יום ראשון, 23 אפריל, 2017, 09:13

Get your just dessert

הפעם החלטתי ללכת.
בשנה שעברה התברר לי יומיים לפני האירוע שהארגון ששולח אותי (הפודבנק) עשה טעות ושכח לשלוח את השם שלי, ביחד עם השמות של המתנדבים האחרים. אז אנחנו לא ברשימה. להגיד שהצטערתי? לא ממש. בכל זאת, מדובר בשבת, היום בו במיוחד אני לא אוהבת לצאת מהבית. לכן, כשבאותה שבת בבוקר לזלי התקשרה ואמרה – יש בקבוצה שלי הברזות, יש לך מקום אם את רוצה לבוא, אמרתי – אה…
ככה זה כשדברים מתבטלים. הזמן הזה שאת מקבלת בחזרה לידיים הוא מתוק יותר מזמן שהיה בידייך מלכתחילה.

השנה סוזן היא זאת שנושאת בתואר המנהלת האדמיניסטרטיבית וכל היתר במרכז הקהילתי כך שחודשיים קודם לתאריך היא התקשרה כדי שאסמן אותו בלוח השנה וידעתי שהשם שלי יגיע לאן שצריך.
שאלך? שאבריז?
בבוקר האירוע, בעודי מאיישת עמדת מכירת קוסקוס (רעיון נחמד אבל עדיין, הרב קנו נקניקיות ועוגיות. לכי תביני) לטובת ועד הורי בית הספר (אנחנו צריכות להחליף את גן השעשועים. נעשה את זה גרגר גרגר) ניסיתי לברר מי סביבי הולכת. רק סוניה. "כן, יהיו שם מתנדבים מהרבה ארגונים פה בעמק שאני בכלל לא מכירה. גם ג'ונתן יבוא, הוא רוצה להכיר את מי שפועלים פה בסביבה בנושאים משיקים לשלו. זה חשוב להתערבב ולהרחיב מעגלים". טוב, בשם המעגלים אני אלך. וגם יש לי טרמפ עם סוניה אז מישהי אחרת תצטרך להתמודד בחושך עם הפיתולים המאיימים בכביש הצר, התהום הפעורה מצד אחד, הבורות החשוכים שמרצפים את הכבישים עם התפנות השלג (למי יש משאבים לתקן אותם כשבינתיים באמצע העמק הכביש מחליק לו בהתמדה לתוך הנהר) והסלעים שמתגלגלים לכביש מהצוקים, באופן רנדומלי, כשהאדמה תחתיהם עושה את התמתחות האביב שלה אחרי החורף הממושך.

את הדקות הספורות שנשארו לי לחכות לאיסוף עשיתי בהברגת החלק האחרון של הגב לתוך ארון הזחלים שלי (זה קורה! תיכף אני מפנה אותם מהסלון!) כשאני בשמלת מיני שחורה ומגפי עקב (עד הברכיים. והעקבים – כשני אינצ'. אם מוניק תבוא עם נעליים שטוחות אוכל להסתכל לה ישר בעיניים). הרגשתי כמו קלישאה.
כשהלכתי לנטע כדי שתסתכל עלי ותתפעל, היא הציעה להוריד מעליה את השרשרת היפה שהיא עונדת בזה הרגע ולהשלים לי את ההופעה. ממש כמו שנעמה השנייה עשתה לי ביום החתונה. אמרתי – עד כאן. אני עוד מנסה להיכנס לדמות, אל תפריעי לי עכשיו עם שרשרת.
סוניה מגיעה, יוצאת מהאוטו, מסתכלת עלי וצוחקת. גם היא עם מיני שחורה ומגפי עקב. אבל לה יש שרשרת על הצוואר וגם איפור. היא נראית נינוחה בתחפושת שלה.

בכניסה לאולם אנחנו מקבלות שני כרטיסים כל אחת. כרטיס אחד הוא להגרלה של פרסים במהלך הערב והשני בשביל ללכת לבר ולקחת את השתיה הראשונה שלנו. אני מחליטה להחזיק בכרטיס הזה עד שאברר אם יש סיכוי שיגיע לשולחן שלי סטייק. כי בלי סטייק בצד – יין יעשה לי כאב ראש. לאורך הקיר יש עמדת שתיה חמה ואחריה שולחן ארוך מרוצף בצלחות גדולות מלאות בקינוחים קטנים. הבטחה לסיום מתוק.
החדר מלא בפרצופים, חלקם מוכרים, חלקם פחות. אני מזכירה לעצמי את המטרה שלשמה ויתרתי על ערב עם המשפחה לי. באיזה שולחן אבחר לשבת? עם מי אני רוצה לקבל הזדמנות לדבר?
לא יודעת. בינתיים אגיד שלום לכמה פרצופים שמזמן לא ראיתי. הנה מוניק. על עקבים. מוניק הסורגת האלופה. אני מותחת צוואר כדי ליצור קשר עין ואנחנו מפטפות על הישגים הנוגעים לחוטים. אין לי מה לדווח, כבר חודשיים לא נגעתי במסרגה. "כן", היא נאנחת, "התחלתי עכשיו גם לעשות קווילט. חבל שאין יותר שעות ביממה".
אחרי כמה עצירות קצרות לפטפוטים שטוחים נחתתי בשולחן שמשני צדיו ישבו סוניה וג'ונתן וכוסות היין שלהם עם החלטה שאתן לכוחות השוק לקבוע מי יהיו יתר שותפי לשולחן.
ממולי יושב בחור צעיר שאני לא מכירה. יש לו זקן קצר מעוצב וקוקו. אני תוהה מי זה הילד הזה ומגלה שיש לו תג שם שכולל גם את התפקיד – ראש העיר של סילברטון.
שתי נשים מצטרפות לשולחן. אחת מהן נראית לי מוכרת. אני מזהה שהיא פוליטיקאית כי הלבוש שלה יותר מחויט ממה שכל האחרות לובשות. יש לה גם נעלי עקב מאוד מקושטות והעקב הוא שפיצי. היא מאוד חביבה והיא מציגה את עצמה בקצרה – קתרין קונרוי, המועמדת של המפלגה הדמוקרטית החדשה לאזור שלנו, בבחירות הקרובות. הגרסה המקוצרת הזאת משמיטה עובדה שאגלה אחר כך כשאלך לחפש עליה מידע – היא גם הנציגה המכהנת מזה 12 שנים. זה הרבה זמן בשביל לצבור חליפות חצאית!
שולחן מאחורינו אני מזהה את ריצ'רד קנינג – MP וצַפַּר. אני לא פונה לדבר איתו אבל הוא נראה מאוד נחמד ונגיש. לפני החורף הוא עבר את כל תחום הבחירה שלו (עניין של כמה מאות קילומטרים) באופניים ופגש אנשים לאורך הדרך כדי לדבר על מה שחשוב.

כאן נדרשת עצירה קטנה כדי להסביר את מערכת הממשל בקנדה. יש את הפרלמנט באוטווה בו יש נציגים (MP = חברי פרלמנט) מכל המחוזות ברחבי קנדה, בו מטפלים בנושאים ברמה המדינית. זה הפרלמנט אותו איישנו בבחירות ב2015, אז נבחר טרודו הפשוש לראש הממשלה כשהמפלגה שלו, הליברלים, הכניסה הכי הרבה נציגים. המחוז שלנו הוא מחוז כתום, אנחנו שלחנו את ריצ'רד, הנציג של המפלגה הדמוקרטית החדשה. אני מאוד נהנית לראות את טרודו מדבר, יותר מזה רוקד, יותר מזה רוקד בלי חולצה. הוא באמת טוב מראה, נעים חיוך ויודע לדבר, אבל לא תתפסו אותי מצביעה לליברלים.
עכשיו אנחנו עומדות בפני בחירות לרשות השלטונית הבאה בסדר ההיררכי – הLegislative assembly שיש ממנו אחד בכל פרובנציה וחברי הרשות הללו הם הMLA. גם כאן כל אזור בוחר נציגה. למשל קתרין.

קתרין מתעניינת בשותפותיה לשולחן מי הן ומה ההסטוריה שלהן בעמק. ג'ונתן וסוניה מספרים. הם היו חברים ושכנים במעונות של UBC. התקרבו לסיום הלימודים ותהו מה יהיה הצעד הבא, שהרי מחוץ ליער בו שכן הקיבוץ המסובסד שלהם, יש את וונקובר האמיתית עם שכ"ד של 3000$ לדירת מרתף של שני חדרים.
האיש של סוניה הוא במקור מהעמק כך שלעבור לכאן היה בבחינת נחיתה לרשת חברתית מוכנה. לסוניה אין שרשים בצפון אמריקה, היא עזבה את מולדתה גרמניה בשנות העשרים לחייה ועשתה את כל הלימודים שלה (עד לקבלת הדוקטורט בבלשנות לפני שבועות ספורים) ביבשת הזאת, מה שגורם לי לקנא. אני עדיין לא מרגישה חכמה באנגלית.
ג'ונתן וזוגתו העתיקו את המודל וקנו גם הם בית בסלוקן כמה חודשים אחר כך. או כמו שסיכמו את זה עבור הגברת עם החליפה – מאמם פה וגם בר השגה.

עכשיו אני מספרת, תוך הגנבת מבט לכרטיס שלי. כי על הבמה יש דיבורים ונאומים ובסוף כל נאום יש הגרלה של כמה כרטיסים. אני לא חזקה בחלוקת קשב.
אני מספרת שיש לי ארבע ילדות והיא עוצרת אותי. "רגע רגע. את גרה בסלוקן בבית גדול?"
"כן."
"היינו אצלך בבית!"

היא מתחילה לגולל את הסיפור ואני נזכרת.
"עשינו סבב של ביקורי בתים. היית באמצע הכנת כריכים לbottle drive וצעקת לנו מהמטבח 'כנסו כנסו'. היית מאוד עסוקה. הילד שלך הראה לנו ציורים שלו" היא פונה לזאת שיושבת לידה ומזכירה לה איך הן ביקרו אצלי בבית ואיזה צחוקים היו.
זה היה בנובמבר ואני לא זוכרת את שתיהן, רק את השלישית שהיתה איתן, מדלן, שהיא מסלוקן. זה היה ביקור די חפוז ואני לא זוכרת מה הן שאלו אותי. אולי על נושאים לטיפול? אולי הן אספו חתימות למשהו? אני די משוכנעת שהיה שם לוח כתיבה. אבל באמת שהייתי שקועה עמוק בכריכים.

על הבמה וַאל מייס, שהיא האולטרה מתנדבת של העמק. היא בכל מועצה אפשרית והיא גם המארגנת של האירוע הזה שהוא אירוע הוקרה למתנדבי העמק. היא מזכירה לנו את הכותרת של הערב שהיא ממש כמו הכותרת של הפוסט הזה. בשבילי זאת פעם ראשונה שאני שומעת את זה ואני מבינה באותו הרגע את גודל הברוֹך, כי לא אכלתי לפני שבאתי. ההכרה שהסטייק לא יבוא נוחתת עלי ואני מחליקה את כרטיס השתיה שלי לכיוון ג'ונתן, שהכוס שלו כבר ריקה. כנראה שאסתפק בתה.

אני מנסה לקרוא את השפתיים של ג'ונתן וסוניה כדי להבין מה הם אומרים. על מה הם בכלל מדברים. אבל האנשים הללו על הבמה לא מפסיקים להפריע. כשהנאומים מתחלפים במוזיקה (חיה, טובה, בעוצמה חזקה) זה נעשה כמעט בלתי אפשרי.
עכשיו אנחנו מנסות לפענח ביחד את החידון שקיבלנו שכותרתו "150 שנים לקנדה". חלק מהשאלות קלות, חלק קשות, אבל מה שמשותף לכולן הוא שאין לי קצה של מושג מה התשובות.
כשכשחבר השופטים מסיימים לעבור על התשובות (חלקן ממש יצירתיות. למשל – על השאלה "מי תהיה הדמות החדשה על השטר של 10$" ענינו: "האישה הראשונה על שטר קנדי, אחרי מלכת אנגליה") הם מכריזים על המקום הראשון, על המקום השני ועל חמשת השולחנות שחולקים את המקום השלישי.
אנחנו לא אחד מהם. אבל נהנינו.

כשהאירוע נגמר, ואל מדגישה שוב ושוב שאין צורך להישאר לקפל כיסאות ושיש מגשיות ח"פ על שולחן הקינוחים כדי שניקח את השאריות הביתה. אנחנו חוזרות לאוטו, שעכשיו עומד רטוב בחושך, ומנהלות בדרך הביתה, ובעוד חצי שעה חניה מול הבית, את הדיונים הכי מעניינים שיתרחשו הערב. ענייני ועד הורים. ולא נדרשנו לקרוא שפתיים!

אם היו שואלים אותי, הייתי מארגנת את האירוע כך שיתמוך יותר בשיחות בין אנשים. הייתי מציינת את השמות של כל הארגונים שמיוצגים במקום (כולל תגי שם עם כל השיוכים. וַאל תישא חוברת) והייתי מזהירה את האנשים שיאכלו לפני שבאים.

בבית אני בועטת מעלי את מגפי העקבים שלי ומכינה לי סנדויץ ביצה קשה. מה לעשות, אחד עשרה בלילה אבל אני רעבה!

הגב