יום ראשון, 08 פברואר, 2015, 23:07

מים רבים

אני יושבת ליד רוד ומחכה שכל המאחרים יכנסו. אנחנו מפטפטים על מזג האויר כי זה מה שעושים כשיש אחד ועוד כזה משמעותי. זאת פעם שניה שאני מדברת עם רוד. גם בשבוע שעבר דיברנו, קצרות, על מצב השלג בWhiteWater.
יש האומרים – אל ניניו. ג'ולז אומרת – הסתכלתי באלמנק של החוואים. כתוב שם שהשנה יהיה חורף חם מהרגיל ואז אביב רגיל וקיץ חם ויבש. אני אומרת – מה זה הגשם הזה? גשם בדצמבר, גשם בינואר ועכשיו ארבעה ימים של גשם בלתי פוסק בראשית פברואר. הבטחתם ארבע עונות שונות, סתיו כבר היה לנו. הבטחתם יונה.
באמת אולי כדאי לבנות תיבה.

רוד מספר לי על המצב במורד העמק. איך ביום שישי הכביש היה סגור במשך כמה שעות בגלל סחף בוץ. אבל זה עוד כלום לעומת "המפולת של פסמור ב96" בה הכביש היה סגור ארבעה ימים (וזה עמק. אין כביש עוקף. רק נהר) ולא היה חשמל ארבעה ימים והחוף נמחק.

הנהר נעצר, תוסיף לור בטון של זקן צפתי בסשן עדכון חפוז בעמידה במרפסת. 20 דקות לא היה נהר.
הבוץ נשטף מלמעלה, כיסה את הכביש, מחק את החוף ויצר סכר בנהר. מי שהיה למטה משם בעמק ראה לנהר את התחתית למשך עשרים דקות עד שהמים עשו מה שמים עושים ומצאו את דרכם.
אבל זה היה ב96, כשבאינטרנט עוד היה חור. לא מצאתי בו עדויות לאותה הפגנת כח של איתני הטבע ובאי כוחם. מצאתי מפולת בוץ משנת אלפיים אבל לראשה לא נקשרו כתרים.

לור מתגוררת במורד העמק. יש לה שני נחלים בנחלה שלה. אחד מוזן במים עיליים ואחד תחתיים. המים העיליים הם הבעיה הבוערת כי בניגוד לגשמי אפריל ויוני הידועים, הגשמים של הימים האחרונים יורדים על שלג שמצדו נמס והאדמה גם לא סופגת וגם מנתבת את המים שלא כדרכה. אז המים מפתיעים.
הנחל העילי פירק לה את שביל הגישה הביתה תוך שהוא מגלגל סלעים בגודל של כדורגל. היא סקרנית לראות מתי הנחל השני יעלה על גדותיו ומה הוא יעולל לפני השטח.
דברים שמעניינים גננים וגננות.

אותי מעניין מתי המים שיוצאים מהברז שלנו יפסיקו להיות בגווני אדמה ויחזרו לשקוף הנחמד.
בלילה, אם הגשם לא חזק מדי, אני שומעת קולות אביביים של זרימה. המפל מימין והנחל משמאל זורמים בעוצמה.


בדוג'ו אני משאירה את הילדות ואת רוד ולור והולכת לסיבוב. הבוקר הפסיק הגשם והיה פוטנציאל לשמש שטרם התממש אבל אני אופטימית ונשבר לי הטוסיק מלהרגיש פדלאה בין הטיפות.
נעלתי נעלי ספורט היום והן לא מתאימות למזג האויר. כבר חמש מעל האפס, אלה תנאים למגפי גשם.
אני הולכת בזהירות בחרצים המהודקים שבתוך הסלאש שמרצף את שביל הגישה לדוגו'. לא מתאים לי להירטב.

מגיעה לדרך מרטנז. מתחילה לטפס. לא פשוט.
בשלג יש שקעים עמוקים בצורת פרסות סוסים. לא רק אני מחפשת את השמש בפסגה.
המים זורמים לצד הדרך. הנה קופסת מים בתוך הנחל, בטח מספקת מים לכמה משפחות פה באזור. זה נחל קבוע אבל יש לי תחושה שזרימות שונות סביב הדרך הן מקריות ואקראיות, כמו הרבה זרימות שיש פה בימים האחרונים. הדרך האחורית, מצדו השני של הנהר, נשטפה בבוץ בכמה מקומות, כמו גם מקטעים בטיילת שלצד הנהר. יש בזה חן, כל עוד זה לא קובר לך את הבית או האוטו.
מטפסת ומוצאת כתמים של שמש בכמה מקומות בהם העצים מרשים כי העננים כבר הסירו התנגדות.

הפסקול שבחרתי לי לטיול זה הוא אחד הפרקים האחרונים של "סיפור ישראלי". כל הדרך למעלה אני שומעת את אליל נעורי הספרותי, אתגר קרת. כשאני מגיעה לסוף הדרך הציבורית הסיפור מסתיים והשמש שופכת עלי מטובה ואני עושה שלג צהוב כי מי יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות השנה ובכלל, הייתי צריכה.

המערכה הבאה לוקחת אותי למטה, בכל המובנים. למרות שהחלק של הטיפוס מאחורי ועכשיו זאת ירידה, הדופק שלי מתגבר ואני מרגישה שבחילה תוקפת אותי. הגזמתי במאמץ?
אני חושבת שהגזמתי בחשיפה.
כשאני דורכת בצעדים זהירים באותו שביל גישה עסיסי, הסיפור נגמר והשמש שוב מלטפת והבחילה עברה. כמו מצמוץ בשמש בצהרי יום ביציאה מסרט אימה. כמה טוב שנגמר.

בעוד רגע ארד לדוג'ו, אפגוש את הילדות ואגלה מה הפסדתי בטיול הזה. איך את רב השיעור אור ונטע לימדו. כרגע הן התלמידות הבכירות ורולנד מטפח אותן כעתודה. הן יספרו לי אילו טכניקות הן לימדו אבל לי זה לא אומר כלום. אני לא מזהה טכניקה גם כשהיא מסובבת לי את היד ושולחת אותי לנחיתה רכה על הרצפה.
בינתיים נמתחת על מכסה המנוע של האוטו. פנים לשמש. חם מלמטה, מלטף מלמעלה.
בעוד שעתיים יגמר הקסם ונחזור להיות כמו וונקובר.

תגובה אחת

הגב