יום שישי, 09 ספטמבר, 2016, 23:15

אפרוחים אפורים, עופות מנוקדים

השנה החלטתי לגדל עשרים "ציפורי בשר" אחרי שהעשיריה בשנה שעברה נגמרה מהר מדי.
הניסיון הראשון שלי אמנם עלה יפה אבל לא אהבתי את העופות עצמם שהיו לבנים ומפלצתיים. אין לי בעיה עם הצבע הלבן, יש לי בעיה עם עוף שרובו חזה ונראה כמו דינוזאור. הם גדלו להיות יצורים בריאים יותר ממה ששמעתי עליהם, כנראה בגלל התנאים שסופקו להם, ואפילו עשו רוסטינג בלול (ישנו על מוט מוגבה). בדיונים של אחרי-העונה בקבוצת החוואים האזורית שמעתי על זן אחר של עופות לבשר, זן שגדל יותר לאט ואולי מורכב מפחות חזה. הצטרפתי להזמנה מקומית של אפרוחים כאלה ובשלושים למאי נסעתי בדרך לא מוכרת כדי להביא אותם.
Pass Creek הוא דרך פתלתלה אחורית מקסלגר לעמק שלנו. עמק ארוך ומבודד משהו, עמק יפה.
איימי העבירה בזריזות עשרים אפרוחים שחרחרים לקופסא הקטנה שהבאתי (ההוראות אמרו: 12" על 12" מספיק ל25 אפרוחים). פטפטנו קצת על התנאים בהם היא מחזיקה את האפרוחים שלה – מסתבר שהיא משתמשת בheating pad ולא מנורת חימום. כמה שזה הגיוני!
כל אותה העת היא התגרדה באי נוחות באזור החזה העליון ואני לא שאלתי כלום אבל כשיצאנו החוצה ונראה היה שאותו חזה זז בעצמו, שאלתי מה הסיפור. היא הוציאה מהחולצה שלה אפרוח ואמרה לי שיש לו בעיה ברגל תוך שהיא מראה לי איך הרגל שלו מתוחה. זאת הדרך שלה לבודד אותו כרגע.

כשהגעתי הביתה הכנסתי אותם למתקן שהכנתי עבורם מקופסת mdf שמצאתי לפני החורף ואיכשהו עברה את החורף בשלום למרות שהיתה בגשם. נס גלוי.

1day-chicks

1st-day-chicks
הם חמודים כאלה, מזכירים לי חיילים – זזים זזים זזים, פתאום עוצרים ונרדמים בתנוחה האקראית בה עצרו.

שבוע בקופסא הספיק. אמנם הם עדיין קטנים ויש להם מקום אבל הקקי שלהם התחיל לגדול ונראה היה שהם צריכים שטח גדול יותר בשביל שאעמוד בקצב הנדרש לחיפוי הרצפה.
העברתי אותם ללול המשולש והם החלו לקפוץ ולעופף בעליצות.

אחרי יומיים שלושה פתחתי להם דלת החוצה לחצר מוגנת ויובל אף סידר להם רמפה – אם הם לא בעניין של קפיצות ודילוגים (יש הפרשי גבהים) אבל עושה רושם שהם לא כמהים אחרי אדמה. חבל, השקיתי אותה טוב כדי לסדר להם חרקים לניקור.

בהוראות ההאכלה שקיבלתי איתם נאמר ששק אחד (20 ק"ג) של starter יספיק ל25 אפרוחים לשלושה שבועות. לפי החשבון שלי זה אומר ש20 אפרוחים יגמרו 4/5 מהשק באותם שלושה שבועות. כנראה שאשמור אותם על תזונה תינוקית למשך עוד כמה ימים עד שהשק יגמר.
הצטיידתי בmedicated starter למרות שאיימי אמרה שהיא לא נותנת להם שום חיסונים ושום תרופות. אני לא יודעת. הם נכנסים ללול שלפני רגע היו בו תרנגולות אחרות, אני לא יודעת מה יש שם שיכול להזיק להם.
יש לי גם את השק הבא של האוכל (grower).

ביום ה12 מתי לי פתאום אפרוח אחד. אני לא מבינה למה, לא היה לו poopy bum או משהו. רגע אחד היה בסדר, שלוש שעות אחר כך – מת. תמוה. אולי גם לאפרוחים יש מוות בלול.

שלושה ימים אחר כך הם התחילו לעשות רוסטינג.ז"א שהיו כאלה שהצליחו להגיע לבר בגובה 30 ס"מ. אתלטים!

עוד יומיים עברו וזיהיתי אחד runt. הוא לא רק קטן מהאחרים, הוא גם צולע. צילמתי את המפרק הנפוח שלו ושאלתי בקבוצת החוואים. ההמלצה היתה לעשות לו אמטיות של מלח אפסום ולקחת בחשבון שהוא יגדל לאט.
בודדתי אותו מהאחרים בידיעה שהוא לא יחזור להיות עם האחרים. הם יכסחו אותו.עד שהוא יגיע לגודל שיוכל להגן על עצמו, הם כבר יגיעו לגודל סוף הדרך.
כיניתי אותו ThanksGiving.

האפרוחים בני שלושה שבועות ואני מחליטה לעשות מעשה מטופש ולגמול אותם ממנורת החימום. הרי יש להם כבר נוצות והכל.
בארבע ועשרה בבוקר, כשהתעוררתי מסיבה לא ברורה אל הבוקר הכי מוקדם בשנה והלכתי לנסות לאלף את התרנגולות לצאת מהפתח החדש שהכנתי להן, פתח exit only (והן הסתכלו אלי במבט תמה ורק התרנגולים עשו תחרות קריאות כאילו אחת בלילה או משהו), המשכתי משם אל הלול של הקטנים בשביל למצוא שם שתי גופות.
הרגתי שני אפרוחים. סיבת המוות: טיפשות.

המניין ירד ל16.5 בצהריים הלכתי לקבור אותם. שמתי אותם בערוגה המיועדת והלכתי להביא כיסוי. בדרך תפס אותי יובל והראה לי גופה אפרפרה על הדרך למשרד שלו. הסתכלתי בתדהמה לכיוון הערוגה, מנסה להבין איך זה הגיע משם לכאן. "זה פה מהבוקר". רצתי ללול שלהם, תוהה מי המניאק שחדר (רקון. זה בטח הרקון שחיסל לכריסטינה את הברווזים) ואיך, איך?
הגעתי. ספרתי. 16.
בחזרה לשביל. התבוננות מעמיקה ביצור האפרפר נטול הראש. הרגליים שם. כפות רגליים קטנות. זאת ציפור. זאת עבודה של פיקסי.
אנחת רווחה.

מכאן זה המשיך ללא אירועים מיוחדים פרט לעוד אחד שמת בהפתעה מסיבה לא ברורה. בהתחלה עוד עקבתי אחרי כמויות האוכל (ספרתי שקים) כדי שתהיה לי הערכה לעלות סופית של עוף יחיד אבל השותפים שלהם לחצר, הארנבים, פרו ורבו בזריזות ומילאו את החצר ואכלו להם את האוכל בלי בושה.

מרגלית צלעני גדל להיות תרנגול בוגר אך קטן. זה מה שקורה שבמקום להסתובב ולחפש אוכל או להתגודד כמו כולם סביב האבוס או ערימת הירקות, את פשוט נח מתחת למכסה. הרגליים שלו היו במצב לא טוב, אחת עקומה לגמרי ושניה מעוותת ורועדת.

כשהם הגיעו לבגרות (12 שבועות) אפשר היה לראות הבדל ברור בין זכרים לנקבות, ואני לא מדברת רק על מימדי הכרבולת – התרנגולים היו גדולים משמעותית ורעשניים. הוראות ההאכלה אמרו שנקבות ישגשגו אם יופרדו מהזכרים אבל לא היו לי מספיק עופות בשביל לטרוח לארגן חצרות נפרדות. חשבתי שאשחט בעצמי את הזכרים, שלושה ארבעה בכל פעם ואתן לנקבות לצמוח עוד. בודדתי כמה זכרים, שמתי אותם בצום לפני ניתוח ולמחרת ניגשתי למלאכה.
ובכן.
לא היה טוב.
זה לא שלשחוט תרנגולות זה עניין חדש לי. כבר עשיתי את זה. כמה פעמים. אבל זה פעם ראשונה שאני מורטת ידנית עוף עם נוצות שהקצוות שלהן שחורות. זה אומר שבמריטה שום דבר לא יכול להישאר מאחור. אני מורטת ביד. לקח לי חצי שעה למרוט כמו שצריך. תרנגול אחד.
כשגמרתי איתו, מיוזעת ומקללת, הלכתי ללול ושחררתי את האחרים. לא עושה יותר היום.


כשהגעתי איתם לווילו כדי להימנע ממריטה, פגשתי שם את קאי החוואי והוא המליץ לי על זן אחר של עופות לבשר. הסתכלתי על העופות שהוא הביא והם לא היו לבנים והגודל שלהם היה טוב. גם הזכרים שלי היו גדולים יחסית (חוץ ממרגלית, כמובן) ואם הייתי מוכנה ללכת על שני קוי סיום אז הנקבות היו יכולות לגדול עוד קצת. אבל חברות שלי שהלכו גם הן על Mistral Gris אבל מנגלה אחרת, קיבלו עופות שנראו בני דודים יותר מאשר אחים והם פיגרו משמעותית בהשגת משקל היעד. נראה שהאפורים לא נהנים מאחידות גנטית. לא נמשיך איתם.
עוד משהו שהחברות שלי עשו בחלקן, כשהגיע התור של התרנגולות שלהן, זה לקרוא לקיל-ביליז. זה שירות שהכרתי מאוחר מדי אבל בשביל הקיץ הבא זה לא מאוחר מדי. הקיל-ביליז הם שוחטים ניידים והם אפילו חוקיים (הכללים שונים כשהשחיטה מתבצעת בבית הלקוח ולא אצלך). הם מביאים את הציוד, המארחת מספקת מקום ומים זורמים והם מתקתקים תרנגולות, ארנבים וגם חיות גדולות יותר. הם רק שוחטים ומנקים קרביים, מסירים עור או מורטים נוצות, הפירוק המשני כבר באחריות הלקוח.

אבל אני לא הלכתי עם הביליז. והנה אני אצל ווילו, מחכה בעצבנות לתורי.
למה בעצבנות? כי אני צריכה לאסוף את אור עוד מעט מטיול האופניים הראשון לעונה. עד שווילו גומרת עם כל מי שלפני, כבר ממש מאוחר, אני שולפת את העופות החמימים מחבית המים הקרים הזורמים וטסה משם.
טעות.
תמיד לתת להם להתקרר טוב טוב לפני שממשיכה הלאה.
שוין. לומדות.
בבית אני טובלת אותם בפאניקה במיכלים עם מים וקרח ואז אורזת אותם בשקיות מתכווצות (טבילה במים חמים גורמת לשקית להתהדק סביב העוף. מאוד מקצועי!).

השמועה התגלתה כנכונה, למיסטרל-גרי יש פחות חזה ויותר פולקעס. מעולה (רק אור אוכלת חזה אצלנו בבית).
להגיד שאני מבדילה בטעם בין העופות שגדלו אצלי בחצר לבין עופות סטנדרטיים מהמכולת? אי אפשר. יש לי חברות שמבדילות בין ביצה חומה לביצה כחולה. אני מבדילה בין ביצה לתרנגולת. מה שכן – בלב זה מרגיש יותר נכון.

הגב