שבת, 25 יולי, 2015, 23:08

גם בוודסטוק ירד גשם

"גם בוודסטוק ירד גשם ועדיין מדברים על זה", אמר פוסט קצר בפייסבוק מטעם הפסטיבל.
כזה גשם?
מהבוקר, גשם רציני, רטוב כזה, מעמיק, לפעמים כבד, לפעמים כבד מאוד. לא מאמינה בכוחן של תפילות אבל יצא שהן נענו. יומיים קודם טיילתי לראשונה לקופסת המים של השכונה וראיתי את הערוץ של נחל קליימקס, זה שבאביב נורמלי שוקק ועולה על גדותיו, מזרזף לו בשקט לתוך הרשת שתופסת כמה שתופסת ומשלחת בצינור לתוך קופסת המים ממנה המים מגיעים לשכונה שלנו. במקרה הזה לא נשאר כמעט כלום אחרי הרשת. נחל דומם משהו.
קרה, קרה שנגמרו המים באמצע הקיץ. אבל זה היה לפני עשרים שנה ורב התושבים הנוכחיים לא התגוררו פה אז. הם לא זוכרים. כל הקונספט של חסכון במים זר למקומיים שמוקפים בכל מקווי המים המתוקים הנהדרים הללו ולא יודעים מה זה מחסור. והנה - שנת בצורת והגבלות שימוש במים שלקחנו על עצמנו והדשא - צהוב כמו שמעולם לא היה ופתאום הגשם הזה.
אני מברכת אותו בלב וחושבת - אז קניתי כבר כרטיסים לפסטיבל. כפרה על הכסף. מים יותר חשובים.

גשם כזה גורם לכל להתרחש לאט. נאספות במיטה אחת, עוזבות אותה בעצלתיים. סביב שתיים אנחנו עושות נסיעה משפחתית למכולת להצטייד. גשם מדביק אנשים והם לא רוצים להיפרד אפילו בשביל עגבניות. בדרך אנחנו חולפות על פני משכנות אוהלים. זה פסטיבל של סופש ובאתר הקמפינג של הישוב יש רק עשרים ומשהו חלקות אז פה ושם בכיסים של קרקע ציבורית נפתחו שטחי עודפים והם מרוצפים באוהלים. איזה בעסה בשבילם. באו עד לפה ועכשיו אין להם מוזיקה והם תקועים בתוך האוהל הזה. סביב המכולת אנחנו מזהות מגמה אופנתית בקרב התיירים - שמלות שחורות. כשאנחנו מתקרבות אנחנו מגלות שאלו שקיות זבל. ככה זה במקום בו משלמות על הפקדת אשפה לפי שקית - השקיות גדולות ויכולות בלי בעיה לשמש מעיל גשם מאולתר לבחורים גדולים.

שעתיים אחרי מועד הפתיחה הרשמי של הפסטיבל הגשם הפך לטפטוף והאנשים מצדם יצאו מהאוהלים שלהם וטפטפו למתחם הפסטיבל. זה החוף המעולה שלנו. יש לו מדשאה גדולה ועצים לצל וגם אגם שעושה אותו חוף, אגם שאפשר לטבול בו ולהצטנן, אם הגשם לא היה עושה את העבודה עוד קודם.
אכלנו את הארוחה הראשונה של היום תוך שאנחנו מביטות החוצה בחשדנות עצלה. אחרי שסיימנו ליקטנו מרחבי הבית פריטים חורפיים שלא נארזו לארגזי האחסון המתאימים, לא מחמת ראיית הנולד אלא בגלל שהחיים עמדו בדרכי, כרגיל.
גרבי צמר, מכנסי קורדרוי, סוודר צמר, כובע צמר. המוטיב ברור. רובנו התלבשנו כמו שצריך וזאת שלא התלבשה כמו שצריך תשאיר אותי בסוף עם ציוד מיותר שסחבה ותיקח ממני את הסוודר שלי כך שאשר לרעוד בגופיה. נו, מה חדש.
יום אחד אני אהיה קנדית אמיתית ויהיה לי מעיל גשם שווה. מעיל גשם כלשהו יספיק. יום אחד אני אפנים את הרעיון שמזג אויר זאת לא סיבה להישאר בבית ואצטייד במעיל גשם. מה פתאום, גשם הוא תירוץ נהדר להישאר בבית, בין אם הוא בפברואר או ביולי (ובשנה המוזרה הזאת חוויתי את שניהם).
יום אחד אהיה קנדית אמיתית אבל איך אשיג את המטרה הזאת אם אלך לפסטיבלים במקום לשבת ללמוד למבחן?

אנחנו יוצאות בהרכב כמעט מלא אל חוץ כמעט לא גשום וזורמות פנימה עם עוד משפחות. מאוד משפחתי הפסטיבל הזה. אין בו אלכוהול (לא מוכרים בו. אבל לא עושים חיפוש בכלים), יש בו אזור משחקים והפעלות לילדים (יש שם כיסא נח שלפעמים יושבת עליו מיניקה), יש צעצועים גדולים פזורים בכל רחבי המתחם (טל התלבש על איזו מכסחת דשא צעצוע ולא עזב עד שהלכנו הביתה), הכל מלא בהולה הופים, יש תאטרון בובות (הבובות רוקדות לקצב המוזיקה) ויש ילדים, המון ילדים. הם גם נכנסים חינם וזה אומר שהם רצויים.
לכבוד בואנו מתחילה תהלוכת מתופפות מקומיות ולהטוטניות וזה חמוד, חמוד מאוד. טל מתנהג כמו טל ונצמד אלי מפחד ההמון. אני נצמדת אליו בחזרה.

drums1

drums2

whisle

drums3

hoola1

hoola2

hoola3

אל תעצרו, אני יורה!

אל תעצרו, אני יורה!

קשת ונטע

קשת ונטע

נעים לי פה. הגודל של הפסטיבל הזה בדיוק בשבילי. לא קטן מדי ולא גדול מדי. אפשר לשחרר ילדות וגם למצוא אותן. אפשר להתרחק מהרעש וגם להתקרב. הפרצופים מוכרים, החיוכים ידידותיים. טוב לי.

ילדות בפסטיבל

ילדות בפסטיבל

איך הם יושבים? לא ירד מבול לפני רגע?

איך הם יושבים? לא ירד מבול לפני רגע?

אנחנו פונות להפסקה של כמה שעות בבית להזנה ואיזון. אף אחד לא מחכה לנו, החגיגה ממשיכה בהיעדרנו.

בזמן שאכלנו, ניגנה שם חבורה של נשים עם מיתרים.

בזמן שאכלנו, ניגנה שם חבורה של נשים עם מיתרים.

היפות שפספסתי.

היפות שפספסתי.

שוב אנחנו בפסטיבל. השמש נעלמת מאחורי הוואלהלה ומתחיל להחשיך.

sunset

sunset-n-shell-stage

על הבמה הגדולה להקת Delhi2Dublin ואחרי שאני גומרת לאבד את נטע, לאבד את קשת, למצוא את נטע ולמצוא את קשת, אני מתפנה להתמקם ולהקשיב למוזיקה.
אני סקפטית. כזאת אני, כשיש בסים ורעש אני עוברת למבטים אלכסוניים.
מתמקמת עשרה מטרים מאחורי הגוש של הרוקדים המקפצים בגילאי 2-92.

Kids Rock!

Kids Rock!

אני באזור של הלולבים ואין מסביבי אנשים. ז"א יש, אבל לא קרובים מדי. אני אוהבת אנשים, אבל מרחוק.
אוהבת לראות את המוזיקה נוצרת ופה יש כמה תופים על הבמה ובחורה עם כינור (היא מייצגת את הצד הדבלינאי של הלהקה וכמו שאמר בן - מדלהי לדבלין אפשר לעבור בהרבה מקומות, תלוי בדרך. אפשר להגיד שזה קצת כמו מהודו ועד כוש). יש להם כובעי מצחיה, לכל הבחורים. הם נראים כמו צללים רזים. אני חשדנית מול כובעים בלילה.

casket

violin1

violin2

הו כנרת שלי

הו כנרת שלי

עומדת רועדת (הלך הסוודר אצל זאת שרוקדת קרוב לבמה) ואחרי זמן מה מזהה שמבחוץ אני לא זזה אבל מבפנים אני אפילו יותר דוממת. אני מהופנטת. עומדת מרוחקת מכל האנשים ומרגישה שוחה בים של אהבה והמוזיקה רוקדת לי בבטן. מה אני שומעת? הוא שר במרוקאית?

איזה כיף לי שהפסטיבל הזה פה, מרחק הליכה מהבית, ולא צריך מאמץ מיוחד כדי להגיע. או סידור לילדות. כי להשתבלל ולהתעצל זה קל אבל לראות הופעה חיה זה כיף!

כשההופעה שלהם נגמרת כולם נודדים לצד השני של הדשא, לבמה הקטנה, איפה שיש הופעה של איזה די גי'. זה קונספט שקצת לא נהיר לי, מה מעניין לראות מישהו מריץ מוזיקה ממכונה ועושה תנועות בידיים. אני ממשיכה הלאה לכיוון היציאה, אוספת את יובל שמקריא לטל "הזחל הרעב" בפינת הילדים החשוכה והולכת הביתה.
מחר יהיה אפילו יותר טוב. מחר נגיע מוכנות.
מחר נביא אוזניות נגד רעש לטלי כדי שהוא יוכל לבחור כמה הוא לוקח פנימה ומנשא בשביל חיבוקים ממושכים בעמידה.
מחר נקשור צמידים זוהרים לרגליים של הילדות שלנו כדי שנוכל לאתר אותן בחושך.
מחר נגלגל קצת אורז בתוך אצות כדי שהילדות לא יקחו אותי הביתה אחרי שעה לאכול. (בדיוק כשנגמרו כל מחנות הקיץ ואני נשבעתי שיותר אני לא אורזת אוכל עד ספטמבר).
מחר נגיע על הבוקר לשיעור יוגה? לא צריך להגזים. ביום ראשון בעשר זאת מצווה להיות במיטה. בטח אם יורד גשם.
מחר נראה את העזים! תחת כיפת השמיים! יכול להיות יותר טוב מזה?


כל התמונות בפוסט הזה צולמו על ידי אדריאן וגנר. התמונה הבאה פורסמה בדף של הפסטיבל בבוקר שאחרי בלי קרדיט לצלם.

muddy

2 Comments

להגיב לגסטרו