יום שישי, 30 ספטמבר, 2016, 22:41

טירונות לימות שלום

חזרה לי ילדה. אחרי ארבעה ימים אי שם בהרים, ביער, בין דובים ופומות הרים.
כמה ימים לפני שיצאו לטיול היה מפגש ראשון ויחיד של הורי כיתת VWP (Valhalla Wilderness Program) עם המורה. הנוכחות היתה חובה של לפחות הורה אחד לכל תלמיד אבל חלק מההורים הגיעו בהרכב מלא. ידענו לפני שהתחילה התכנית שיהיו לנו חבות – לא סתם ראיון הקבלה כלל גם הורה. אנחנו מצופים להסיע, הרבה, ולרכוש ציוד – תיכף נגלה כמה. לחלק קטן זהו ילד ראשון בתכנית, לחלק שלישי. המפגש תוכנן לארוך שעתיים וארבעים וחמש דקות אבל נחתך באכזריות אחרי שלוש שעות. כי רחמנות.
לא המון שאלות היו למרים כי שון, המורה, דיבר במשך שעתיים וחצי וכיסה את רב מה שיכולנו לרצות לשאול אודותיו ועוד. אני ישבתי וכתבתי בקדחתנות עבור ההורה החסר מהתא שלנו, זה שהיה בניכר.
בכל פעם שאני שומעת אותו מדבר על דרך ההתנהלות שלו עם התלמידים, בכל פעם שאני שומעת את אור מדברת על הדרך בה הוא מתנהל איתם, אני מתבססת בתחושה שזה נכון. נכון מאוד. נדמה שהאני המאמין החינוכי שלו תואם בדייקנות את זה שלנו. אני מרגישה ביטחון מלא להפקיד אותה בידיו ואני יודעת שהוא יצור לה סביבה בטוחה שתיתן לה תנאים טובים לצמוח.


היא יצאה מהבית בבוקר יום שלישי עם תיק גב ששוקל 12.5 קילו ועוד סל קניות מלא באוכל. בכיתה חיכו לה החלקים שהיא אמורה לסחוב באוהל בו תישן ובכלי הבישול בהם תשתמש – אלה שייכים לתכנית ומאוחסנים בחדר הציוד שלהם, זה שיש בו כבלים מתוחים מצד לצד כדי לתלות אוהלים ליבוש בסוף טיול.

aurs-big-backpack

קשירת שרוכים במשקל כבד.

קשירת שרוכים במשקל כבד.

pre-trip

ממתינים

ממתינים

בכיתה של אור יש 10 תלמידים ו4 תלמידות. למרות שזאת כיתת ט'-י' הם הסכימו לקבל לתכנית מועמדות בוגרות כיתה ז', כנראה בשביל שהבנות לא יהיו במיעוט מוחלט. שתיים מהתלמידות בתכנית הן תלמידות כיתה ח', אחת בכיתה ט' ואחת בכיתה י'. אני לא כלכך מבינה במה זה משנה, הרי כל התלמידים לומדים ביחד, אבל אם הם רוצים לתת לאור תעודת סיום של כיתה ח' בסוף, שיעשו את זה, אני לא אעמוד בדרכם. זה לא ממש מעניין אותי.
להימצאן של בנות בקבוצה יש חשיבות גדולה מעבר לזה שחשוב שגם בנות יעברו את התכנית הזאת ויהנו ממה שיש לה להציע. לבנות יש תפקיד בדינמיקה של הקבוצה שכן הן גורם אחראי. אני לא בודה מהרהורי לבי – אני מדווחת מה המורה שלהן אמר, והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר כי הוא מוביל את התכנית זאת השנה ה19.
בהכללה, בנות, אם להגיד שיט בפעם הראשונה ולא האחרונה בפוסט זה, they have their shit together. ר"ל – הן יודעות מימינן ומשמאלן, גרפסים לא נתפסים אצלן כבילוי, הן יודעות מה מותר ומה אסור ופועלות בתוך הכללים, הן מזהות טעויות – לרב לפני שהן קורות.
בנים הם סיפור אחר. יכול להיות שזה בגלל בעיית המח האלטרנטיבי שמתפתח סביב הגיל הזה (וזה שרב הדם הולך אליו דווקא) או סיבות אבולוציוניות שדוחפות אותם לקחת סיכונים, אבל התוצא היא שהם חושבים שללכת לעשות קקי ביחד, כמו גם לעשות דברים אחרים שמנוגדים להיגיון בריא – הם רעיון טוב.
אז הבנות נמצאות שם כדי להעמיד את הבנים במקום ושון נמצא שם כדי לעזור לבנות למצוא את הקול שלהן ואת הביטחון לקום ולעשות את זה. הוא לא רוצה את הבנות כנועות ושותקות.
הוא גם לא רוצה אותן בתפקיד אימהי למרות שהוא רואה שזאת הנטיה הטבעית שלהן – לתפוס תפקידי טיפול נטושים.

הכיתה מחולקת לקבוצות מזון ולקבוצות אוהל והן לא חופפות בטיול הזה, אולי בטיולים אחרים הן כן. ימים יגידו.
קבוצות המזון מתארגנות מראש עם תפריט לכל ימי הטיול ורשימת קניות, הולכות ביחד לקניות (וזה חלק מהעניין, הוא הסביר לנו במפגש. אל תקנו בשבילם לפי רשימה, זאת ההזדמנות שלהם להתנסות בתקשורת ביניהם ובקבלת החלטות בקבוצה). בטיול עצמו בני הקבוצה מכינים את האוכל לפי תורות שנקבו מראש (אחד אחראי על הבישול אבל השאר תומכים).
הפעם כל הבנות היו באוהל אחד מתוך כוונה לגבש אותן כקבוצה. אני מבינה מזה שבעתיד אור תחלוק את האוהל עם אנשים שסוברים שפלוצים זה משהו שכדאי לחלוק ואני מנחשת שחלק מהעניין זה שהם ילמדו שלא תמיד sharing is caring.
את קבוצות האוכל שון יצר באופן הבא. הוא לקח את הבנות בלבד ("והשאיר את הבנים בחדר אחר, left to their own devices" סיפרה לנו אור, והתכוונה בעיקר שהם מייד פנו לשחק בחפיצים שלהם, שאגב, אסורים בטיול), ערך איתן רשימה של כל הבנים וחילק אותם לשתי רשימות: shit show ו no shit show. הוא כבר מכיר מספיק את התכשיטים שתחת אחריותו (כבר בראיון הקבלה הוא ציין שהולכת להיות שנה מעניינת כי יש לו כמה מועמדים טווסים) ולא רוצה שמישהי תיתקע עם יותר מדי מהם בקבוצה שלה. זה נשמע קצת בוטה אבל כשאני חושבת על זה – זה הגיוני. אחרי הכל – זה לא הצבא המצרי פה ואנחנו לא רוצים לשבור ילדות על הטיול הראשון.
הרבה דברים הוא נותן להם לעשות למרות שהוא יודע שהם טועים. "יש גבול כמה אני יכול לחפור להם. חוץ מזה, הכי טוב את לומדת מטעות שעשית. או מבחירה טובה שעשית כשחבר שלך עשה בחירה גרועה".
הוא יודע על הנטיה הזאת, לקחת אחריות על הכל. הוא לא רוצה שמישהי תישא שלושה מעופפים על גבה במשך שלושה ימים. אז הוא נתן להן לבחור משתי הרשימות את חברי הקבוצה שלהן תוך שהן דנות על שילובים נכונים ולא נכונים של בנים שונים.
אחרי שנתיים בתכנית, אני חושבת שהבנים הללו יהיו קצת פחות פרזיטים, קצת יותר מודעים לעצמם, לסובבים אותם וליחסי הגומלין בין שני הגורמים. מעבר לזה הם יהיו בכושר מעולה ויהיו להם כישורים שימושיים לחלק זה של העולם – הם יהיו רוכבי אופני שטח מצויינים, יוכלו להגיע ממקום למקום בתנאי שטח ומזג אויר שונים וגם ידעו איך לחרבן בשטח.
אז ככה.
אחרי שמגיעים לאזור החניה, מארגנים את השטחים להקמת האוהלים, מקימים אוהלים, בונים טרסות קטנות או כל בניה אחרת נדרשת לתפקוד של המחנה הזמני, מחליטים איפה המטבחים ומארגנים אותם – זה הזמן לקבוע איפה יהיו השירותים של כל אוהל. להלן shitter. בעזרת את חפירה הם חופרים בור בעומק 50-60 ס"מ, לא רחב מדי (כדי שהכריעה תהיה אפשרית) ולשם הם ילכו כדי לעשות את הצרכים. הבנות ילכו לשם גם אם הן רק צריכות להפליץ כי כמו שאור הסבירה פעם לילד מהכיתה: בנות דווקא כן מפליצות, הן פשוט לא עושות את זה בפרצוף של כולם.
אירוע הפקדה מסתיים בזה שאת הנייר המשומש האחרון מעלים באש וזורקים לבור כך שגם יתר הניירות מאותו אירוע נשרפים. מעל זה שופכים קצת מהאדמה שמסביב והבור מוכן לשימוש הבא. שמעתי שמועות לגבי התנהלות חורף שכוללת החזרה הביתה של כל התוצרת הקפואה. אני מקווה שזאת פרקטיקה שהשתנתה מאז. ימים יגידו (עניין של חודשיים).

יום ראשון לטיול – יום הקמה. ימים שני שלישי – ימי טיול אינטנסיביים בנוף עוצר נשימה (אור: "לא פטפטתי ולא שרתי. הייתי עסוקה בלספוג את היופי שהקיף אותי."), יום רביעי – פירוק.
בלילות הם מתבקשים לכתוב בjournal שלהם – מה היה היום, מה עבד, מה לא. כך נראה תהליך למידה. איזה הרגל טוב לחיים – ניתוח של אירועים, למידה מהם. נהדר!

אם ילד מרגיש לא טוב הוא נשאר במחנה, לבד. סיבות נפוצות להרגשה לא טובה בזמן טיול: התייבשות או עצירות. שמחתי לשמוע שאור מרגישה נח ללכת לשיטר שלה אפילו בלילה, לבד (אני לסגור לתרנגולות לא הולכת לבד בלילה). שמחתי זאת אולי לא המילה המתאימה. הוקל לי לשמוע שהיא לא שומרת קקי ארבעה ימים בבטן. קיוויתי להוריש לילדות שלי קצת חרדות כדי שאוכל לישון בשקט.

לא ידענו למה לצפות. קיווינו שהיה לה טוב אבל לא היתה לנו שום דרך לדעת.
ביום החזרה, כשפקעה סבלנות התקשרתי לבית הספר ונאמר לי: הרגע הם נכנסו בדלת. תני להם זמן לתלות ציוד ליבוש ואז בואי לאסוף.
סגרתי את הטלפון.
שיט! (פעם אחרונה ודי) שכחתי לשאול אם אור נכנסה בהליכה או באלונקה.
כשהגענו לבית הספר לאסוף תיק גדול וילדה שמחוברת אליו, מצאנו אותה סמוקת לחיים ומאושרת.
היא שמחה לחזור הביתה למקום בו יש מקלחת וירקות טריים.
שום מילה על שירותי ישיבה.

6 Comments

  • Aur הגיב:

    ממה שכתבת הבנתי שאת חושבת שאני אשן באוהל עם בנים בעתיד… זה לא מה שהתכוונתי. התכוונתי שבדרך כלל אנחנו (הבנות) נהיה בקבוצות של שתיים, כי האוהלים יותר קטנים ויותר קלים, פשוט הפעם המורה רצה שנכיר זו את זו יותר טוב.

  • יעל הגיב:

    יש תכניות שבאמת מלמדות כישורי חיים וזו בהחלט אחת כזו, מדהים

  • שירה הגיב:

    נשמעת תוכנית מדהימה. ידיעת רכיבה היא תנאי בסיסי?

    • נעמה הגיב:

      רכיבה על אופניים? לא נראה לי שהם נתקלו בתלמיד שלא יודע לרכוב על אופניים. את הידע ברכיבת שטח (כמו גם רכיבת כביש בטוחה) הם רוכשים בבית הספר.
      אני תוהה אם יצא להם אי פעם לקלוט תלמיד ללא ידע קודם בסקי/סנואובורד. כי זה גם משהו שהם עושים הרבה.

  • נאוה הגיב:

    נשמע ממש שווה. עושה חשק לחזור להיות ילדה (ולהגר לקנדה…)

  • עדי הגיב:

    כזה אני רוצה, מהמם.

    ואני ממש מתרשמת מזה שאור הגיבה לפוסט הזה – קוראת וכותבת בעברית, שזה ממש מרשים.

הגב