יום שישי, 28 אוקטובר, 2016, 23:02

רטוב ועגמומי, עם נצנצים ולהבה כחולה

לא קל.
יובל לא פה ואני מרגישה איך עם כל יום שעובר אני שוקעת יותר ויותר לתוך עצבות. אני מרגישה את העצבות בלב ובעור ובעצמות.
טל, חמוד כזה, מחבק ומנשק אותי כל היום (גם קופץ עלי בדרך) אבל זאת נחמה חלקית. הגעגועים הם לא רק פיזיים. הקושי העיקרי נובע מכובד האחריות שלא מתחלק ובהיעדר רגעים של מנוחת אחריות.
עד שאני מצליחה להביא את טל וקשת למיטה ולקחת לעצמי קצת זמן שקט, זה משאיר לי מעט מאוד שעות שינה. אז יש גם עייפות וזה לא עוזר לי להתמודד.
בקיצור, התשובה הקצרה והכנה ל"מה נשמע" היא – "סוחבת".

בתוך כל זה יש את העניין עם האוטו.
הכנסתי את האוטו לטיפול שיגרתי. כשהחניתי אותו בחצר המוסך בלילה אפל וגשום, השארתי בפנים פתק: תבדוק בבקשה למה החימום עובד רק לפעמים ולמה הוא רועד לי ברוורס כשהוא קר. (למעשה, הרכב שלנו הוא נקבה. ככה לפחות מתיחס אליה המוסכניק שלנו, והוא בעל מקצוע אז הוא בטח יודע. אבל בפתק השתמשתי בכינוי ניטראלי. בימים אלה אין לדעת ונדרשת זהירות בכל הנוגע לכינויי מין).
למחרת חיכיתי לטלפון שאבוא לקחת אותה. הטלפון בושש. כשלבסוף הוא התקשר, רגע לפני סגירה, הוא היה מהוסס ואמר שזה נורא מוזר.
"נורא מוזר" זה משהו שאת לא רוצה לשמוע לגבי האוטו שלך.
הוא בחר להשאיר אותם (בבקשה, כינוי מין נייטראלי) להשגחת לילה ולהמשיך לבדוק למחרת. עיקר ההשגחה היתה שלא אסע באוטו, אני חושדת.
הוא כן אמר לי שהוא לא החליף שמן כי הוא לא היה בטוח שבכלל יש טעם.
זה לא נשמע לי טוב אז סגרתי את הטלפון, נאנחתי עמוקות והתחלתי לחפש בקיגי'גי' ובמלאי של כל סוכנות רכב שיכולתי להעלות בחכתי רכב חלופי. כזה שאפשר ממש לנסוע בו.

ידענו שזה יבוא.
האוטו שלנו הוא משנתון 2003. ויש עליו יותר משלוש מאות אלף קילומטרים.
כבר לפני שנתיים התחלתי לדבר על להחליף אותו, לא בגלל שמשהו לא תקין בו, אלא בגלל שהוא בהנעה קדמית ואנחנו צריכים הנעה של כל הגלגלים (AWD שאני לא יודעת מה ההבדל בין זה ובין 4 על 4 אבל יש הבדל).
אבל כמו שקורה עם דברים שהיינו רוצים להחליף אבל יש לנו משהו תקין שעובד (למשל – מכונת הכביסה) – הכח החזק בחיינו, כח האינרציה, הכריע את הכף לטובת לא לעשות כלום. להישאר עם הקיים.

מסתבר שמיני ואן AWD זאת לא חיה נפוצה. די נדירה אפילו.

למחרת, אחרי עוד כמה בדיקות, הוזמנתי לבוא לקחת את הגופה.
לא ממש גופה, כמו שטיילור (שהוא האח של קם המוסכניק טוב המראה, שהיה יכול להיות טוב מראה בעצמו אם היה מסתפר ומוריד את הכובע. השערה שלי) הסביר לי – יש אנשים פה בסלוקן שממשיכים לנסוע עם רכב עם בעיה כמו שלי במשך שנים, כשהם ממלאים כל הזמן אנטיפריז למנוע. מה שנקרא – לבדוק דלק ולמלא אנטיפריז.
ההסבר היה קצת יותר ממושך והרבה יותר נלהב. ממה שהצלחתי להבין – המערכת בה מסתובב הדלק במנוע (תאי הבעירה וכל היתר) והמערכת בה מסתובב נוזל הקירור – כשלו מלהיות נפרדות. הלחץ הגדול שיש במערכת הבעירה זולג למערכת שלא אמורה לפעול בלחצים כאלה והנוזל לאט לאט יוצא מהמערכת . זה גורם לשלל תופעות, כולל זאת שמד החום לא עובד, כי הוא תלוי בהימצאות נוזל קירור.
עוד הוא ממשיך ומסביר ומושך ומאריך ואני רק חושבת לי – אני יכולה לנסוע? זה הולך להתפוצץ?

יצאתי משם בלי גרר, בנסיעה עצמונית, אבל עם טלפונים של מגרשי גרוטאות.
כי אני לא מתכוונת להמשיך לנסוע עם האוטו הזה. יש לי ילדות ואין לי קליטה בסלולרי.
עכשיו אני צריכה אוטו שאינו פצצה מתקתקת. לאתר ולקנות.
אוף.
לא חושבת שאין לי את הכישורים לקנות אוטו. פשוט לא בא לי להתעסק עם זה.


אבל עוד לפני שידעתי על הגסיסה היה לי פה אירוע ביקור מלאכי.
הגיעה פה אחת, עדי, המוכנה עדידה.
היא מזכירה לי את דודי כי גם דודי היתה ככה כשהיה לה ילד אחד (בטח גם עם שניים, אבל לא יצא לי לראות) – קולית ומגניבה ומסוגלת לכל.
עדידה הגיעה עם התינוק שלה, שמה אותו במנשא, לקחה אותו לסיבוב הירדמות, חזרה, השכיבה אותו במיטה ובאה להיות איתנו בסלון. אני הייתי שם, משחקת Uno עם טל תוך כדי שאני מנקרת.
היא שלחה אותי למיטה, לקחה את טל וקשת (כל הילדים שבבית) למטבח, בישלה איתם את רוטב הפסטה החביב עליהם, כשהתינוק שלה התעורר היא לקחה את כולם למכולת (באוטו שלנו, שבשלב זה לא ידענו שהוא גוסס), קנתה פסטה, הלכה לחוף (לחוף! ובכלל יורד גשם! מה שהיא תעשה בשביל להשאיר בית שקט) וכשחזרה – המשיכה לבשל.
אחרי שאביעד הגיע ואכלנו ביחד, היא פינתה את הכל, מילאה מדיח ובעוד אביעד מסייע בהבאת האוטו למוסך באישון ליל (סגולה לאי הליכה בגשם למחרת) היא שטפה את רצפת המטבח.
עד עכשו הכל מלא פה בנצנצים ממנה.
איך זכיתי, איך.


יומיים אחר כך בשעת ערב מוקדמת הגיע אביעד שוב, הפעם לאסוף אותנו, נטולות רכב שכמונו (נטע שוב חסרה) לארוחת ערב שבת.
הבית מלא ניחוחות, הסירים מלאים מטעמים ומגשים של חלות עוד רגע נכנסים לתנור.
אם העצבות לא היתה ממלאת לי את כל מערכת העיכול, בטח הייתי מנשנשת שם באופן נרחב עד תחילת הארוחה (ככה האוכל הכי טעים. לפני).

היא לוקחת אותי לסיור בגינה שנאספת אל עצמה לקראת החורף.
הסיור מתגלה כקצר מאוד כי רגע אחרי שיצאנו היא מזהה שיש פה צורך וחוזרת מיד כדי להשרות אותי באמבטית קצף ריחנית.
מלאכית, אמרתי?

הארוחה היתה מעולה מעולה ובסוף יצאתי עם קופסאות (יששש! קיבלתי מטבוחה!!) כאילו היא סבתא אסתר או משהו. אפילו הפה העצוב שלי התרגש מהאוכל.

אבל מה שיחרט לי מכל הערב הזה יהיה דווקא מה שקרה עם האמבטיה.
אחרי הרבה מאוד זמן בו שכבתי לי בחושך, בתוך אמבטיה ריחנית, עם נר דולק לידי, מונח על גבי מכסה האסלה, החלטתי שהגיע הזמן לצאת. שלפתי את הפקק ושמעתי איך השירותים לידי מתחילים לבעבע.
"אני צריכה להגיד להם לבדוק את השסתומים, אול הם מקולקלים או סתומים. זה לא אמור לבעבע כך כשהמערכת תקינה"
ובעוד אני מהרהרת בשסתומים האסלה שלצדי התחילה לעלות בלהבות.
מיד הפסקתי לחשוב על שסתומים והתחלתי לחשוב WTF?
מטף. איפה המטף. מה מטף. מי מחזיק מטף בשירותים, אפיל לא אני שיש לי שישה מטפי כיבוי בבית.
העפתי את הנר, פתחתי את המכסה בזהירות (בעיקר נזהרתי על הגבות) והתחלתי להשפריץ מים לתוך האסלה.
באותו הרגע לא הבנתי מה בדיוק בוער שם וקיוויתי שזה לא מגיע מהמים.
זה לא מהמים, זה כבה.
מה שראיתי היה כנראה בעירה של גז מתאן שהגיע ממעמקי המערכת.
מגניב!

3 Comments

הגב