יום שני, 07 יולי, 2014, 08:23

סיפור עבודה

ביום השני לעבודה כבר הכרתי את רב הצוות ואת גינוניו.
מסתבר שזה ממש נעים שכשמישהו מגיע לעבודה (והרי כל אחד מגיע בשעה אחרת) הוא עובר ואומר שלום לכולם ומה נשמע וחיוכים. אז למרות הנטיה שלי ללבוש את הז'קט (חייב להיות כאן אחד יותר גדול. חייב. נו טוב, נסתדר. אין סיכוי שאני לובשת את הסינור הירוק הזה, יש לי כיסוי ראש כחול, זה פשוט לא מסתדר עם הפרצוף שלי בתווך) ולהשתחל בשקט לעבודה בלי לעורר גלים, השתדלתי להתיחס לכל מי שכבר נמצא. וכמו שאומרים – אהבה מביאה אהבה, וחיוכים גם. היה שם גל קטן, של אנרגיה טובה.
(הנה, אני לומדת. לא רק איפה מניחים את החסות אלא גם איפה מניחה את עצמי).

הפעם הגעתי עם ג'יי-לין שכמה יתרונות חברו להם יחדיו אצלה: היא עובדת היום בדיוק באותה משמרת כמוני (9-5, כמו בשיר), היא גרה בסלוקן, הבת שלה במחנה ריקוד יחד עם הבנות שלי ויש לה מיני-ואן. הכי חשוב המיניואן. כי הילדות שלי לא יכולות להיכנס למכונית משפחתית של משפחה אחרת ולהשאיר מקום לילדים שלה. נסענו ביחד, הורדנו את הילדות (שלי, שלה, של השכנה) בסטודיו שנמצא מרחק יריקה מהמסעדה והשארנו לגברים לטפל בהחזרה.

עכשיו אני ביקום המקביל.
זה חדש ושונה בשבילי, להיכנס למקום כזה לבדי ולהיות מנותקת מההוויה היומיומית המשפחתית שלי. שמונה שעות להיות בלי ילדות ולעבוד ברצף. המעבר בן עשרים הדקות בין המסעדה לבית הוא כמו המסדרון שמוביל מאולם הקולנוע החוצה. מעבר בין חללים וזמנים שבסופו הפתעה. עדיין אור בחוץ? כל הבלגן במקומו מונח. המשפחה התנהלה כרגיל וחיה את חייה והיתה במקומות ורק אני עשיתי קפיצת זמן.

היום אני לא עושה את הטעות של היום הראשון. היום אני אקח לי הפסקות. עד שלמדתי איך העניינים עובדים פה (כל אחד לוקח הפסקות לעצמו כשמעוניין וזה מתאים, סופר לעצמו זמן ומדווח בסוף המשמרת כמה עבד בפועל) כבר היה סוף היום הראשון ושמונה שעות בלי לשבת רגע זה לא שוס. לא פלא שכאבו לי הרגליים.

אני עם ג'ולי על הפס של ארוחת הבוקר. רגוע כזה. היא מורה לי להכין את כל מה שבצד (הלחמים, הרטבים) ומלהטטת בביצים. זה מעניין ללמוד מכמה אנשים, במיוחד שהם שונים כלכך באופן ההכנה שלהם את הביצים (ואז אני משווה בראש את מה שהיה כתוב בספר ומגלה שהאמת אי שם באמצע. אם יש אמת אחת). זה מרגיע שהיא לא זורקת אותי למים (שהם על סף רתיחה. לפחות אמורים להיות. בכל מקרה העלומות יוצאות יפות). אני צריכה לראות את הדברים כמה פעמים לפני שהם נרשמים אצלי בזיכרון.

וגם לאכול אני צריכה לזכור. ביום הראשון מרב ביישנות התעניינתי בנושא רק לקראת סוף היום וזה היה לא פשוט שאת אותן שעות רצופות עשיתי גם בלי להכניס שום דבר לפה (זה מתחיל להתבהר לי למה אני כותבת על היום השני ולא הראשון). אחרי שג'ולי מפקששת שתי ביציות באופן שאי אפשר לכפר עם גבינה (והרי על כל פשעים תכסה גבינה) אני אוספת אותן לצלחת, מרכיבה לי ארוחת בוקר של אלופות (כמות מופרזת של הולנדייז, גבינת עזים,עגבניה וטוסט מלחם שאור של ווירדו) ולוקחת לי 5 דקות שלמות בחוץ בשביל לאכול את זה בישיבה.
א-מחייה.
(וזאת ההפסקה האחרונה שלי להיום, בפועל. אבל זאת התחלה יפה).

לפי הנהלים (ואני אדם שמכבד נהלים, במיוחד אם הם מאוד הגיוניים בעיני) אני זכאית לארוחה מהתפריט בכל משמרת. אני אמורה להעביר את זה דרך המלצרית אבל ג'ולי אומרת לי – "את טבחית. את יכולה להכין לעצמך מה שאת רוצה."
אני מתחילה לזהות סגנונות. ג'ולי לא בעניין של נהלים,היא זורמת. לה חשוב שכל ההכנות יהיו מתוקתקות (לא לחינם מכנה אותה לוק "האלה של ההכנות") ושהאוכל יהיה מושקע. "בישול זאת אומנות והצלחת היא הקנווס שלי"
היא צחקנית וצבעונית. יש לה כיסוי ראש של מתנחלת (שעוטף, כך אגלה בהמשך, ראסטות בלונדיניות) וחיוכים נדיבים.

סיטה ("מאמא סיטה") לעומתה היא טיפוס שקול. היא פריקית של בטיחות במזון וזה מאוד מדבר אלי (רק עכשיו עשיתי את הקורס. זה טרי אצלי. אבל אני נושאת כבר שנים השפעות מהקורס בתדמור). אני מאוד אוהבת שיש לי בסביבה בת ברית בנושא. "התעסקת עם עוף חי. לכי לשטוף ידיים לפני שאת נוגעת במשהו אחר" היא אומרת לי ואני אומרת בלב – הללויה (אני מתרשמת שהיא ממוקמת גבוה בשרשרת המזון במטבח הזה וזה חיוני שתהיה מישהי כזאת למעלה).

אני זורקת לכביסה מגבות על ימין ועל שמאל. שוטפת ידיים על גבול הOCD כשמתעסקת בבשר חי (וגם כשלא) והגילוי של השפריצר עם הכלור לניקוי משטחים גרם לי לאושר. (היום הראשון, שהיה עמוס עד כדי שני שוטפי כלים ללא הפסקה ועם מעט נדלן נירוסטה פנוי, גרם לי למצוקה קלה בגלל שנשללה ממני גישה חופשית לכיור).

זהו יום שלישי בשבוע, בערב יש "ערב כנפיים". זה אומר שכנפיים מטוגנות יעופו פה בכמויות. הכמויות מתחילות להתחוור לי. אני מפרקת ארגז של עשרה קילו כנפיים (לא רוצה מיץ עוף על המכנסיים. לא משנה מה צבע כיסוי הראש שלי, אני לובשת את הסינור הירוק). אבן משחזת לו היתה לי. סכינים זאת תמיד בעיה (אם כי לרב זאת לא היתה בעיה שלי כי הייתי קונדיטורית). זה לא תענוג גדול לפרק עוף עם סכין לא מי יודע מה חד. אני נאחזת באזור של השטול עם שם היצרן. זה הכי מחוספס שיש. אני חייבת לזכור להביא אבן משחזת מהבית. חייבת.
אחרי העשירייה הזאת יבואו עוד שלוש. זה הרבה כנפיים.
ג'ולי מסדרת לי עמדה ליד הצ'יפסר ומראה לי איך לעשות להן טיגון מקדים. משהו בעמדה לא מאוזן ואחרי חמישה קילו התבנית עם הכנפיים מתהפכת אחורה.
אני צריכה לזחול בין הצ'יפסר לגריל וללקט את הנשורת. חמש דקות של אימה צרופה.
אנג'לה, שוטפת הכלים, מגיעה למטבח לברר מה פשר זעקת הבהלה שלי כשהתבנית עשתה פליק פלאק. היא מנסה להרגיע אותי: "את להטוטנית וזה הקרקס שלך. תעשי מה שאת יכול" (לא בדיוק במילים אלו. זה נשמע ממש טוב באותו הרגע).

יום חם היום. כמה חם? אני יכולה רק לשער. אני בין צ'יפסר לגריל, עם ג'ינס (חייבת. חייבת להגיע העירה ולקנות מכנסי עבודה ראויים). מדי כמה שעות מגיעות עוד עובדות. טבחית, מלצרית, שוטף כלים. הן מדווחות על יום חם. סוניה המלצרית (כתבתי עליה לפני ארבע שנים כשעשינו אצלם וופינג. כתבתי שיש לה את התחת הכי יפה בעמק או משהו כזה. זה עדיין נכון) מגיעה עם מכנסונים וגופיה ומצהירה: "כלכך חם שלא יכולתי להעלות מכנסיים על הרגליים שלי" (אני לא חושבת שמישהו יתלונן על זה).
אני מתענגת על הביקורים במקרר. לא סובלת יותר מדי. זה מה שעושות ביולי אוגוסט – מתענגות על החום.

מרקו מצטרף. הוא חדש יחסית אבל ותיק מספיק בשביל להיות על הפס. אנחנו מפרקים פירוקים (אני עוד עם הכנפיים, הוא מפרק פלפלים חריפים מאוד) ומקשקשים במבטאים שלנו (זה המטבח הראשון שלי בו לשוטפי הכלים אין מבטא זר. רק למרקו ולי יש מבטא). גם בשבילו זאת עבודה ראשונה בקנדה ("מקום נהדר קנדה. שליו ורגוע. מקסיקו יפה אבל משוגעת").
הוא תורם את ההגיג הפילוסופי שלו – "העיקר להיות רגוע וליהנות. לחץ זה לא כיף." ואת זה הוא אומר אחרי שביום ראשון הוא היה בחזית, שלא לומר בקו האש (בסוף אני אספר על יום ראשון. בסוף זה ישתחרר).

אני לומדת מטעויות עבר ומזמינה את הארוחה שלי מספיק זמן מראש כדי שהיא תחכה לי ולא ליהפך. אני יורדת ממשמרת (ברכות ותודות לכולן), מתישבת בירכתיים המהבילים, הרחק מעין הציבור ומתכוונת לאכול בידיים, עם פה פתוח. ואז מגיע סיימון.
אני מניחה שאוכל לאכול בפה סגור אבל אין מצב שאני הולכת להביא לי מזלג עכשיו.

סיימון ירד ממשמרת המלצרות שלו ואנחנו מפטפטים בעודנו יושבים על המדרגות המובילות למקרר.
סיימון מספר לי על המסיבות שהוא מארגן בשנים האחרונות פה בעמק עם מרקו – מסיבות ירח מלא. אני מיד חושבת על שיבושי תודעה בעזרת חמרים (בכל זאת, בתוך עמי וגו') אבל מיד הוא מפרט שאלה מסיבות סחי ידידותיות למשפחה שמתחילות בשעה נורמלית ומגישים בהן כלמיני סופרפוד.
לסיימון יש ילדה בת שנתיים וחצי. הוא גמר לעבוד את החצי-שבוע שלו ועכשיו הוא מתפנה לחצי השבוע שלו עם הילדה.
גם למרקו יש ילדה בת שנתיים וחצי. כשהוא סיפר לי על זה שאלתי אותו איפה היא גרה. מסתבר שהיא גרה איתו ועם אמא שלה (אשתו) שזה, מה אומר, סידור חריג.

יש פה הרבה הורים בצוות. ניסיתי להיזכר באנשים שעבדתי איתם במטבחים בעבר. הורים היו נדירים ולרב הם היו בעמדות בכירות יותר, בגלל וותק וניסיון (שהולכים יד ביד עם גיל מבוגר יותר).
עכשיו אני מוקפת בהורים.
אני מנסה להבין למה וכשאני נזכרת במוסר העבודה הבעייתי של המקומיים אני מבינה שאם אתה רוצה צוות שאתה יכול לסמוך עליו שיגיע לעבודה בהתאם למה שסוכם כשהוא פיכח, עדיף שתעסיק אנשים עם ילדים.

רגע לפני שיצאתי משם הלכתי לקופסת ההפתעות וחיפשתי מעטפה עם השם שלי בין המעטפות שהיו מונחות שם. מצאתי אותה. היה בה שטר אחד ירוק ומטבע ברווזיים. הידד 🙂
אולי זה סטנדרט באזור פה, אני לא יודעת, אבל במקום אחר בזמן עבר לא נתקלתי בזה. כאן הטיפים לא נעצרים אצל המלצריות אלא מטפטפים גם אחורה לטבחים ושוטפי הכלים. הנה חלקי מהיום הראשון שלי כאן, זה העמוס – עשרים ושניים דולרים.

באוטו של ג'יי לין, משתוקקת לחלוץ נעליים, להיחלץ מהג'ינס הנוראי הזה. במקום לפנות לכיוון סלוקן היא פונה דרומה, נוסעת כמה עשרות מטרים ועוצרת ליד הירידה לנחל. אנחנו יורדות, טובלות ידיים ופנים.
הכי א-מחייה.

הביתה.


היום הראשון שלי בעבודה התרחש יומיים קודם לכן. זה היה יום ראשון בשבוע (שהוא יום עמוס תמיד. כי יש הרבה לקוחות ויש בראנץ') אבל לא סתם יום ראשון אלא כזה בסופשבוע ארוך עם תוספת של כמה אירועים קהילתיים שהתרחשו ברחבי העמק וגרמו לאנשים לצאת מהחורים שלהם.
לי לא היה למה להשוות אבל אחרי שצלחנו אותו התברר לי שזה היה היום הכי עמוס מאז הפתיחה.
הייתי אומרת שהלחץ הורגש היטב במטבח אבל, כאמור, לא היה לי למה להשוות. לוק קלט אותי על הפס וסיפר לי שאתמול היתה פה מסיבה שבמהלכה נגמר כל מלאי ה"הכנות" ושהבוקר היתה תקלה באחד המקררים בפס שהעסיקה אותו עד עכשיו. אז אין מלאי הכנות. אחרי שעתיים בצוותא במהלכן מרחתי עבורו טוסטים בחמאה וקצצתי בצלים ירוקים (פעם אחת חתכתי נקניקיה שמנה לאורך!), עברתי למקום בו אני אועיל ולא אהווה משקולת – אזור ההכנות מאחור.
היה חם ומגניב ורטוב ושמנוני. אני חייבת נעליים נגד החלקה.
אני גם חייבת לעבור על הפרק של ארוחות הבוקר בספר הלימוד שלי. מסתבר שיש כלכך הרבה וריאנטים לביצים! (ואני חשבתי שארוחות בוקר זה דבר פשוט. זה לא).

שוטפי הכלים עבדו במרץ לכבוש את ההר. אני התמקדתי בתפוחי אדמה וחסות ועגבניות. הבעלים נכנס מדי שעה בערך ושיבח את העוסקים במלאכה (במיוחד את שוטפי הכלים).

הבעיה עם מקום חדש זה שיש המון דברים שצריך ללמוד. תפריט (ופה הוא גדול), איך הדברים עובדים, איפה הדברים נמצאים, איפה להניח, איך נראית המנה, מה הגודל שלה, על איזו צלחת היא יוצאת, כמה זמן לוקחות ההכנות השונות והזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה (והוא היה גרוע). אז ברור שאיך שאני מגיעה אני מרגישה סתומה ורואה בעיקר את מה שאני לא יודעת. אז טוב שהיו שם תפוחי אדמה וחסה כי מאוד קל איתם. אני רק מקווה שהציפיות ממני לוקחות בחשבון את כל המידע הזה שצריך לעבור ואת זה שאני שם לשלוש משמרות בשבוע בלבד.

הם נחמדים שם. מנומסים. מתנצלים ומודים. קנדים כאלה. האופרציה כולה מורגשת לי כמנוהלת היטב (הכל מסומן היטב, מתוקשר היטב) וזה נותן לי ביטחון (אם כי עוד כיור היה נותן לי עוד ביטחון).

אחרי שמונה שעות ללא הפסקה התישבתי לראשונה מאז שהגעתי ואכלתי את הארוחה הראשונה שלי לאותו יום. שעה קודם הכנתי קציצות ביזון והתערובת היתה ממש טעימה אז הלכתי על זה. ישבתי על הבר, הלומה ורעבה וניקרתי בבורגר טעים להפליא בזמן שמשלחות של ילדות מהאוטו באו לבקר אותי. שתיים מהן הופיעו עם חליפה לבנה וחגורה אדומה (זאת החמישית!) שהן קיבלו שעה קודם בסמינר אייקידו.


הפרסום התעכב אז יש לי כמה תוספות מהימים שאחרי.
זה משתפר מיום ליום. זה כיף. אני מרגישה איך אני יוצאת מעיוורון לפיכחון. אני מזהה מה קורה ומגלה עצמאות. לאט לאט מכניסים אותי לפס וכשאני גם עושה ולא רק צופה זה נרשם ואני זוכרת.

באחד הימים נאמר לי בכמה הזדמנויות שונות ובעיניים נוצצות שצריך להכין חומוס ו"שמענו שאת מישראל אז אולי כדאי שאת תכיני". ברור. אנחנו הישראלים נולדים עם הידע.
בסוף לא הכנתי כי הייתי עסוקה בהכנת עשרים ליטר של ויניגרט בלסמי מייפל או משהו (רוטב פופולרי, מסתבר) אבל כבר זיהיתי שלסיטה יש ציפיות גבוהות ממני והיא סימנה את היעד הבא: טאבולה. (שזה יפה כי לא נראה לי שאי פעם הכנתי את זה המזרח תיכוני אלא רק את גרסת קוטני – על בסיס קינואה).

זה נעים לחזור לשיגרת התפנוקים המקובלת בין טבחים ומלצרים. הם מבקשים מנות שאינן בתפריט ואני יכולה להכין אותן בסגנון אישי ולהכניס המון אהבה בפנים (אהבה זה תבלין קסם).
הם באמת נורא נחמדים שם כולם. הם היו נחמדים ביום הראשון שהיה נורא לחוץ והם נחמדים ונעימים בכל יום מאז. עושה רושם שהסיסמה שם היא don't panic. אז אני לא.

למרות שיש ימים בהם אני מבלה כל היום במטבח של המסעדה ואז מגיעה הביתה, מכינה ארוחת ערב למשפחה ואז מכינה את קופסאות האוכל של הילד/ות למחר, אני שמחה. הגוף קצת דואב (להתחיל יוגה דחוף!) אבל הלב מתרונן. ואתמול, לכבוד זה שחזרתי מאוחר מדי בשביל להכין ארוחת ערב בבית, אור בישלה רוטב בשר לפסטה שהיה מעולה שבמעולים. והיום היא ליוותה עם נטע את אחותן הקטנה באופניים לקייטנה ובחזרה. יש על מי לסמוך וכשמפנים קצת מקום, יש לאחרות לאן לצמוח.

9 Comments

הגב