המסע ליפן והלאה

באשר נלך נפגוש מכוניות עם מנשאים מאחור ואנשים עם מכנסיים צמודים, קסדות ורסס בוץ עולים ויורדים הרים תלולים. בסוף השבוע הזה מתרחש כאן פסטיבל סבל, וזה לא שם שאני המצאתי, זה שם שבא להרחיק רכיכות כמוני ממיעוט חסון.

הרבה דברים מרגשים קורים. מזל שכל הטיול ימשך שלושה ימים וכמה שעות. שלא יתקהו חושי.

אחרי ביקור בוקר בגני קוהן שבצמוד לאתר הקמפינג (אנחת געגוע לקיוטו) והצטיידות במכולת שליד הבית של ברבאבא,

נסענו לסנדון. בסוף המאה התשע עשרה התגלה שם כסף ובתוך שנים ספורות התפתחה שם עיר בת ששת אלפים איש, שלושה בתי כנסת, שלושים מלונות, שתי מסילות רכבת מתחרות (שהביאו אויסטרים מהחוף פעמיים בשבוע) ואני לא יודעת כמה בורדלים (המידע הזה לא נמסר במוזיאון). היום יש שם משפחה אחת, או לפחות היתה בפעם האחרונה שבדקנו (אחת מבנות המשפחה התאמנה בדוג'ו. ככה ידענו). חוץ מאותה משפחה יש שם גוויות הסטוריות של אוטובוסים, מזכרת של קטר וקרון, מוזיאון מהסוג שאני אוהבת (מוצגי "אנו באנו". לא ברמה של המוזיאון ביפעת אבל עדיין שווה ביקור) ותחנת כח מופעלת מים שעובדת ברציפות כבר 99 שנים.
הילדות נעלו את הנעליים החדשות שלהן to break them in (זה ביטוי שאני עוד לומדת) – לעשות להן הרצה (לשלפוחיות, אני מניחה) ולקחו את התרמילים החדשים שלהן, למרות שלא ממש צריך בקבוקי מים בשביל הליכה של מאתיים מטר. אבל הרצה זאת הרצה…

במוזיאון מכרו את "עיתון סנדון" שמקפל בין דפיו הספורים את דברי ימי סנדון, בין הימים שלא היה שם כלום והימים שהיו בה מוזיאון וחנות מזכרות וגלידה (היום בצהריים) אבל ידעתי שלא אקרא בו והוא יתגלגל בבית עד שיהפוך לנייר הדלקת אש. אז בחרתי בספרון שאספה וכתבה גברת אחת, מנוחתה עדן, שמכיל הנחיות התנהגות כמו גם מתכונים, הכל בן מאה שנה בערך. יותר קל לי לקלוט דרך הלשון.

את החברים שהתלוו אלינו לביקור הזה (מהם יונק מצטיין בן חודש) הזמנו לנשנוש צהריים בבטסי. 9 אנשים (ותינוק), גבינות עזים מהמקרר ואספרסו מהמקינטה מקפה שנטחן אתמול (אני יודעת, זה על סף התכלבות, אבל נראה לנו הגזמה לארוז את המטחנה).

מוזר הקונספט הזה של ארוחת צהריים אבל כאלה אנחנו, מתאימים את עצמנו למנהגים של אורחינו, אם מסתדר.
אוח בטסי בטסי. איזה כיף שלא צריך לפתוח אותך ולהרים גג ולמשוך מיטת וכל היתר. בכל רגע המטבח פתוח! אחרי הנשנוש אפילו לא שטפנו כלים. בחיי, בורדל. זה גם מה שמאפר לנו לעשות את מסע הדילוגים הזה כי זה ממש לא סיפור לחנות, פשוט לאזן אותה (בשביל שהמקרר יעבוד ובשביל שלא נחטוף מחלת ים), לחבר למים וחשמל אם יש (אם אין אז לא נורא) וזהו.

מסאנדון אפשר, מי שבעניין של פחד מוות, לעלות בדרך של 12.5 ק"מ וארבעה התקפי לב (ביום בהיר. כשסוער – הרבה יותר) ולהגיע לIdaho Peak – מסלול לא אתגרי על פסגה של הר עם נוף לפסגות האזור (מלמעלה) ולאגם סלוקן עם צמחיה אלפינית יפהפיה ותחושת הודיה שזכית להגיע לפסגה בחיים ולא התגלגלת לתהום. אבל זה לא מתאים לבטסי שלנו (מזלי) אז לא עלינו. שנאמר – פשיווו.

נשימה עמוקה. כעת נעלה על מה שמכונה (בפי. רק בפי) “דרך המוות" כי אני מעדיפה למות מאשר לנסוע בה. ובכן, אשת בשורות אני היום – התואר הוסר ממנה ברב הדר והוענק באופן בלעדי לדרך לאידהו פיק, מסיבות שונות (שם, אני לא מעדיפה למות, פשוט -ברור לי שאני אמות).
איזו דרך מאממת! יפה כמו באגדות (זאת אומרת – יפה כמו בקוטניז) ויש בה אזור עם המון עצי צפצפה ביערות המקיפים אותה מה שאומר שתיכף כשתתחיל השלכת היא תהיה עוצרת נשימה.
אחרי כך וכך דקות נסיעה (תחושת הזמן נדפקת כשנהנות. והזיכרון נדפק בלידה) עצרנו לחבק עצים.

יש שם מסלול מעגלי של קילומטר בתוך יער לח (לא מתחייבת שהוא לח גם ביום בלתי גשום אבל הטחב העמוק גורם לי לחשוד שכן) בו יש ארזים בני מאות שנים. השלט בהתחלה מזהיר לא להיכנס למאורות ולא להציק לדובים. באמת טוב שהזהרתם, הרי התחביב שלי זה להיכנס למאורות חשוכות בארץ הדובים.
יאי. מקום כזה מהמם שעה ומשהו מהבית שלנו ורק עכשיו ביקרנו בו? פדיחה.

קצת אחרי קאסלו יש שלולית המכונה "אגם מראה". עצרנו באתר הקמפינג שעל האגם ושכרנו לנו חלקה שהיא מול המים ומול גן השעשועים ועם חיבור מלא (והם גם לא מרשים גנרטורים!). מקומנו לחניית לילה בטוח. אפשר ללכת לבילוי לילי. Let's Party!!
כמה דקות נסיעה במעלה ההר בתוך היער, עקבנו אחרי הוראות ההגעה שאמרו "איפה שיש עץ שוכב על הדרך – זאת הפניה לבית שלנו". הנה עץ. הנה ז'אן רנה – המורה של אור ויובל לאייקידו והמורה של הילדות ליפנית (הן לומדות לקראת הנסיעה של 2017).
לא הספקנו להיכנס ולהתפעל מהבית שכולו חלונות גדולים (כולל חדר המקלחת אבל כבר התרגלנו שזה ככה בבתים שפונים ליער – לא אכפת להם שהאיילים יראו להם) והנה מגיע דב שחור ונותן לנו הופעה של חצי שעה: מסתובב בין העצים, מנשנש תפוחים שנשרו, מושך ענפים בידיים וקוטף עם הפה תפוחים שעדיין על העץ.
כשהוא עומד על ארבע ואוכל תפוח יש לו תנועות של כלב. כשהוא נמתח בעמידה ושולח ידיים לענפים הוא נראה כמו אדם כרסתן בתחפושת דב (באמת כבר כמה שנים לא קראתי את "מלון ניו האמפשיר") אבל באופן מפתיע – הוא לא עושה שימוש בידיים לצרכי אכילה. אחרי שיש לו תפוח גדול תקוע בפה הוא לא נעזר בידיים כדי לשפר את העמדה למצב שמאפשר לעיסה אלא יורד לאדמה ונעזר בה. ממש כמו כלב. הוא אמיץ במיוחד, הדב הזה. בורח כששומע דלת נפתחת או כשתרנגול הודו בר מתקרב אליו (הוא לא רואה בו קינוח אלא איום).
הכי קרוב שהוא הגיע אלינו היה סביב 12 מ'. מופע מרהיב. (תמונות לא יהיו כי הבטריה במצלמה נגמרה לי כשצילמתי רוכבי אופניים מבוצבצים).

אכלנו ביחד ואז יצאנו לסיור בשכונה – 30 אקרים שכולם של ז'ן רנה ומג. התכנית היתה להקים שם מרכז אייקידו בו תלמידים יגורו וילמדו ויערכו סמינרים. התכנית לא יצאה לפועל. ועכשיו נלך לדוג'ו, מהר, לפני שירד החושך, כי גם ככה בין העצים בקושי רואים משהו אחרי שקיעה.
אנחנו נכנסים אל תוך היער, הולכים בשביל צר, רטוב וחלק. זה לא ממש תהום שאנחנו הולכים על סיפה אלא מדרון מאוד תלול. הרעש מתגבר. זה מפל יפה, שופע מים, שנופלים מגובה רב. זה מזכיר את המפל המרשים שיש לנו מאחורי הבית רק שמעל זה עובר גשר עץ חלק (שנבנה כבר כמה פעמים במו ידיו של ז”ר ונשחק ובסיסו כורסם בזרמי האביב), עם מעקה חלקי מאוד. עוד צעידה תלולה על סף כמעט תהום. זאת הדרך לדוג'ו? באמת? אנשים אמורים לעבור כאן כשהם הולכים להתאמן?
פתאום נגמר היער ונפתחת קרחת ואפשר לראות איפה דורכים והנה הדוג'ו שכבר כמה שנים לא דרך בו תלמיד וממול הדוג'ו בית וביניהם כביש. אה, כן, זאת עוד דרך להגיע לדוג'ו. זה כמו לקום בחושך, לעלות למצדה בשביל הנחש ואז להגיע למעלה ולראות אוטובוסים חונים. פחות או יותר. קצת פחות מאמץ, קצת יותר פחד.
עכשיו אנחנו צריכים לחזור והיער לא נעשה יותר מואר.
תהיי חזקה נעמה!

אחרי שיעור יפנית יצאנו אל בטסי, איזנו אותה, חיברנו לחשמל ומים, פתחנו מיטות והלכנו לישון. מול המים וגן השעשועים באגם מראה, חלקה M תישאר ריקה הלילה. נקווה רק שכאן, במעלה ההר, הדובים יבחרו הלילה לכרסם רק תפוחים.

הוראות נסיעה:
בניו דנבר בצומת של Valhalla Pure לא להמשיך ישר לכיוון Nakusp והמעיינות החמים (וויתור קשה) אלא לפנות ימינה, לחלוף על פני הבית של ברבאבא ולהמשיך עוד רבע שעה בערך בדרך המתפתלת עד לצומת טי – ימינה סנדון, שמאלה קאסלו.
כמה דקות אחרי סנדון לכיוון קאסלו (רבע שעה? לא יודעת) יש אגם משמאל ואגם מימין. לאחד מהם קוראים fish lake. דקותיים אחר כך יהיה שלט מימין Retallack ממש על אם הדרך. יש לחנות לידו ולהיכנס ברגל. התחלת המסלון היא מימין מיד אחרי הגשר (יש שלט).