יום שלישי, 15 דצמבר, 2015, 10:06

השגעת שלפני כריסמס

חשבתי שנגמרו החגיגות והאירועים. אז חשבתי.

סנטה לוציה נפלה השנה על נר שמיני. סטטיסטית – זה לא איזה מאורע נדיר, בכל זאת – לוסיה עומדת יציבה ב13 בדצמבר וחנוכה מסתובב לו באזור במעגלים. די סביר שיתנגשו הרבה. עדיין, נחמד לחשוב שמשהו נדיר קרה, וגר גרבלקס על לטקע.
גם חידושים מתפוגגים אחרי תקופה ורק הילדים שגדלים בתוך התסריט החוזר נותנים עניין. הנה טל, לא יושב על אמא אלא מחזיק נר דולק והולך בטור עם הילדים האחרים כשלגופו חולצת טריקו גדולה ולבנה של אור. הנה כל הילדות שלי, מסתדרות כבר שנה שלישית עם אותן השמלות (צריכה לתפור עוד אחת לשנה הבאה). השנה אור כבר סגנית לוציה (היא הולכת עם כתר של נרות על הראש ,אבל הם חשמליים, לא אמיתיים). את תפקיד לוסיה קיבלה ג'סי שהיא ההתגלמות הבריאה עלי אדמות של מרי סטיוארט מסטרסון. היא הובילה עם נרות דולקים על הראש, היא הלכה בשלג כל הדרך מהבריכה, בחושך, היא שרה גוספל את מזמורי כריסמס, היא היתה הנבחרת של נטע לאותו הערב. אין להאשים את נטע – גם אני הייתי בוחרת בה.

טעות נפוצה באירועים שעיקרם טקס, היא – קודם כל שיש טקס. אני לא אוהבת טקסים.
את הטקס נהוג לערוך לפני האוכל וזאת טעות חמורה במיוחד כשעל השולחן יש גרבלקס ורוטב שמיר (את הרוטב הכנתי בעצמי, מתוך ספר בישול בשוודית!). כאילו, ילדים עצבניים, נעמה עצבנית, כולם פוזלים לשולחן, נעמה עושה סדרה של בקרות איכות, למה צריך את כל זה?
לכן, אחרי כמה מזמורי לוסיה, תהלוכת ילדים, ברכות בלב על הנסים והנפלאות (לאף אחד לא נשרף השיער!) וכמה שירים על הולדת המושיע (מהרגעים בהם אני מעדיפה ללכת על גרסת הלה לה לה כדי לא לגלגל עיניים בפרהסיה), הערות של דיאן על חוסר הדיוק ההיסטורי (הרי ידוע לכל שהוא בכלל נולד במאי), כשקייט אמרה לי – רוצה להדליק את החנוכיה שהבאת? (הצלחתי למצוא תשעה נרות שלא נשברו במסע המפרך מארץ הקודש) עניתי – אחר כך. והוספתי – המסורת שלי אומרת: קודם לאכול.
מעתה דעו – השילוש הקדוש הוא – פרוסות באגט חמימות, רוטב שמיר וגררררבלקס. עד כדי כאב בטן.

הבעיה עם אירועים זה שאין שם מה לשתות. יש בירה, יש מיץ, יש יין חם מתובל, אבל אין מים. בדרך כלל זה מסביל אותי אבל, לא יודעת איך לא חשבתי על זה קודם, נגיד – לפני חמש שנים, אם לוקחות בקבוק בירה ריק, שוטפות אותו וממלאות במים, אז גם מתגברות על הצמא, גם לא צריכות לחפש כוסות נקיות בבבלגן וגם מחזיקות בסטייל הזה של חיבוק בקבוק. מעולם לא הרגשתי כלכך אחת מהחבר'ה (ולא צמאה).

במהלך האירוע עשיתי לעצמי אימוני יציאה מהקונכיה. הלכתי ביוזמתי להגיד שלום לכל הנוכחות, הצגתי את עצמי בפני מי שלא הכרתי, ישבתי לשיחה קטנה עם מי שכן (אשכרה שאלתי שאלות כדי להמשיך את השיחה) ולא הוצאתי את הסריגה כל הערב כדי לשמור על העיניים למעלה. אם היתה לי בבית טבלה עם מדבקות – אני חושבת שהיה לי בינגו הערב והייתי הולכת למחרת לקנות לי שוקולד.


כמה פעמים ביום אני מסתכלת במשבצת המתאימה בלוח השנה כדי להיזכר מה מחכה לי כי הזיכרון קצר והאירועים מרובים. היום שאחרי סנטה לוסיה, מסומן כיום הרכבת לזניות ופגישה עם נשות ויצו. עמוס אבל כיף.
האמהות המתנדבות כבר התיצבו בבית הספר, בראשן מייגן שכבר פרשה על השולחנות תבניות חד פעמיות, התחילה להריץ סיר עם רוטב והיא עומדת מעל דף ומחשבת חישובים. מדי רבע שעה נכנסת שאנון, עמוד התווך של בית הספר – או כמו שקוראים לזה בכותרת קטנטנה "המזכירה", ומוסרת לה עדכונים, כי ככה זה בעמק – מי שטרח להירשם לארוחת הערב שבסוף הקונצרט, עשה את זה בעיקר באיחור.
בתוך שעתיים אנחנו גומרות להכין לזניה למאה ומשהו אנשים, עוד שעה והכל ארוז במקרר והמטבח, כמובן, מצוחצח.

את "נשות ויצו" לא ראיתי כבר חצי שנה ואני מתגעגעת. אחרי חמש שנים מישהו בארגון האוריינות האזורי החליט שמספיק עם הביתזונות הזה וסגרו לנו את קבוצת-הכיופים-לנשים-עם-מבטא. מזל שקארין נתקעה עם קצת עודף של עוגות והזמינה אותנו להרים כוסית לפני שמתחילה שנה חדשה.
איך שהגענו, אחרי שגמרנו להתחבק, קיבלנו לידינו כוסות עם יין חם מתובל.
ליד התה היו עוגות גרמניות מסוגים שונים, כולל אחת עם שמפניה בקרם.
בעוד אנחנו חותכות את פרוסות העוגה לפיסות קטנות ומחלקות בינינו כדי להבטיח שלא נתמלא לפני שנעבור על כולן, היא שולפת בקבוקון ספריי קטן, כזה שאפשר להכניס לארנק בלי בעיה, ואומרת: "בעוגות עם הדובדבים היה קירש, אבל אני חוששת שהוא התנדף עם ההקפאה וההפשרה" וממשיכה בריסוס כל המגש (כן דובדבנים, לא דובדבנים) בקירש מהבקבוקון.
אחרי שעתיים של שיחות שמחות, בלי החובה להכניס קצת לימודי אנגלית לחוג (וזה למרות שהיו שתי מורות אנגלית נוכחות סביב השולחן), הנפנו כולנו דגלים לבנים וקארין הסירה את העוגות מהשולחן.
אחרי דקותיים חזרה עם כוסות שמפניה לכולן. אלואים, איך אני אמורה לנהוג הבית תיכף. את הכוס שלי היא החליפה בשמפניה של ילדים – סודה.
החיים שלי טובים.


יום שלישי מסומן באפיית לזניות וקונצרט כריסמס. אני לא ממש זוכרת אם אני אמורה לצלות הודים עבור הפודבנק ביום שלישי או רביעי אז אני עוצרת שם בדרך לאיסוף הלזניות ומוצאת כוורת עמלנית ואובדת עצות – גורם מדרום העמק העביר הבוקר רשימה של עוד 14 משפחות לקבלת חבילות לחג. חודש וחצי אחרי הדדליין. זה כמעט כמו להגיש במועד, אם מחשבים את זה בזמן עמק.
החלוקה מתבצעת מחרתיים ויש להם בידיים רשימה של ילדים שצריך להתאים להם מתנות.
תהליך התאמת המתנות הוא חמוד. מחר יהיו כמה ילדות מתנדבות שיעשו את זה. יש ערימת מתנות והמתנדבות מתבקשות לבחור מתנה בשביל לשים בארגז של אותה המשפחה לפי מאפייני מין וגיל. עכשיו יש מצב בעייתי של יותר ילדים ממתנות. לשמחתי זאת לא בעיה שלי אבל יש לי כמה מתנות בבית אז אני מעבירה אליהם, כדי שהבעיה שלהן תהיה קצת יותר קטנה.


קונצרט החג היה, כרגיל, משובב לב ועין אך לא אוזן, כי היה רק מיקרופון אחד.
קשת הופיעה בכמה קטעים עם הכיתה שלה, נטע וקשת הופיעו עם הרכב מוזיקלי שנקרא "אורות הצפון" ואור ונטע הופיעו במחזה על הגרינץ' שגנב את כריסמס. למזלי ישבתי למרגלות הבמה אז הצלתי לקלוט כמה מילים אבל הן היו קצת עמומות כי מסיבה כלשהי כל הילדים דחפו לעצמם נחשי גומי מתחת לשפה העליונה.
מה שאהבתי במחזה של הבנות זה ההכנה אליו שלקחה בערך שעתיים במהלכן הן לבשו בגדים מצחיקים ועשו זאת שערה ואיפורה של זאת. חברותא חמודה כזאת. בכל פעם שרצתי בין מטבח ההגשה לחדר כלכלת בית בשביל לבדוק שהלזניות רק מתחממות ולא נשרפות הצצתי לכיתת מדעים שם הן היו מפוזרות בין השולחנות והכיורים וחייכתי לעצמי.

ארוחת הערב תוקתקה כהלכה ובתוך חצי שעה מאה וארבעים איש לערך קיבלו צלחת עם לזניה וסלט (ולחם שום, שלא יחסרו פחמימות). לא יכולתי שלא להשוות לארוחה של שנה שעברה בה לקח שעתיים להאכיל את הקהל.
"זה ממש מצער שאין פה נציגות של ספר השיאים של גינס", אמרתי למייגן, "ושתדעי לך שאת מאממת שאין מילים".

בסוף האירוע, אחרי שסנטה הופיע ונתן את הקטע שלו (הו הו הו וכו'), רגע לפני פיזור, נערכה הגרלה בה זכינו בעץ של בית הספר ובwreath שהוא זר עגול וירוק שנהוג לקשט בו דלתות בתקופה זו. שניהם היו בקרב חידוש עבורנו כי העצים שלנו מגיעים מצד הדרך ולכן הם נהנים מסמיכות של עץ נורמלי. עצים שגודלו למטרת עץ כריסמס הם צפופים בצורה חשודה וזוכים להערצה. זר מעולם לא טרחנו להכין כי אנחנו עצלנים. עכשיו יש לנו גם וגם!

ביום שישי, רגע לפני שנגמר היום האחרון ללימודים לפני החופשה (תכנית הלימודים: אפיית עוגיות וצפיה בסרטים), הגעתי לבית הספר, הפשטתי את העץ משרשרת המנורות ומקישוטיו, דחפתי אותו לאוטו שלנו ובמשך כמה שעות הסתובבתי עם ריח חזק של יער סביבי. בערב נסעתי לדירה של טטהלה והצבתי את העץ שם. העץ המתורבת הזה בורגני מדי בשבילנו…


הנה קטע מההופעה קשת אבל קודם הסבר בשביל להבין את ההקשר.
סנטה, שכידוע מגיע מדי כריסמס מהקוטב הצפוני, נוהג בכרכרה רתומה לאיילים צפוניים (שבחדשים שאינם דצמבר מכונים קאריבו) שהם לא סתם איילים – הם מעופפים (וזה החלק הכי אמין בכל הסיפור הזה). עם השנים ניתנו שמות לאיילים הללו בשירים שונים. ישנו השיר הידוע על "רודולף אדום האף" שהאיילים האחרים צחקו עליו אבל מאה שנה קודם לכן (שזה בערך מאתיים שנה קודם לעכשיו) נכתב שיר אחר ובו נמנים כמה שמות של איילים שכנראה צריך להיחשף אליהם מילדות או לפחות לדעת אנגלית בשביל לא לחשוב שהם מומצאים:
דאשֵר, דאנסֵר, פראנסר, ויקסן (האייל היחיד המזוהה בוודאות כנקבה), קומֵט,קיופיד, דונֵר, ושיא השיאים- בּליצֵן.

את מקורו של השיר שקשת שרה לא מצאתי ואני חושבת שזה שיר ילדים מודרני אבל יתכן שאני טועה. עיון במילותיו גורם לי לחשוב שבליצן לא מיישר קו עם האיילים האחרים, לא שיש בכך משהו רע.
מי שרוצה לשמוע את השיר במלואו וגם ללמוד את כל התנועות – כדאי שתעיף מבט כאן, אחרי שתעשה פיפי.

וכאן טל יושב על ברכי נטע היושבת על ברכי סנטה, ועושה מה שילדים בגילו עושים במצב הזה: מתבייש.

את התיעוד היחיד להופעה של "אורות הצפון" מצאתי בחשבון הפייסבוק של עזרא. Let it be, Imagine


הלכתי לבדוק אם כבר פרסמתי את המתכון לרוטב השמיר השוודי. לא מצאתי עדויות לכך אבל כן מצאתי פוסט ששכחתי לפרסם לפני כמה שנים אז פרסמתי אותו עכשיו. לא יופיעו עדכונים על אודותיו בשום מקום אז הנה קישור ישיר. זה פוסט עם תמונות של ילדות קטנות ועם המילה שמיר.

רוטב שמיר לגרבלקס

מתוך ספר בישול בשוודית ששמו לא ידוע לי אבל קייט קוראת לו "התנך"

רכיבים:

2-3 כפות חרדל
1 כף סוכר
1/2-1 כף חומץ
2 קורט מלח
1/2 קורט פלפל לבן, טחון
150 מ"ל שמן
2-3 כפות שמיר קצוץ

הכנה:

לערבב. לתקן תיבול.

הגב