יום חמישי, 09 יוני, 2016, 21:43

בשביל זה אני שולחת אותן לבית הספר

זורחת. הילדה זורחת.
בלי עצירות לנשימה, בנפנופי ידיים וזריקת חיוכים, אור מתארת מה עבר עליה בשלושת ימי הטיול.
משחק "חפשו את המטמון" תחרותי עם כתבי חידה בקאנו, באגם.
שיעור הצלה ושיקום של קאנו הפוך וחותריו.
שיעורים מפי אבא של סם על קשירת ברזנט וניקוי כירת בישול ניידת.
הקמת אוהלים, בישול ארוחות. זמן חברתי עם הבנות האחרות.
אני מחברת את זה עם מה שראיתי בעצמי בשני הלילות שביליתי שם (רק לילות. בשביל הנטע מתוקתה), את המורה שלהם מתנהלת בשלווה, חוזרת איתם מסיבוב של ערב מסביב לאגם (שעה לקח להם להקיף את האגם בשיט), יושבת סביב המדורה עם אבא-של-סם, מפטפטת עם מי מהילדים שבוחר לבוא לשבת שם, שולחת אותם להתארגן לשינה בחיוך אוהב, נינוחה, נינוחה, נינוחה. רואים שהיא בסביבתה הטבעית, למרות היתושים, היעדר שירותים בסיסיים (חשמל, מים זורמים) והימצאותם של שירותים מאוד בסיסיים (כאלה עם בור).

בת מזל אני שזאת המורה שלה, שזה בית הספר, שכאן אנחנו גרות. את הזוהר הזה אני לא רואה עליה אחרי יום שלם בכיתה בו היא העסיקה עצמה בעבודות נייר-עיפרון-מח יזומות כדי להציל עצמה משעמום.
למרבה המזל גם בימות החול כשאני שואלת מה היה להן היום במתמטיקה או מדעים, אני מקבלת תשובות כמו: "הלכנו ליער לזהות עצים" או "הלכנו לאגם ועשינו תחרות זריקת אבנים" או "התאמנו על בישולי שטח, על החוף" או "הלכנו ליער וכל אחד תפס פינה וישבנו שם לבד עם עצמנו לחשוב".


"תגידי", שואל את אור אחד הבנים, "בנות לא מפליצות?"
והוא באמת תוהה, כי נראה שכל מה שהבנים בכיתה עושים זה להפליץ.
"זה לא שבנות לא מפליצות", היא עונה, "זה פשוט שבנות מתחשבות בסביבה שלהן"


למזלי, הטיול הזה שתוכנן להתרחש באגם סלוקן, כשההגעה אל אתר הקמפינג היא בעזרת קאנו, הועבר לאגם סלוקן הקטן (העליון). ההגעה היא באוטובוס צהוב משקשק (בגלל הדרך, לא בגלל האוטובוס).
זה מזל כי זה מאפשר לי להשתקשק הלוך ושוב מדי לילה ולא לבלות איתם את כל הטיול כולו.
(רק 20 ק"מ מהבית אבל 45 דק' נסיעה לכל כיוון. קרוב אבל רחוק).

באמצע הלילה הראשון, אני מתעוררת דאובת ידיים (שנכנסו ויצאו מהשק"ש ולא ידעו מנוח) לקול טפטוף הגשם על אוהלי. אני קופצת החוצה ולא צריכה פנס כדי למצוא את כיסוי הגשם ולהניח אותו על האוהל. יש מספיק אור. בכל זאת – כבר עשרים לארבע.
היער הזה שהוא ירוק ועסיסי, מלא בציפורים וכולן התעוררו הרגע והתחילו לספר אחת לשניה מה הן חלמו בקולי קולות. אני פורשת את שני המזרונים הדקים שקיבלתי מחמת גילי אחד ליד השני וממלאת את כל האוהל. עכשיו אני יכולה לשכב באלכסון ולהפסיק להתגלגל.
פותחת את שק השינה, מתכסה בו ושולחת את ידי ורגלי לכל הכיוונים כמו מומיה שהשתגעה.
אחר כך אני אשאל את המומחית (טקי, המורה והאלילה) על שני העניינים הללו: איך ישנות בשק"ש בלי שיכאב ואיך מזהות שיפוע קטן לפני שמקימות את האוהל.
מסתבר שזה עניין של ניסוי וטעיה. או רק טעיה. ולגבי השקש – אם לא מדובר בשינה בשלג אלא בתנאי חמישה כוכבים כמו שלנו (!!) אז שק"ש גדול, רצוי שניים, פתוחים, זה הפתרון.
רשמתי לי, אבל באמת, שלא נזדקק.

בלילה השני יש רוח וגשם ויותר קל לי להירדם כי אני מחשבת את הסיכוי שענף ינתק מהעץ בגלל הרוח ויפול לי על הראש וזה מעסיק לי את המח. ואני גם עייפה מחוסר שינה מהלילה הראשון.
יש מסביב "מזג אויר". גשם שהבריח אותנו משיחת "סביב המדורה" איש איש לאוהלו. אם כבר לישון בחוץ, עם כל היתושים, אז לפחות ליהנות מתחושת החמימות וההגנה שבדים דקיקים מתוחים מעניקים.

רגע לפני שאני הולכת הביתה, אני עוברת בחוף כדי לקחת מזכרת ויזואלית הביתה.
בקיץ, אולי נבוא לכאן כמה אימהות (גוררות עוקב של דוחה יתושים) עם אוהלים וכלי שיט, נקיף את האגם בקיאק או קאנו, נטבול במים ונסרוג.

זה השביל שמוביל לחוף.

way-to-water

וכך נראה האגם עצמו:

מבט שמאלה

מבט שמאלה

מבט ימינה

מבט ימינה

אני יודעת שעדיף לסיים בשיא וליד תמונות האגם כל נוף אחר יחוויר אבל עדיין, הנה תמונות מהדרך הביתה מאגם סלוקן הקטן.
בדרך הביתה עצרתי בבית של אורה, לקחת את קשת שהתארחה שם ללילה.
מדובר בישוב קטן ועצמאי. ההגדרה היא "קו-אופ". חבורה של אנשים שקנתה שטח גדול ביחד וחילקה אותו בין כולם. יש לזה מאפיינים של קיבוץ מבחינה זו שהם מתחזקים את האזורים הציבוריים ביחד (זאת אומרת את הדרכים בתוך הקואופ, זה כולל שני גשרים) ושהחלטות בנדון צריכות להתקבל ביחד. אין שוב דבר משותף אחר אבל יש יחסי שכנות מגניבים.
כל הישוב הוא off grid.

ממש בהתחלה יש צריף

ממש בהתחלה יש צריף

ואז הדרך ממשיכה פנימה

ואז הדרך ממשיכה פנימה

ויפה מסביב, כלכך יפה. ויש עוד נסיעה עד שנגיע ממש לבתים שלהם

ויפה מסביב, כלכך יפה. ויש עוד נסיעה עד שנגיע ממש לבתים שלהם

כל הדרך הפנימית, החל בפניה מדרך היער, עניין של קילומטר, אני חושבת, לא פונתה משלג השנה. דרך היער כן, כי היא ציבורית אבל הדרך שלהם באחריותם והשנה זאת היתה הבחירה. אז בכל פעם שהמשפחה של אורה רצתה לצאת מהבית אל הציויליזציה, אל הדרך המטלטלת שדורשת רכב 4 על 4, שתוביל אותם לציויליזציה, היא נאלצה ללכת ברגל קילומטר בשלג עד לאוטו.

אחרי שאספתי את קשת המשכתי בדרך היער למטה, לכיוון סלוקן, עד שבשלב מסוים הדרך פנתה בעיקול חד וניתנה לי הצצה לנהר שמתחת, אל נוף שהרחיב את לבי וסימן לי שמעכשיו הדרך מהודקת וחלקה ועוד כמה דקות אני בבית.

אנחת רווחה והנאה

אנחת רווחה והנאה

תגובה אחת

הגב