יום שבת, 25 פברואר, 2017, 00:09

הילדה שלי שבה מן הכפור

ואני לא שם בשביל לחבק אותה.
אבל יש לה אבא, שהכין לה שוקולד באוטו, עוגיות בבית וגלידה בפריזר.
אבא שקנה סטייק מבעוד מועד, כי לכי תדעי אם יהיה במכולת ביום שישי.
אבא שכיבס לה את המצעים כדי שהיא תישן על נקי ויבש ("כבר שמונה ימים מאז הלכתן, בכל יום אני מסדר פינה ונהנה מזה שהיא נשארת מסודרת, בכל יום אני מלקט טקסטיל מהבית ומכבס ואני לא מבין איך ביום השמיני הבגדים של נטע הם עדיין חצי מהמכונה")
אבא שהודיע בעבודה שהוא יוצא באחת להביא את הילדה ושלא יצפו שיחזור, כי הוא רוצה להיות איתה.
והוא הגיע לנקודת המפגש, שכדי להגיע אליה נוסעים קצת בכביש העמק ואז פונים לכיוון ההר ונוסעים עד שנגמרת הדרך המתוחזקת ומתחילה דרך מכוסה בשכבה עבה של שלג, לפני המועד שנקבע, כדי לראות אותה מגיעה.

אבות אחרים יצאו אפילו מוקדם יותר, עם הרכבים הגדולים שלהם עליהם נישא סנואומוביל (חתול שלג?) ובקצה הדרך המתוחזקת הם עלו על החתולים וגלשו להם במעלה ההר כדי להביא את הילדים.
כן, כשאמרו לנו בתהליך הקבלה שנידרש לבצע הסעות, התכוונו גם להסעות כאלה.

ארבעה ימים היא היתה על איזה הר באמצע שומקום, באוהל, בשלג. הם עשו back country ski. הם עלו את ההר ברגל בשביל לגלוש בחזרה למחנה. הם ישנו בשלג, אכלו בשלג וגם עשו קקי בשלג.
איך עושים בשלג? זה מאוד פשוט, זה כמו לעשות בשטח כשאין שלג, רק עם שלג במקום אדמה. חופרות בור, כורעות מעליו, עושות מהר כדי שלא יקפא התחת, בסופו של ניגוב לוקחות פיסת נייר טואלט, מבעירות אותה וזורקות פנימה. כל הניירות נשרפים והקקי עובר כיסוי – במקרה זה בשלג.
כן, אני יודעת איך זה יראה באביב. עם זאת אני שמחה שזאת הבחירה שלהם ולא לעשות בשקית ולהחזיר הביתה.

כשהיא הגיעה, היא שלפה מתוך המעיל שלה את בקבוק המים, שם הוא מוחזק קרוב לגוף כדי שהמים ישארו מים ולקחה שלוק מתוך הבקבוק הקפוא למחצה. אחר כך היא העמיסה על הואן שלנו ציוד, שלה ושל הקבוצה ונסעה עם יובל לבית הספר, שם קבוצה של נמלים עמלניות פרקה הכל, אספה את הדורש איסוף, תלתה את הדורש אוורור וייבוש והזדכתה על כל הציוד האישי עליו היתה חתומה.

לא שמעתי הרבה מאור, היא היתה לקראת שינה כשאני הייתי לקראת התעוררות. זה לא פשוט לקיים מערכת יחסים עם אוקיינוס בתווך. יובל השלים לי מעט אבל הרעב שלי לפרטים עוד לא ידע שובע.

במחנה שלהם, שהיה אי שם בהרים, הבנות קיבלו אחריות על הבאת המים למחנה. יש ערוץ נחל שכדרכם של נחלים בחורף מתכסה בקרח והן היו צריכת לשבור את הקרח כדי להגיע למים. כן, אפשר להגיד שהן גם חטבו וגם שאבו את מים.
הבנות ישנו יחד באוהל אחד, היה להן חמים ונעים אבל בבוקר הכל היה לח. כי ככה זה, גם אם משאירות את פתח האוורור של האוהל פתוח, הנשימות החמות והטמפרטורה שירדה עד למינוס שמונה עשרה יוצרות ביחד ציפוי קרח בחלקו הפנימי של האוהל, שנשר עליהן פירורים פירורים עם הקימה והטלטולים.

הפעם הבנות היו בקבוצת מזון אחת ולא מפוזרות בין הקבוצות השונות. אם בדרך כלל נדמה שהמשימות להכנת הארוחה הן בודדות וגלמודות בלי חבר שיקח עליהן חסות, במקרה של קבוצת מזון נשית המצב היה הפוך "לא, את עשית מספיק, תני לי לעשות את זה"
הן בנו שולחן משלג ובישלו עליו עם מתקן בישול שהלך ושקע ככל שהתחמם, עד שיצא מאיזון ושפך מים רותחים על השלג, מה שיצר חורים בשולחן. קוראים לזה בישול אתגרי והן יכולות לו.

שאלתי את אור מה שלומה. היא נאנחה ואמרה: "בשר טרי, ירקות טריים, בית חם ויבש, מקלחת חמה. נהדר!"
ויובל הוסיף: "שולחן מוצק בטמפרטורת החדר. חדר! דברים קטנים שלומדות להעריך…"

קסדה מוזהבת מציצה מאחורי שני העומדים. זאת אור שלנו

השיירה מגיעה

חלק מהנוער עושה סקי במשיכה

כך נוהגין: נהג (אבא נחמד) ותלמיד עומדים משני הצדדים ותלמיד אחר יושב.

זהו רכב מטופש למדי, הסנואומוביל. אבל הוא מביא אותך ממקום למקום על השלג.

בלגן כזה

הנה היא, רכובה על גב הסנואומוביל

קצה דרך למכוניות, כמה אופנועי שלג, המון ציוד וחבורת בני נוער נלהבים

אור שלי 🙂

7 Comments

הגב