יום שני, 30 מאי, 2016, 19:38

מהנעשה בבית הספר

הוזמנו להצטרף לישיבת תכנון של המורים. "אנחנו" זה חברות ועד ההורים, או לפחות הארבע שהמנהל יודע מה האימייל שלהן. אז הלכתי, בטח שהלכתי.
מצאתי שם את כל המורים והמנהל. 6 במספר. ואני לא-מורה יחידה. בלעתי את העניין כי היה לי חשוב לקחת חלק בזה.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסרים שהיה חשוב לי להעביר (באתי עם רשימה). ימים יגידו.
ברור לי שתחושת האאוטסיידרית שהיתה לי היא רק בחלקה אמיתית ובחלקה האחר בראש שלי. כשהגיע זמן הפסקת הצהריים וכולם נעלמו פתאום, הרגשתי איך אור מרגישה חמש פעמים בשבוע. לא ראיתי את עצמי הולכת ובודקת מה התכנית ולמי אני יכולה להצטרף. אני לא חלק מהצוות ואני לא נוהגת כך. אני לא חברה של אף אחת או אחד מהם. למזלי – יש לי רק יום אחד כזה, השבוע ובכלל.

שני דברים עיקריים לקחתי איתי משם.
ראשית, שיחה משעשעת שהיתה לי עם המורה של קשת.
כשביקרנו בכיתה של קשת ב"יריד לימודים" שהיה שם לפני כמה ימים, היא הראתה לנו מגשים עם שתילים שהם גידלו משלב הזרע, במסגרת לימודים על זרעים והתנאים הנדרשים להפיכתם לצמחים.
שתילי החמניות היו מכורסמי ראש ואנחנו תהינו אם ציפור נכנסה דרך החלון ונשנשה אותם. אז לא, לא ציפור.
חולדה סוחרת.
ביום שישי שמו לה מלכודת בכיתה והיום, יום שני, לא יום לימודים (יום תכנון. בלי ילדים), היא באה לכיתה ומצאה את המלכודת מלאה. היא לא יכולה להיכנס לכיתה מחמת הגועל. אני לגמרי מבינה אותה.
הבנין מלא באנשי תחזוקה שעובדים על צינורות ודוודים בחדרים סודיים ואחד מהם העביר את החולדה לחדר המוזיקה עד שיעבירו אותה למקום אחר, עם תכנית פנסיה שטרודו הפשוש העניק לה עם חיוך (ובלי חולצה).
תהינו בקול מה יעלה בגורל החולדה. טניה התנדבה לקחת אותה ולשחרר אותה רחוק רחוק, כמו שעשתה כבר "בטח עשרים פעם" לחולדות שתפסו באסם שלהם. ישר רואים שאין להם תרנגולות. כשאני חשדתי שיש לנו חולדה כזאת בחניה, קניתי מלכודת קפיצית, עשיתי תכנונים איך אניח אותה בתוך צינור כדי שלא תתפוס חתולות ואיך כשילכד בה העכברוש אני אעניק אותו לתרנגולות שיריבו עליו מריבה גדולה.
אחר כך טניה הלכה ונתנה לו תות מתוך קופסת הפירות שלה, כי המסכן בטח רעב, אחרי שבילה את כל סוף השבוע במלכודת.
אבל היא לא יכולה לקחת את העכברוש לטיול, טניה, כי כה אמרו אנשי התחזוקה: תקראי לנו כשיתפס משהו ואנחנו נבוא לטפל בזה. אנשי התחזוקה באים מנלסון, מרחק שעה נסיעה ובטח עבור החולדה הזאת הם שלחו אדם מיוחד, א.מכרסמים. ואם זה נשמע הזוי אז ככה זה עם הדברים הללו, וההסבר הוא תמיד אחד: חוקי האיגוד. בכל פעם שמשהו נשמע חלמאי משהו, זה ההסבר שמגיע ואז כולן מהנהנות ומבינות שחלם זה כאן ואין מה לעשות, החולדה הזאת תעלה לנו כמה מאות דולרים (והסרחון – בחינם).

הדבר השני ששימח אותי בפגישה הזאת היה שון המורה של כיתת ט'-י'. אני לא מכירה אותו ולא יצא לי לדבר איתו בעבר אבל היום יצא לי לשמוע אותו. ככל הנראה אור תעזוב את הכיתה של טקי ותעבור לכיתה שלו בשנה הבאה (תלוי אם תתקבל לתכנית ותקפוץ כיתה). דיברנו על ילדות שקטות והוא אמר שהן חזקות מבחינה אקדמית אבל קולן לא נשמע. שהן מפותחות יותר מהבנים שעסוקים בלעשות שטויות. שהוא מנצל את יכולת ההתבוננות והניתוח של הילדות ומעצים אותן להעמיד את הבנים במקום, בצורה תקיפה אך מנומסת. ואני חשבתי לי – וואו. איזה שימוש נבון בהבדלים, כדי לעשות שינוי חיובי בשני הצדדים, בזה המושתק (תרבותית) שיפתח את הפה ובזה המבולבל עם השיפוט הלקוי, שיקבל עדות והכוונה מעמיתות בנות גילם.

ועוד אמר, בהקשר של ילדות שלא מוצאות עצמן בבית ספר קטן מחמת ביישנות ועוברות לבית ספר גדול (כמו זה שבצומת, אליו נושאות הילדות שלי עיניים, כי שם קורים דברים), שהן ממשיכות להיות בישניות ובודדות גם שם, אפילו בקלות רבה יותר כי יש המון ממסך.
עוד דיבר על היתרון שבבית ספר זעיר כמו שלנו, בו הכל גלוי ונראה ויש סביבה בטוחה לעשות את הטעויות של הגילאים הללו, לעשות את הטעויות בקטן, ליפול קצת, להיכשל מעט, לחזור למוטב. אחר כך הם מגיעים לכיתותיים האחרונות לבית ספר גדול והם כבר חזקים וחזקות וכבר ראו חברים שלהם עושים שטויות וזאת מספיק התנסות בשבילם, הם לא צריכים לעשות טעויות גדולות.

זה היה מעולה לשמוע וחיזק את התחושה שהיתה לי שהיתרונות בהישארות בבית הספר שלהן הם גדולים ורבים. שיהיו להן שנתיים בשביל לנסוע שעה לכל כיוון כדי להגיע לבית הספר הגדול וליהנות מכל הפעילויות הנוספות שיש שם מעבר לתכנית הרגילה והמבחר הגדול יותר של ילדים שיאפשר אולי למצוא את הסביבה החברתית המדויקת, ואולי לא.


יומיים אחר כך היה להן יום עם שאנוּן. היא מלמדת מגוון נושאים "סביבתיים" בכל עונות השנה, ילדים בכל הגילאים ובכל סוגי המסגרות (כולל האי-מסגרות). היא מלמדת אותן על החי והצומח סביבן ואיך להסתדר ביער. היא מחבקת עצים מקצועית שמלמדת אחרים את כוחו של חיבוק עץ.
הפעם היא לימדה את הכיתה של אור ונטע על מקורות המים של סלוקן.
סלוקן יושבת בעמק לא מאוד רחב עם אגם מצפון, הרים ממזרח ומערב ונהר שזורם דרומה לאורך העמק.
הכיתה תפרה את העמק מצד לצד, בוחנת נחל שזורם לאגם (מאחורי הבית שלנו), נחל אחר שזורם לנהר, את הנהר ואת האגם. הרבה הליכה, הרבה שאנון. הן למדו איך לזהות אם מים נקיים או מזוהמים לפי חרקים שנמצאים בהם. הן רואות את התמונה המלאה.


אני מקווה שהן ישארו בבית הספר הזה כמה שיותר. נכון, יש בו כמה אנשים טעוני החלפה אבל מעבר לזה – הוא מעולה. המיקום שלו, בו מכל צד יש גנעדן אחר, הגישה הכללית שתומכת בשהיה בחוץ כמה שיותר (כבר ראיתי יותר מאחת את המזכירה ואת אחת המורות דוחקות בילדים ללבוש את מעילי השלג שלהם ולא להישאר בבנין בהפסקה), היעדר שיעורי הבית, מיקומם המינורי של מבחנים (כנראה יש כאלה. שמעתי שמועה. אבל בעיקר פרויקטים) והדגש המשני על הישגים אקדמיים – כולם רבי ערך בעיני.
כן, וגם זה שמדובר בעשר דקות הליכה מהבית. אני אוהבת שאפשר ללכת למקומות.

הגב