יום שלישי, 28 יולי, 2015, 22:16

עילה למעיל גשם

מן ההר ומן העמק נאספנו, 75 תושבים מכל רחבי הקוטניז והצפנו את העיר קרנברוק שלא מצמצה כי היא עיר גדולה. נסענו כמעט ארבע שעות יום קודם וישנו באחד ממלונות הדרכים שלה שיושבים על כביש רחב שמוביל לרוקיז ומרוצף בחנויות רשת. מסתבר שהרבה רכבים עוברים בו, בכביש הזה, בכל שעות היום, ויוצרים רעש רקע תמידי. רקע מצויין למשאיות שנותנות את הקטע שלהן עם הבסים והשריקות. בגלל זה נרדמתי רק בשלוש (ובגלל האור. כשגרות במקום בלי תאורת רחוב מתרגלות לאיזה סטנדרט של חושך).

cranbrook

אחרי שאיתרנו את המלון שלנו (זה לא באמת מסובך. כאמור – כביש אחד), פיזרנו את התיקים שלנו טוב טוב על פני שני החדרים המחוברים שהזמנו, ניתקנו את הילדות מהטלויזיות (שתיים. מה שהיה אמור למנוע כל עילה למריבה. חה חה) והלכנו לאכול. האוכל היה מעולה, הבירה היתה טריה, הילדות אכלו אוכל של ממש (אפילו נטע), בקיצור – מי שמוצאת עצמה מאיזושהי סיבה בקרנברוק (לא שאני יכולה לחשוב על סיבה טובה) – שתלך לשם. אבל אזהרה – אם בדיוק יש לשף הקינוחים דחפים הרפתקניים וקרם הברולה הוא בטעם קארי – שתימנע. כן, קארי. הודי. לא צ'אי סטייל, יותר – סמוסה סטייל.

הבוקר שאחרי התחיל מוקדם מדי (אזור זמן אחר), אחרי מעט מאוד שעות שינה, כך שכל מה שהתרחש צבוע בזכרוני בדוק של ערפל (מוחי) ותשוקה עזה לתנומה. בכל זאת, לטובת מי שעומדת לעבור את זה, הנה השתלשלות העניינים.
היום מתחיל במבחן שמתחיל בזמן. אבל באמת בזמן. אנחנו הגענו בדקותיים איחור ומצאנו את כולם ישובים באולם, חצי הדרך לתוך ההסבר של המנחה.
המבחן עצמו קל, כמו שכולם אמרו לנו. עם זאת, לא יכולנו לקחת סיכון של כישלון ולמדנו קשה. יובל כתב לי שאלות ואף אפליקציה לענות עליהן, אני ישבתי שעות מול החוברת ותהיתי איך עברתי בגרויות אי אז בימים אם עכשיו אני לא מצליחה לקרוא שני משפטים ברצף (יש את החוברת גם בגרסת שמע להורדה). כל הדרך שיננו את מהלך העניינים שהוביל להקמת הפדרציה ב1867 (ואת התאריך הזה אני שולפת מהראש! ויש לי עוד כמה תאריכים בראש! וגם שמות!) ואף נתנו סימנים בממציאים קנדיים חשובים (כמו הופ שהמציא את קוצב הלב).
אסור לי לכתוב מה היו השאלות במבחן כי זאת תהיה עבירה (פדרלית? לא זוכרת. את הקטע הזה קראתי ברפרוף) אבל אני רק יכולה לומר שאת ה75% המיוחל אפשר להשיג בעזרת קצת ידע כללי וקצת יותר היגיון. זה שאלון רב ברירתי ושתיים מהשאלות הן שאלות של כן/לא (ברירה של שתיים בלבד).

למרבה האירוניה, השאלה היחידה שטעיתי בה (כן, הוצאתי 95%. זה משהו שמזמן לא קרה לי…) היתה על חברת הפרלמנט הראשונה של קנדה. לא, אני לא זוכרת איך קוראים לה. אם הייתי זוכרת הייתי מקבלת מאה.

אבל למרות שזה היה לא הכרחי להתעמק כל כך, אני שמחה שעכשיו אני מבינה את מבנה השלטון פה ומכירה את ההסטוריה. ושמחתי לגלות שהם לא העלימו מהחוברת את העוולות הרבות שנעשו פה לאורך ההיסטוריה (בעיקר התעללות במי שאינו לבן או כן בעל מבטא רוסי).

הלאה. נגמר המבחן וכל הנבחנים חוזרים פנימה לאולם ומחכים לראיון.
זה קטע שיכול להיות מאוד ארוך (וקר. המיזוג באולם היה מטורף).
חמש קצינות הגירה קראו ליושבי האולם אחד אחד ואנחנו ישבנו שם וחישבנו את הסיכויים שלנו להיקרא. כי מה עוד יכולנו לעשות עם ארבע ילדות מטושטשות. הבאנו איתנו צעצועים, הבאנו איתנו לפטופ עם סרטים. יובל שם לילדות צלילי המוזיקה. זה סרט של שלוש שעות. זה הזמן שלקח עד שנכנסנו.
בינתיים – אור נכנסה ויצאה עם טל, שיחקה איתו בכדור על הדשא, רדפה אחריו במדרגות, עשתה עבודת שמרטפות לתפארת בזמן שלצדנו ישב זוג עם תינוק מיילל וכולנו חשבנו (אבל לא אמרנו, כי עם קציני הגירה לא מסתבכים) שמדיניות "ילדים קודם" היתה פועלת פה לטובת כולם.
אם היינו מגיעים לפני שנה, כשקיבלנו את ההזמנה הראשונה, טל היה מרים להם את האולם בצרחות אבל הילד התבגר. הוא בן שלוש וחצי וצימח קצת שליטה עצמית (שלא באה בשום אופן על חשבון המתיקות. להיפך).

כשהסיכויים שלנו להיקרא נסקו עד ל30% והחלטנו לשחרר ולהיכנע, קראו ליובל. כנראה שזה כמו בלידה, את חייבת לעבור את השלב הזה שאת רוצה למות לפני שזה מגיע.

הראיון של יובל היה ארוך משלי, בעיקר בגלל שהוא זה שהגיש את הבקשה ואני הטרמפיסטית. יש להביא את כל המסמכים שצילומים שלהם נשלחו אליהם בתהליך. יש להביא את כל התעודות והדרכונים. למה צריך להיות עוד תהליך בירור בשלב הזה – נשגב מבינתי אבל כאמור, קציני הגירה. לא מתווכחת.
הראיון שלי היה קצר. מה אני עושה, כמה ילדות, האם הסתבכתי עם המשטרה פה או שם (אפילו לא עצרו אותי על מהירות, מה את מדברת) מה העניינים. תחתמי פה ופה. תקחי את זה ותחזירי חתום אחר כך, רגע לפני הטקס, רק בשביל שתהיה לנו עילה לתת לכם לחכות. ואז היא הרימה עיניים וראתה מולה מישהי שבקושי זוכרת איך קוראים לה ומשהו בחומת הקשיחות נסדק והיא הוציאה את כל הטפסים (שלי ושל שלוש ילדות) ועברה איתי טופס טופס ואמרה לי מה לכתוב ואיפה לחתום תוך שהיא נושאת תפילה שלא אפול במדרגות בדרך החוצה.

בשלב הזה זה היה אמור להיות – הנה ההזמנה, בואו לטקס בעוד שעתיים אבל כמו שלמדנו, יש שם איסור יעילות אבל רגע, לפני שאנחנו מקטרים שוב, בואו נלך לאכול משהו.
ולנמנם באוטו.

השעה שתיים. מגרש החנייה מלא. אנשים מחליפים חולצות ונעליים מול תא מטען פתוח. הילדות עוברות לשמלות. כמה זמן זה אמור לקחת עכשיו? חצי שעה וגמרנו, לא?
(חה חה).

שלושת רבעי שעה של תור אבל מי סופרת. אני סורגת. אני לא זוכרת איך קוראים לי.

הטקס מתחיל. שופט חביב מססקצ'ואן, שכנראה זאת עבודת הקיץ שלו – לנדוד ברחבי היבשת ולהשביע תושבים לכדי אזרחים – מספר לנו שיש לנו ארץ נהדרת ועל הוקי. הוא היה שחקן הוקי בנעוריו. הוא מספר לנו שאנחנו גרים במקום מאוד יפה ושבססקצ'ואן כל כך שטוח שכלבים לא יכולים ללכת לאיבוד.
עוד על הבמה – נציג של המאונטיז בלבוש שרד, עומד זקוף ליד הדגל. משהו כזה, רק בלי הסוס.

אני לא רגילה ששמים גברים לקישוט

אני לא רגילה ששמים גברים לקישוט

גם החייל האמיץ שיחק הוקי מתישהו, ציין השופט וגם נציג הפרלמנט האזורי הקירח שנשא נאום בן שתי דקות שדחק בנו לצאת לטייל בארץ שהיא אמנם השניה בגודלה בעולם אבל בת 35 מיליון תושבים בלבד אז יש מקום להסתובב. ראש העיר המארחת לעומתו לא הבין לגמרי את הקונספט של אזרחות מול תושבות ודחק בנו ללכת ללמוד צרפתית.
מ20 מדינות מקור, הגיעו המתאזרחים באותו היום, (אני מהמרת שחצי מהם אמריקאים), חלקם תושבים רק שלוש שנים, חלקם 40. כולנו הקשבנו לנאומים שהיו חמודים ונטולי שמאלץ ואז עמדנו וחזרנו שורה שורה אחרי נוסח השבועה (או התחייבות. לבחירתנו), פעם באנגלית ופעם בצרפתית, כשאנחנו מוזמנים להניח יד על ספר קודש לבחירתנו שהבאנו מהבית, אם רצינו. הילדות היו מחויבות להישבע ביחד איתנו כי גם הן קיבלו אזרחות. קציני הגירה העבירו עיניים על כל האנשים לוודא שהם אומרים את המילים.

בשלב הזה טל כבר ישן מזמן מזמן

בשלב הזה טל כבר ישן מזמן מזמן

אחר כך במהלך שהפתיע אותי (כי היה יעיל) עלינו לבמה שורה אחרי שורה (מקומות מסומנים), לחצנו ידיים, פטפטנו עם השופט, חתמנו על משהו (אישור שנשבענו?) קיבלנו תעודת אזרח ומתנות (סיכות דש, חוברת חדשה על קנדה שלא צריך ללמוד ממנה, פוסטר אינפורמטיבי מאמם ממנו למדנו שבסמל של הצבא יש חד קרן וקופון "תורו ארץ" שמאפשר כניסה חינם לפארקים ומוזיאונים בשנת האזרחות הראשונה).

לא לגמרי מבינה מה זה Coat Of Arms אבל איזה מגניב שמול כל הדובים והבונים המקומיים שמופיעים על סמלי היחידות השונות , הישר מהממלכה המאוחדת, קיבלנו חד קרן

לא לגמרי מבינה מה זה Coat Of Arms אבל איזה מגניב שמול כל הדובים והבונים המקומיים שמופיעים על סמלי היחידות השונות , הישר מהממלכה המאוחדת, קיבלנו חד קרן

אחר כך שרנו את ההימנון והשוטר שהיה יפה ושתק עד עכשיו קיבל את הזכות לומר: "תם הטקס".

התחבקנו עם כל מי שהכרנו שם (ויצא שהכרנו די הרבה), הלכנו להצטלם עם השופט (ואם אנחנו לא ממש מסתכלים למצלמה זה בגלל שהשופט חקר אותנו על אודות מכרים משותפים מהעמק).

כמה אתם מדברים

כמה אתם מדברים

stage2

הצלמת היתה כריס. במקרה היא היתה שם, בשביל חברה שלה, אבל איזה צירוף מקרים חמוד. כריס היתה מהראשונות שקלטו אותנו פה בעמק, היא הכירה לנו אנשים, היא ארגנה לנו שיעורי אנגלית לילדות והנה היא סוגרת איתנו מעגל.

בחזרה לאוטו. אני חוזרת למכנסיים ורגליים יחפות (כמה אפשר שמלה ונעליים), הילדות מתמקמות במושביהן.
אדם חביב לבוש אזרחי עוצר לידנו וממשיך שיחה שנקטעה בגלל רצף המצטלמים על מכרינו המשותפים מהעמק, שואל מאיפה אנחנו במקור, נזכר בבחור ממטולה (עם שם של טייס. עודד זהבי כזה) שהתלמד אצלו וגם שיחק הוקי (כמובן. הוקי) אבל לא היה מספיק טוב כי התחיל מאוחד מדי. ואז הוא תקע מבט אל תוך הרכב הרוחש ושאל את הילדות: מי מכן משחקת הוקי?

הדרך חזרה קצרה יותר, אפילו שזה עדיין ארבע שעות.
האגם הקטן בקוטני פאס, זה שבביקורנו הקודם באזור היה עדיין קפוא, כחול וצלול. אווזים קנדיים מסתובבים ונהנים מכיבודים של אנשים שעוצרים שם לפיפי. גם אנחנו כיבדנו אותם בצ'יפס ותפוחים.

geese1

geese2

geese-n-keshet

את המוס (אייל קורא) שראינו בהמשך לא הספקנו להאכיל (לא, לא באמת הייתי מתקרבת אליו) אבל הזכות לראות אותו הספיקה לנו. עוד מתנה שקיבלנו היום!

לא עברנו במעבורת הפעם, למרות שהילדות ביקשו מאוד יפה (היינו חייבים להזדרז ולהגיע הביתה לפני שתפוג השפעת הקפאין) אבל כן בדקנו איך זה לחזור דרך נלסון וזכינו בקשת (ככה זה, הפסקות פיפי נושאות מתנות).

כך זה נראה מהמצלמה של נטע, לוכדת הקשתות

כך זה נראה מהמצלמה של נטע, לוכדת הקשתות

וכך מהמצלמה של אליז'ה שטיפס על איזה הר בזמן הנכון.

וכך מהמצלמה של אליז'ה שטיפס על איזה הר בזמן הנכון.

לסיכום, עצות למי שעדיין בדרך:
– לשמור תאריכי כניסות ויציאות מקנדה, כולל יציאות של כמה שעות (יציאות רב יומיות ידרשו בהגשת בקשת האזרחות, היציאות הקצרצרות ידרשו בתשאול, אם יבוא כזה חו"ח).
– להביא את כל המסמכים והתעודות שאמרו להביא וגם את אלה שלא. צריך את הזימון למבחן וצריך את כרטיס הPR גם אם הוא פג תוקף. מסמכים לא בדקו לנו אבל ראינו מישהו שלא הביא כרטיס PR וזה פסל אותו מלהישבע.
– לפנות את כל היום, להביא אוכל, תמיד להביא בקבוק מים, להביא ספר והרבה סבלנות.
– לא להביא ילדים (אלא אם הם צריכים להישבע בעצמם) או להביא רק לחלק האחרון. או להביא שמרטף.
– להתלבש חם, אבל בשכבות כי מזג האויר עשוי להיות בלתי צפוי בתוך האולם.


זהו. עברנו שלב. הבטחנו את מקומנו ואת מקום בנותינו.
קיימנו הבטחה לילדה בת חמש שביקשה לא להילחם באנשי לבנון.
I'll drink to that!

3 Comments

  • סוניה הגיב:

    הפסקה האחרונה הרגה אותי, אני יושבת במספרה עם צבע על הראש וזולגת דמעות. מלא חיבוק

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    התרגשתם בטקס? כשאנחנו התאזרחנו בממלכה המאוחדת עברנו טקס די דומה (כולל הנאומים והסלבריטי המקומי) אבל התשאולים היו במועד מוקדם יותר, לא באותו יום של הטקס, שהיה מרגש מאד מבחינתי.

    • נעמה הגיב:

      הרבה תשאולים קדמו ליום הזה אבל היחיד שהיה פנים אל פנים היה באותו היום.
      הגעתי לטקס כל כך מחוקה ועם גישה שלילית לטקסים שאפשר היה לצפות שאפהק כל הדרך אל האוטו אבל מתישהו ההכרה נחתה, האדרנלין עלה וההתרגשות הציפה.

הגב