יום רביעי, 29 יוני, 2016, 17:17

כלתה שנה וריח מתוק נישא באויר

מהחדר של נטע בוקעת מוזיקה רועמת ובאותה העת אור ואני שטות על פני מים סוערים.
הילדה שלי מוכנה להיראות איתי בפומבי (עם תנאים, אבל עדיין – מוכנה), היא מבלה איתי זמן, על המים.
אני מרגישה בטוחה לידה אחרי כל השעות שהיא בילתה באגם בתוך כלי שיט, אחרי כל הלימודים שלה. אמנם היא התמחתה בקאנו ואלה קיאקים, ולא סתם – קיאקים sit on top, לא קלאסיים עם הרגליים בפנים (זה אומר שהקיאק הוא לא שלוחה של הגוף ויותר קל ליפול ממנו) אבל היא מלאת ביטחון ושלווה וזה מחלחל.
אחרי סיבוב איתה, אני מרגישה שאני מוכנה לצאת למים לבד, לפעמים. המים כבר לא קפואים אלא סתם קרים ויש לי חליפה רטובה עלי וכמובן – חליפת הצלה. ואני שטה לאורך החוף. כן, נראה לי שאני יכולה לצאת לבד.

הבוקר התחיל, כרגיל, מוקדם מדי. אין שום וילון אטום ומסיכת שינה שיכולים למנוע מהאור להגיע לעיני בשעה לא סבירה כמו שבע. שבע לפנות בוקר! אפילו לפני הזריחה.
אחרי שפתחתי את הדלת המוברחת של התרנגולות (אחרי שהנמיה המניאקית הצליחה להיכנס התקנתי בריח) החלטתי לוותר לשמש ולהישאר ערה. אחת אחת הן ירדו למטבח, כאילו זה לא היום האחרון ללימודים, התארגנו בזריזות, לא לקחו אוכל כי היום שלהן קצרצר ויצאו לבית הספר.
אחרי שמילאתי את הבית באוכמניות טריות שמישהו אחר גידל וקטף (צריך איכשהו לאזן את הפירות האדומים והצהובים שגדלים עכשיו בשפע) לקחתי את טל והלכנו לבית הספר. הכיתה של הילדות חזרה מהחוף, איפה שהן בילו את רב הימים האחרונים ונכנסה לאולם הספורט ביחד עם יתר בית הספר והרבה הורים.

צלחת פירות יער כמעט מלאה. חסרים בתמונה: לוגן-בריז, בבורדו עמוק

צלחת פירות יער כמעט מלאה. חסרים בתמונה: לוגן-בריז, בבורדו עמוק

מחוץ לאולם היו שלושה שולחנות גדולים ועליהם עשרות רבות של פריטי לבוש ותקווה גדולה שהורים יזהו שם בגדים ונעליים שהילדים שלהם שכחו בבית הספר לאורך השנה. כל מה שיוותר ימסר לצדקה.

כשיש בבית הספר חמישים ומשהו תלמידים, אפשר לאסוף את כולם ולסכם את השנה ביחד.

פחות או יותר, כל בית הספר

פחות או יותר, כל בית הספר

שתי הכיתות העליונות.

שתי הכיתות העליונות.

הצעירים, הכיתה של קשת (כיתת גן חובה-ב', ועוד ילדה אחת בכיתה ג' – קשת), עלו ראשונים לקדמת האולם, אחד אחד, וקיבלו ספרים במתנה ותעודות הצטיינות. כל אחד ואחת קיבלו תעודת הצטיינות, במשהו. זה היה חמוד מאוד, לשמוע על כל ילד כמה הוא טוב.

קשת מקבלת ספר, תעודת שליש ותעודת הצטיינות במדע

קשת מקבלת ספר, תעודת שליש ותעודת הצטיינות במדע

keshet-rexin2

כשהגיע תור הכיתה השלישית לעלות, הכיתה של אור ונטע, המורה שלהם, טקי המאממת, נתנה להם הזדמנות לספר על דברים שהם אהבו השנה. הילדים ציינו את פעילות החוץ, את השיט בקיאקים, את הטיול בתחילת השנה שכלל את האומגה מעל ההרים, את העבודה בסדנת העץ. הילדים הללו יודעים מה טוב. ילד אחד ציין את שיעורי הצרפתית לטובה. תשואות. כן, נראה לי שמאדאם רקסין עשתה בחוכמה כשסיימה את השנה עם סשן אפיה של פאי בשר. נשארו עם טעם טוב בפה (גם אם היה שם קצת יותר מדי אגוז מוסקט לטעמי).

הכיתה השלישית, כיתת ו'-ח'

הכיתה השלישית, כיתת ו'-ח'

כשטקי דיברה בעצמה על השנה החולפת, היא אמרה שיש פה בבית הספר תנאים שהיא לא ראתה באף מקום אחר. היא לא התיחסה למבנה עצמו אלא לסביבה. ובאמת – נראה שלגן העדן הזה יש פינות עגולות מכל הכיוונים.
בית הספר נמצא במרחק הליכה מאגם, נהר, כמה נחלים ומפלים ושמורת וולהאלה. אכן, נדיר.
לקינוח הם העניקו מתנה לי, על התרומה לכיתה במהלך השנה. זה היה מתוק. עכשיו יש לי מאג זכוכית שאומר שמתמטיקה היא נפלאה. מה שנכון.

אחרונים עולים כיתת ט-י, הכיתה אליה תשתייך אור בשנה הבאה (היא תדלג על כיתה ח' לצורך העניין. כשצריך – צריך). הם מקבלים צרור תעודות שהשיגו במהלך השנה עם ההכשרות שהם עוברים (קורס עזרה ראשונה, קורס מפולות). במהלך השנה הם מטיילים בכל יום שישי בנוסף לכמה טיולים רב יומיים שיש להם (כולל כאלה בהם הם ישנים בשלג). הם מתחזקים כמה שבילי אופניים ברחבי העמק וגם מצליחים להשחיל לתוך הלו"ז העמוס שלהם את חומר הלימודים הנדרש, זה האקדמי. זאת תכנית נחשקת ולא בכדי.

רגע לפני פיזור יש הגרלה של חסקה. גם אני ניסיתי למכור כרטיסים אבל אין פה הרבה תנועה בבית שלנו. מכרתי שישה, מתוכם ארבעה לעצמי.

שאנון וטקי מגרילות.   יש רואה חשבון בקהל?

שאנון וטקי מגרילות.
יש רואה חשבון בקהל?

לא, לא זכינו.


כולנו נאספות בבית שנראה עכשיו כאילו עבר פה הוריקן.
זה קורה הרבה שהבית נראה כמו אחרי הוריקן אבל זה אף פעם לא הוריקן של דפים. הפעם יש לנו ערימות בסלון ובמטבח, חומר לימודי שהבנות הביאו מבית הספר. ככה זה- כל השנה לא רואות כלום וחושבות שהן "לא עושות כלום", רק מטפסות על עצים ושוחות אבל הנה – ערימה של דפים שנטע שחררה מהקלסר שלה ועוד שקית זבל גדולה שפוכה למחצה עם מה שקשת הספיקה ב40% משרה. הדפים ישארו שם עד שנכריח אותן לסדר את זה (מחר. מחר). אור פינתה את הקלסר ורוקנה את הלוקר שלה ברגע שאמרו לה שהם גמרו לכתוב לשנה זו (מתישהו בשבוע שעבר). הדפים של אור כבר עברו מיון שלה ואז עיון שלנו ואז הלכו למיחזור. ככה זה אור.

בין ערימות הניירת גם דף עם תכנית ימי הלימודים ובעיקר ימי האי-לימודים בשנה הבאה. מנין ימי הלימודים הוא מתחת ל180. אני ממהרת לשדך את הדף הזה לכריכת לוח השנה האימהי שלי (משבצות גדולות. זה הסוד). באוגוסט אקנה את הלוח של השנה הבאה ואסמן בו את כל הימים. שום חופשה ושחרור מוקדם לא יפתיעו אותי!
ויש את תעודות סוף השנה שהן מן מסמך כזה בו המורות עובדות קשה עם מילון מילים נרדפות כדי לתאר עד כמה הילדות שלנו נהדרות, בלי לחזור על עצמן. מזל שיש הרבה מילים בשפה האנגלית.

בדרך הביתה עצרנו בדואר לאסוף חבילה. היו שם צרכי ציור לקשת שבילתה בזמן האחרון שעות רבות מול הדרכות ציור במכללת יוטיוב (טל, שעושה כל מה שקשת עושה, ישב וצייר איתה. וכשקשת בילתה בבית הספר הוא היה מנסה למצוא הדרכות לבד. "mommy, how do you spell "how to draw…?"). עוד בחבילה: שעון מעורר לנטע. תזמון מעולה, הא? בדיוק כשהיא כבר לא ממש צריכה להתעורר עם שעון. אבל איזה שעון! קוביה קטנה וחמודה, שמראה לא רק את הזמן אלא גם את הטמפרטורה, יש לה רמקולים על שתי פאות נגדיות עם איכות קול מפתיע, היא משמיעה רדיו וגם מוזיקה שמקבלת מכרטיס זיכרון. ויש לשעון הזה שלט! קיצור, הילדה קיבלה מיני מערכת סטריאו במסווה של שעון מעורר. מגניב. הלוואי והיה לי כזה צעצוע בגיל 11. הלוואי וזה ישכיח וישכך את תחשות הקיפוח.

אור הביאה מבית הספר את הפרויקט האחרון שלה בנגרות, זה שסיימה לצפות בשלוש שכבות של לכה שקופה. עבודה יפהפיה ומדויקת שכוללת חיתוכים בזוויות שונות. היא מעניקה אותו במתנה לקשת.

keshets-gift

stool1

stepping-stool2

לפני שאני משחררת את כולן לאבד קשר עם השיגרה ולהופיע בסלון מנומנמות בשתיים אחה"צ, אני עורכת לשתי הגדולות שיחת תיאום ציפיות. בעיקר הציפיות שלי.
שלא יצפו שאאכיל אותן אם הן לא מגיעות בזמן למטבח לארוחת הבוקר.
שתמיד ינקו אחריהן כשהן מכינות להן ארוחה או נשנוש. שישאירו תמיד יותר נקי ממה שקיבלו.
שיהיו בחדר מאורגנות לשינה לפני עשר ויעשו מה שעושות בשקט.
שיסייעו בבית אם מתבקשות.
שיחשבו מה הן רוצות לעשות ואת מי הן רוצות לפגוש, שיעדכנו אותי בזמן כדי שאוכל לסייע עם הסעות. בלי התקלות בבקשה.
יש הסכמה, אפשר לתת לחופשת הקיץ להתחיל להתגלגל.


אור ואני באגם. אני בקיאק מבוגרים והיא בקיאק ילדים שמתחיל להיות קטן עליה עם משוט שבבירור קטן עליה.
אנחנו מבלות על המים פחות ממה שהייתי רוצה אחרי שאני מרגישה בחוסר הנוחות שלה מהתנאים הלא נוחים. זה לא המשוט כמו מזג האויר שמאיים עליה. אני רוצה עוד. אני אקבל עוד, ביום אחר. אני כבר לא חוששת ללכת לבד. ליתר ביטחון אני מזמינה משוט ארוך נוסף מיד כשחוזרת הביתה. תודה אמאזון.

בבית בוקעת מוזיקה מהחדר של נטע בעוצמה בלתי פרופורציונלית לגודל הקוביה.
אני עומדת להעביר מכאן את הארנב הזכר שקיבלתי במתנה והתגורר אצלנו בבידוד, מחכה לכריסטינה שתיקח אותו. כריסטינה השלימה את המהלך של רילוקיישן לזכר שהיה לה, למקום קר מאוד ועכשיו היא פנויה לקבל מאגר גנים חדש לתוך החווה הקטנה שלה. לפני שהוא הולך אני נותנת הזדמנות לכל הבנות מהקולוניה לבלות איתו. שתיים מהן אמורות להיות באמצע הריון אבל כמו שלמדתי, עם ארנבות אי אפשר לדעת. הן יכולות להפיל לפי רצון אם נראה להן שהתנאים לא מתאימים.
אני מביאה אותן אחת אחת ומתפעלת מהצורה בה המפגש מתנהל. עם שתי ההרות (צילי וגילי) בבירור אין להן עניין בו ובמה שיש לו להציע. הן בורחות ממנו בהתמדה. השתיים האחרון (לונה וסנאית) מתחילות את המפגש בבריחה אבל מהר מאוד מוותרות ונכנסות לאותה תנוחה כנועה בה הן נותנות לי ללטף אותן – הן משטחות את הגוף על הקרקע.
הארנב מתחיל בשחרור לחצים: הוא מטפס על אחורי הארנבת, מנענע אגן הלוך ושוב כמה פעמים ואז נעצר כהלום ברק ונופל על צדו. אחר כך הוא נזכר במשימה ומתחיל לעבוד על הביוץ של הגברת כי כך זה עם ארנבות – הביוץ מתרחש רק כשיש מפגש מיני. חסכוני, הייתי אומרת. אחרי שהוא משיג את מבוקשו, יש לקוות, באמצעות הפה, הוא חוזר על הריטואל מקודם (פמפום ונפילה).

תודה לך ארנב. עכשיו אתה יכול לעבור למשכנך החדש.


בהתבוננות לאחור על השנה שחלפה אני רואה את התהליך שעברו שתי הבנות שלי. לשתיהן זאת היתה פחות או יותר שנה ראשונה בתכנית מלאה בבית הספר (אם מתעלמות מהחודשיים האחרונים בשנה שעברה בהם אור ביקרה באופן סדיר בבית הספר). יש ביניהן כמעט שנתיים הפרש בגיל והבדלים משמעותיים באישיות, בסגנון ההתנהלות ובצרכים.
נטע היא זאת שתמיד מחפשת להיות עם אנשים, היא המוחצנת של המשפחה. ראיתי אותה מנסה להשתייך ולהתקבל וראיתי איך היא לא מתקבלת. אני תולה את זה בשני גורמים. ראשית, היא לא רגילה לסביבה חד גילאית של ילדי בית ספר. לילדי בית ספר יש את כללי המשחק שלהם. הייתי קוראת לזה כללי הג'ונגל אבל זה יותר גן חיות מג'ונגל. הילדים נמצאים לא בסביבה הטבעית שלהם אלא בסוג של שבי וזה גורם להתנהגויות מסוימות.
היא לא מכירה את הכללים והיא באה לשם עם כל האור והשמחה שלה. מצד אחד זה מאיים על גורמים מסוימים ומצד שני – היא עושה הרבה טעויות. חלק מהן ראיתי במו עיני כי הייתי הרבה בכיתה שלה.
היא מרגישה שקופה ולא שייכת אבל אני מאמינה שאם היא תנצל את היכולות שלה בשביל להתבונן ולזהות את כללי המשחק – היא תשתלב. היא עוד צעירה.

אור התחילה את השנה במה שנראה כמו המשך של הזנב מהשנה שעברה. שקטה ולא מתערבבת. זה שהיא לא הפגינה רצון להיות חלק אלא סוג של אדישות, גרם לה להתקבל יותר. ככה זה בגן החיות כנראה, אסור להראות שאת רוצה. בסוף השנה ראיתי את הניצן נפתח ואני רואה איך היא נעשית חברותית במידה שמתאימה לה, היא מוצאת את האנשים שהיא רוצה להיות איתם ויוזמת את הזמן המשותף.
בשנה הבאה היא תהיה אחת מארבע בנות בכיתה אינטנסיבית. אני חושבת שזה יפעל לטובה כי הטיולים ויתר הפעילויות הם דבר מאתגר (הובטח לי שיהיו דמעות) ואתגרים משותפים מקרבים.
המורה העתידי שלה גם מודע לכח של הבנות (שבגיל הזה נמצא יותר במח) והוא נותן את המקום לכל אחד ואחת לדבר כך שקולה ישמע.

לקשת היתה שנה נהדרת עם הקטנים. אהבתי לראות אותה על השטיח מקשיבה לסיפור או משחקת. היו רגעים שמצאתי את כל הכיתה שוקדת על דפי צביעה בעוד המורה מקריאה סיפור והם בילו הרבה זמן בחוץ בכיתת החוץ (שמורת ינשופים בישוב). כשהיא הביאה את ערימת הדפים הביתה גיליתי שלמרות שהיא היתה בבית הספר רק יומיים בשבוע, היא הספיקה למלא הרבה ניירת.
למרה הצער, לא נראה שיש לה מקום מתאים בבית הספר הרגיל בשנה הבאה. כיתת ג'-ה' היא סוג של קן צרעות מבחינת גיל המשתתפות ודרושה הכוונה מתאימה מצד המורה. כרגע אין כזאת בנמצא אז טל וקשת יחזרו לחיקה החמים של homelinks.

אגם מלפנים, נהר מאחור, וולהאלה משמאל. סלוקן.

אגם מלפנים, נהר מאחור, וולהאלה משמאל. סלוקן.

התמונה צולמה על ידי Adrian Wagner

2 Comments

  • מאיה הגיב:

    איזה סיכום שנה מקסים. מקווה שנטע תמצא את מקומה

  • בשמת_א הגיב:

    קודם כל, נחת. נחת. ואיזה כיף שאת כותבת את החיים שלכם. פשוט נחת.

    שנית, קראתי אותך ועלה בי החשד שכנראה הייתי כמו נטע, אבל מעולם לא הבנתי או למדתי את כללי המשחק. (במקרה שלי, המעברים התדירים בין גני חיות ונסיבות רקע הפריעו ללימוד, אז אני מקווה שנטע, עם התמיכה וההבנה שיש לה בבית, תצמח מזה). לפיכך, שלוחה בזאת בקשתי, שתסבירי משהו מכללי המשחק – לדוגמא, מה ראית מהצד כשהתבוננת בכיתה?

הגב