יום ראשון, 23 אפריל, 2017, 19:02

אגודל

מזה אני מפחדת. שיפול עליהם משהו כבד, שיהיו תקועים בתוך משהו או מתחת למשהו. רק בגלל זה אני רוצה שתמיד יסתובבו בצמדים ומדי פעם יעדכנו אותי, שהן לא תקועות בתוך משהו, או מתחת למשהו.

"האצבע של טל תקועה באוטו"
אני עוזבת את השיחה בה אני מצויה ורצה החוצה אחרי נטע, נעלי בית רכות, אל תוך הבוץ, לאוטו שלנו שחונה ממש מול הבית, ולצד האוטו, טל, שטוף דמעות ונטול קול, עם אגודל אחד שמתחיל איפה שאגודלים מתחילים ונגמר מהר מדי בתוך החריץ הדק הזה שיש בקצה של הדלת הגדולה של הואן כשהיא סגורה. והיא סגורה. גם אם לא היתה נעולה, הוא ממוקם רחוק מדי מהידית בשביל לפתוח אותה. רחוק מדי, חלש מדי, בזוית בעייתית. והדלת נעולה.

שעה קודם הלכתי לחפש את טל ולילי. הסיבוב השגרתי הזה לראות שהם בסדר, משחקים בהרמוניה הזאת שמאפיינת את המפגשים שלהם. חמודים כאלה. אני אוהבת חברות שמוציאות את הטוב ממנו.
מחפשת בתוך הבית, רוצה לראות שהם לא תקועים בתוך משהו בלי אוורור. מחפשת בחוץ. קוראת לטל. שומעת קולות חלשים מרחוק ומוצאת את שניהם בתוך האוטו, מגפיים זרוקים מחוץ לדלת של הנהג. על מושב הנהג סימני בוץ שמראים לי שהיה פה תהליך של למידה ויישום.
אני שולפת את המפתחות מהסוויץ' ומכניסה הביתה, ליתר ביטחון.
אחרי זמן מה הם נכנסים, לוקחים כמה חומרים מהמטבח, עושים "ניסוי", משאירים את התוצאה (כשמערבבים בננה מעוכה עם סוכר, מים ועמילן יוצא משהו שבעצם לא בא לנו לטעום כי זה נראה מגעיל) במרפסת האחורית וממשיכים לעניניהם האחרים עד שההורים של לילי מגיעים ואני שוקעת בשיחה ושוכחת לספור כמה ילדות אני רואה.

אני יכולה לנחש איך הוא הגיע למצב כזה. היה באוטו, לחץ בטעות או בכוונה על כפתור הנעילה ("לא ידעתי אם עכשיו זה נעול או לא"), יצא מהאוטו, סגר את דלת ההזזה הגדולה בדחיפה מהחלק האחורי שלה ונתקע שם, עם חצי אצבע בצד הלא נכון.
כמה זמן הוא בכה שם, מול הבית, בגשם, עד שנטע עברה באזור והבינה שהצרחות שהיא שומעת הן לא משחק?

כשאני מביאה את המפתחות ומחלצת אותו משם הוא בוכה בכאב. אני מחבקת אותו ומצטערת שהוא כבר לא יונק. היה ממש מתאים פה עכשיו.
הילדות מביאות לי ארניקה בצורת גלובלים ובצורת משחה. טל אוהב ארניקה כשכאב תוקף אותו באופן מפתיע, כמו עכשיו. הגלובלים מתחת ללשון מעסיקים אותו, זה לא מקום שהוא נוהג להחזיק בו דברים קטנים ועגולים. המשחה עוטפת לו את כל האגודל, רובו נראה בסדר, רק נקודה אחת נצבעה בסגול.

שעות ספורות מאוחר יותר אנחנו שואלים את טל איך האגודל שלו. הוא אומר שלא נשאר כלום.
אנחנו תוהים אם זה בגלל הארניקה, בגלל כושר הריפוי המופלא שיש לגופים צעירים או בגלל המהנדסים של טויוטה שהשאירו מספיק מקום לאגודלים. כנראה שקצת מכל דבר.

תגובה אחת

  • תמר הגיב:

    אלה הגופים הצעירים. לנו היה אירוע זהה עם איזה אוטו צרפתי, ללא ארניקה. לכל המשתתפים שלום. ורובם הגדול גם שכחו מזה לחלוטין….

הגב