יום ראשון, 17 מאי, 2015, 23:23

מאי ארוך 2015 – רסק מתכת וגשר צף על פני מים מתוקים

כמה שאני אוהבת את השירותים של בטסי!
יש כמה הבדלים בינם ובין הפורטהפוטי (סיר צרכים משוכלל) שברשותנו, שסבב איתנו את BC.
ראשית – השירותים הנוכחיים זמינים תמיד. שנית – יש מסביבם קירות ודלת. שלישית – למרות הטכנולוגיה הדומה (שסתום הפרדה בין קערת הייצור ומיכל האיסוף) – עם החדשים זה לא מסריח. אולי זה כקשור למרחק מהמיכל. הבדל נוסף – מיכל האיסוף גדול יותר (בפורטה זה 8L, אני חושבת) והריקון שלו לא נעשה לתוך אסלה ביתית אלא בעזרת צינור רחב שמתחבר לפתח יעודיים הן בצד הבטסי והן בבור הביוב של האתר ואז בעזרת פתיחה של ידיות הוא משחרר לשם את המים השחורים (מהשירותים), המים האפורים (מהמקלחת, אם עושות בה שימוש ומהכיור) ולקינוח – מיכל אגירת המים הנקיים. שום פגישה נרגשת עם התוצרים שנאגרו במיכל. זה אומר שאפשר גם להשתמש בו בכיף לצרכי גדויילים כי מבחינת המרוקן אין חשיבות לתוכן המרק.

עד כאן מילות אהבה לשירותים שלי, שרק בשבילם שווה לנשום אדי פרופיין ולדבר בצעקות.

עוד משהו שאני אוהבת בבטסי זה המקרר הגדול שלה. מקרר היה לנו גם בטנט-טריילר אבל זה לא אומר שזה פיצ'ר מובן מאליו. גם את המזרונים המורמים מקרקע אני אוהבת והרצפה הקשיחה, כמו גם הקירות הקשיחים שגרמו לנו להיות היחידים שקמו בבוקר ואמרו – "רוח? איזו רוח? נשבה רוח חזקה הלילה?"
(כן, יענו לנו שכנינו, נפוחי העפעפיים, כל הלילה התהפכנו על משכבנו הלא נוח, שהרי הוא מזרון מתנפח, ותהינו אם קודם ישבר לנו האוהל או יפול עלינו עץ).
אז במקרר הזה, הגדול, שמתי אתמול אבטיח והבוקר הוצאתי אותו, חתכתי לשמיניות ואז כל שמינית להרבה פרוסות שפיציות. כל הילדים שעוד נותרו באתר (לא המון, שכן חלק מהאמהות הן כאלה זריזות שגמרו לארוז ממש מוקדם וחתכו משם הרבה קודם לכן) נאספו כמו ילדים לאבטיח ואכלו יפה עד שכל מה שנשאר זה הרבה חטיפי תרנגולות ורבע אבטיח פרוס לאחר כך. כי אין, אין כמו לשבת על תלתנים בין עצים בקיצ'נר (יש מקום כזה), לצקצק על המשוגעים מהדרבי ולאכול אבטיח קר ממש.

ואז, אחרי שטיפת הכלים ואריזות קלות, שימוש אחרון במקלחת הנהדרת של האתר ושימוש ראשון בצינור ריקון מיכלי האגירה (עבר בהצלחה!) יצאנו לדרך.
אולי עוד מילה על המקלחת לפני שאנחנו יוצאות לדרך.
במקלחות של הבנים זה פשוט. יש שני ברזים והתפעול פשוט, מה שנקרא – אל תטרידו את הראש היפה שלכם בהפעלת מקלחת. אצל הבנות לעומת זאת, איפה שטל מתווכח איתי בכל פעם שהוא לא יכול להיכנס כי הוא לא גרול, יש פאזל למתקדמות. אודה ואומר שאת התא השמאלי טרם פתרתי. אמנם בביקורי בו הצלחתי בשיטת ניסוי ותעיה להגיע למים נעימים בזרם סביר אבל אני לא חושבת שאוכל לחזור על ההישג.
במקלחת הימנית אפשר להגיד שפוצחה האניגמה וזה שילוב של סיבוב לצרכי טמפרטורה והזזה לצרכי זרם אבל יש שם גם עניין עם קומבינציות. לא כל שילוב יצלח. אבל מה שכן, אחרי חמש דקות של מי קרח וכוויות קלות את משיגה זרם מדויק ואז את יכולה לחגוג את ההישג במקלחת ארוכה ככל שתרצי כי לא מטבעות ולא לחיצות חוזרות ונשנות דרושים כדי לתחזק את הזרם אלא רק סבלנות.

בהיעדר מפה הייתי חסרת אוריינטציה לחלוטין כל המסע הזה. גם בשלב הזה בו יצאנו מאריקסון היפה (פרבר של קרסטון?) לכיוון… ימין… ונסענו כך וכך קילומטרים עם עצים וחוות מימין ומשמאל, אמרנו "איזה יופי" כי היה יפה מאוד מסביב (בכל אשר נלך במהלך הסופ"ש היה יפה), עד שהגענו לשלט שאמר "dem derbi” וסימן ימינה ואנחנו הבנו למה כולם מיהרו לצאת מוקדם – כדי לתפוס מקום. היה מפוצץ. שדות תפקדו כחניונים, רכבים רבים חנו לאורך הכביש הראשי וגם לאורך דרך קי'צנר וליד העצים וגם קצת על העצים. אנחנו חנינו, להערכתי, כחצי מייל מהאירוע, שזה כמו מייל שלם כשהולכים עם פעוט.

האירוע עצמו (dem זה קיצור של demolition) מתרחש בזירה לא גדולה, תחומה בחומת צמיגים ואדמה עם טריבונות של ספסלים מכל הכיוונים. על הספסלים – אנשים, נשים וטף. אבל על אמת. ולא נראה שמישהי שם נמצאת נגד רצונה. מסביב – דוכני מזון ומשקה מולם תורים ארוכים ודוכן בודד של אישה שמסבירה איך להתמודד עם דובים, אליה התקבלתי בלי תור.
אל תוך הזירה נכנסות מכוניות שנראות כאילו עוצבו בידי ילדות בנות שתים עשרה ובתוכן גברים שכנראה נשארו מנטלית בגיל הזה, אחרת אין לי הסבר לתופעה (היתה שם אישה נהגת אחת!).
המכוניות נטולות חלונות, לפעמים מחליפה את החלון רשת תרנגולות.
בהינתן האות – שמונה מכוניות נוסעות בשיא הכח, אחת אל תוך השניה, רצוי ברוורס (מלפנים יש מנוע, חבל עליו). כן כן, כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק אבל בלי הגומי מסביב, עם שליטה על ההגה ועם מנוע חזק.
לכל מכונית יש דגל, אדום דווקא, לנופף בו כשמכריזה על כניעה. כניעה זה כשלא יכולה לנסוע יותר. הסיבות העיקריות לכניעה: יותר מדי גלגלים עזבו את האוטו או עברו להתגלגל במקביל לאדמה וסקס דו מנועי (שתי מכוניות שהתחברו בלי יכולת להתנתק).
כשיובל סיפר לי כמה ימים קודם מה זה הולך להיות, כי לא הכרתי את הפלא, עשיתי לו פרצוף של אתה עובד עלי. אבל הוא התעקש. והנה הכל קורה פה מול עיני ואני מתבוננת, מכווצת (ולא רק בגלל שמדי פעם עף בוץ על הקהל) ומרגישה בסרט אימה, בלי היתרון שזה רק סרט ואף אחד לא נפגע באמת. אז יצאתי באמצע, משאירה את הקהל המריע מאחור.
איזה אמצע. יצאתי בתום הסיבוב הראשון שארך 8 דקות בערך. והיו עוד אין ספור סיבובים אחריו. כל סיבוב נעצר ברגע שכל המכוניות פרט לשתיים הניפו דגל אדום לכניעה. או אז בובקטים נכנסו לזירה ודחפו את הגופות החוצה (שני הזוכים יצאו בכוחות עצמם), כדי לאפשר את הסיבוב הבא, אחרי הפסקה בינונית לצרכי עמידה בתור ארוך מאוד, לאוכל.
כל הזוכים בסיבובים הקטנים (כל סיבוב נקרא hit) עוברים לגמר.
מרתק, מה אני אגיד.

חציתי את זירת הבורגרים והתישבתי בתוך שדה תלתנים שגבל בחצר בה טיילו שני סוסים לבנים. הוצאתי את הסריגה שלי וישבתי לחכות עד שימאס לאחרות. חשבתי לי, מה אם הילדות רואות את זה כ "סוף שבוע מקצועות" (הרי אתמול בפאואוו נטע כבר אמרה שהיא רוצה להיות נייטיב כשהיא תגדל) וטל יחליט שמכוניות מתנגשות זה משהו שהוא רוצה לעשות כשיגדל? מה אני אעשה? למה, למה זה מגיע לי? אם הוא כל כך רוצה לעשות משהו שאני לא מסוגלת לראות, לא עדיף שיהיה מנתח מח?
למזלי את המחשבות הללו קטע תינוק מתוק שלא רצה להיות שם יותר.
דאגה אחת פחות.

כשיצאנו מקרסטון היפה בחזרה הביתה, נדרשנו לבחור אם לחזור בדרך בה נסענו או מהצד השני.
אני הייתי חשדנית. אם כולם באו דרך סלמו, כנראה שיש סיבה. אבל יובל היה הרפתקן ואיזה מזל שהיה כזה.
הדרך מהצד השני היתה לאורך גדתו המזרחית של אגם קוטני והיתה עוצרת נשימה. כל הזמן חשבתי לי – כמה יפה פה, כמה יפה פה. רק מדי פעם עצרתי את המחשבה הזאת בשביל לחשוב – יואו, גרים פה אנשים, זה ממש חור!
ואז, במזל הגענו ב-די-יוק בזמן למעבורת. המעבורת הזאת היא ככל הנראה הארוכה ביותר (35 דק') בBC שהיא בחינם. השמועה אומרת שמגישים בה אחלה בורגרים ויש אנשים שנוסעים עליה הלוך ושוב רק בשביל ליהנות מהטיול ולאכול בורגר על האגם. לא בדקתי את הנוף וגם לא את האוכל. לא ראיתי סיבה לצאת מבטסי. יש בה שירותים פרטיים!
כולל מעבר חלק במעבורת (בכיף היה יכול להיות לנו שם עיכוב של שעה ועשר דקות, אם רק היינו מגיעות איך שהיא עזבה) הדרך חזרה ארכה שלוש שעות וחצי, שעה יותר מהדרך הלוך וזאת, כנראה, הסיבה שאנשים נוסעים דרך סלמו.

הגב