יום שבת, 14 יוני, 2014, 22:22

זה רק ווימיר (ולכן יש סרטונים!)

אף פעם לא הייתי בווימיר.
"זה רק ווימיר" שמעתי את ג'ניפייר אומרת כמה פעמים, כשהבעתי דאגה שלא אשיג חצאית תואמת לחצאיות האחרות עבור אור או כשהתברר שקניתי סרטים לשיער בשלל צבעים כשהקו הכללי הוא ורוד וסגול.
"זה רק ווימיר, זה לא תאטרון הקפיטול. זה בסדר אם קשת לא יודעת את הריקוד מאה אחוז"

כרבול משפחתי

צפיית בוקר שבת משותפת

אכן. מונדיאל

שבת בבוקר. הבנים נשארים בבית לצפות בכדורגל, הבנות נוסעות רחוק כדי לרקוד.

רק ווימיר. אבל איפה הוא הווימיר הזה?
אמרו לי להמשיך ישר אחרי הפניה לWhiteWater ולקוות שווימיר תופיע משמאל. "אם הגעת לסלמו אז פספסת"

עברנו את הפניה לWW והנוף הפך לא מוכר. הקווים המאפיינים מוכרים מאוד – הרים מיוערים, מאה גוונים של ירוק, נחל זורם לצד הכביש. עמק ככל העמקים בקוטניז עם התכונה העקבית הזאת לעצור לך את הנשימה עם היופי (לא מתרגלים לזה) אבל כזה שעוד לא ראיתי.
פחות רחב מהעמק שלנו (בלי קרחונים נושקים לשמיים), פחות מיושב ממנו. דרדסבא, זה עוד רחוק?
יכול להיות שמצמצתי ופספסתי? גם את סלמו אני לא מכירה. יאי, כמה יפה היער הזה.
הנה פניה לווימיר. זעירה. עבר נצח מאז הפניה לWW. עשר דקות שלמות!

ג'ניפייר נתנה לי הוראות מדויקות. זה הלך ככה: את נכנסת לווימיר. את נוסעת באיזה רחוב שמתחיל באות זד. את צריכה לחפש את התחנה של מכבי האש ואחריו יש את בית העם. זה שם.
הנה ווימיר. רחוב גישה ארוך שנראה כמו הדרך בין שום מקום לאיבוד, יער סמיך ולח מימין ומשמאל. באמת יש לו שם שמתחיל בזד. ופתאום! עיר! זה נראה כאילו לקחו את סלוקן וכיווצו אותה.
מכוניות חונות לאורך הרחוב הראשי, אנשים משוטטים, הנה היכל האש הזעיר ולצדו בית בובות ועליו סימון community hall.

בנות בדרך לבית העם

בית העם ומכבי האש יחדיו

זירת הפסטיבל וברקע - ההיכל

גבעות ווימיר

צ'לן בבימת המקלחון

בנות תואמות

אחרי שאני הולכת ומשלמת עבור הזכות לצפות בילדות שלי (שהרי הזכות להסיע אותן שעה ועשרים מהבית זה לא מספיק) אני מצטרפת אליהן להיכל. החדר חשוך ובמרכזו יש כיפה לבנה בתוכה יש שני אנשים שמנגננים בקסילופון צינורות ובתוף ותאורה על אחד הקירות. מחוץ לכיפה יש שולחן עם ניירות, טושים, מספריים, סרט הדבקה ומקלות מתכת דקים – כל מה שצריך בשביל לבנות דמויות למופע צלליות.

מופע צלליות

קשת מצלילה

קסילופוניסט

את המופע עורכות בתוך הדום.

איפה חדר ההלבשה?
אין חדר הלבשה. יש שירותים.
זה לא התנאים של הקפיטול. זה רק ווימיר.
אני מסדרת גולגולים למי שעוד אין (לאור יש מהבית ויובל אפילו גזר פיסה מהרשת של הבצל וכיסה לה אותו). בלי להבריש קודם. דאאא. שיער זה משעמם.
אחר כך אנחנו מגלות שהרקדניות השתלטו על המטבח ושם, בין כיור לכיריים, נמרח האיפור. אבל זה בעצימות נמוכה, זה משהו שאני יכולה לעמוד בו.

רקדניות לפני ההופעה

ילדות קוליות

אור

ילדות שמחות

תואמות כולן

הנה קשת מקושקשת

אני מאתרת אישה עם תיק איפור ומבקשת ממנה שתאפר לי את הילדות. לא ממש אישה אקראית, אני מזהה שהיא האחות היפה של ג'ון השכן. היא שחקנית, היא בטח יודעת משהו על איפור (ויש לה תיק איפור).
היא נענית בשמחה, מורחת ומושחת צבעים על נטע וקשת. אור לא בעניין.

איפור נטע

הדבר הזה ששמים על הריסים. בטח יש לו שם

שפתיים ישקו

ריסים, גם כאן

אחיות מצובעות

הפעם אני מצלמת, גם אם יבקשו לא.
הדויד מהמופע? אם הצלם יעמוד ביעד השאפתני של השנה שעברה, הוא כנראה יהיה מוכן סביב כריסמס. אני לא מחכה לכריסמס…!
למרבה המזל המופע נערך באור מלא ולאף אחד לא היה אכפת מי מחזיקה איזו מצלמה. מזל שזה רק ווימיר!

המופע היה פחות או יותר 1:1 המופע שכבר ראינו ואהבנו. נעדרו הילדות הקטנות והחליפו אותן ילדות קטנות מקומיות ביחד עם, הפתעה הפתעה, כמה בנים!

התלבושות של החבורה לא היו מושקעות כמו של הבנות הצעירות בקפיטול. חלק לבשו את השמלה החביבה עליהן, שני ילדים באו עם הבגדים איתם ישנו (כך זה נראה לי) וגם קיבלתי מענה מה עושים בנים במופע ריקוד, אם הם לא בעניין של שמלות:

זה מטוס? זאת ציפור? זה ילד עם גלימה!

ההופעה הזאת היתה פיצוי נהדר (עבור הסבתות) למופע המקורי, עם הוידאו המטושטש שעזרא צילם. אור מלא, שורה ראשונה, תענוג.
וגם היה בונוס – אור וקשת הצטרפו לריקוד הראשון, אור בלבד הצטרפה לשני. (מתנצלת על איכות השמע)

.

לקינוח המופע היה ריקוד בציבור. כל ההורים עלו לבמה והיו שמחים.


המופע הבא באולם היה של העזים הזקנות.
הם חבורה של ילדים חמודים מקרנברוק שמנגנים בכלים שגרתיים יותר ופחות (אהבתי את הבנג'ו והחצוצרה). הסולן שלהם לוהט והווליום שלהם בלתי נסבל. ישבתי שם, די מאחור, נהנית מהמוזיקה ומרגישה מותקפת. עד שזה היה יותר מדי. החלטתי לקנות דיסק שלהם כדי לשמוע בשקט ופניתי לצאת.
גשם.
מה זה גשם.
חתולים וכלבים וגאלונים.
מה שנחמד זה שמהמבואה הווליום מתקרב לסביר.
בדרך הביתה, עד שהילדות אמרו לי "תחזירי את הסיפורים ששמענו בדרך לכאן", הצלחתי לשמוע כמה שירים מהדיסק ומסתבר שגם בווליום חלש הם רועשים.


לקחנו מפה, מצפן ותרמיל. התיישבנו באוטו (בכל זאת, גשם שוטף) ויצאנו לחפש את ההיכל בו מופיע לוקאס. עד מהרה התחוור לנו קוטנו של ווימיר. זה שלושה צעדים משם (ההיכל מופיע באחת התמונות הראשונות בפוסט. הוא אולי נראה כמו מלון ישן אבל האמינו לי, הוא היכל).
את לוקאס מאירס מנלסון יצא לנו לראות לפני כמה שנים והוא היה אינטיליגנטי ומצחיק ועשה במשך מופע שלם שתי דמויות מקומיות. הפעם הוא עשה בערך 6, לסירוגין, עם מעברים מהירים ובלי לקום מהכיסא. הוא מוכשר אש. רוצה לראות אותו עוד.

עכשיו יכולנו להתפנות לבחון את אזור הדוכנים.
היה ניכר לעין שאנחנו בקוטניז. ליד פחי המיחזור היתה מערכת איסוף פסולת אורגנית של הבחור הנחמד מווינלו שמעביד מיקרובים. התהליך אצלו מתחיל בתסיסה אנאירובית. זה ממש נחמד, כך טיפלנו בפסולת המטבח שלנו כל החורף.

רגע, אז לאן אני זורקת את המפית?

דוכן הגלידה מנלסון הגיש לנו כפיות קטנות מעץ עם הגלידה.

גלידה פטל שוקולד

אני לא יודעת מה אפו בתנור העצים הנייר, הוא לא היה מאויש. אבל הוא התאים לאווירה.

תנור עצים נייד

עוד "סימן שאת בקוטניז" – במת המופעים באזור הזה הסתמכה על חשמל בלתי מזהם – היה שם פאנל סולארי גדול ולצידו 4 זוגות אופניים.

מדוושים את חלקם

ישבנו ודיוושנו כדי לתרום את חלקנו למוזיקה.
3 מאתנו.
לאחת היו רגליים קצרות מדי.

מה עם אופני ילדים, מה?

והיה גם במרוץ מצרכים.
הם אמרו שזה מתיחס למרוץ שהיה מקובל בימים אחרים, לא הלכתי לבדוק בספרי ההיסטוריה אז אני פשוט אאמין להם. מה שהיה במקרה הזה זה שדה ובו מפוזרים מצרכים שנתרמו על ידי המכולת המקומית וקו זינוק עליו עמדו נשים וילדות, מי לבושה בחצאית ומי בסינר ורצו כשניתן האות ואספו מהשדה ככל שחציאתן יכלה להכיל וידיהן לתפוס. הכרוזה ניסתה להשיג קצת דם אבל לא הלך לה. יותר מדי גוד וויבז, כנראה.
כל אחת זכתה לשמור את מה שאספה (היו דברים שווים) ומי שאספה מוצר מסוים (שנקבע מראש, אני מקווה) זכתה בפרס כלשהו.
זה היה משעשע.

אנחנו לא השתתפנו כי הידיים שלנו החזיקו גביעי גלידה.

חמוד הווימיר הזה. דומה לסלוקן אבל אין להם אגם. אני לא מבינה איך אפשר בלי אגם.


אופס. כמעט סיימתי פוסט בלי תמונה של טל.
הנה תמונה מנקיון אביב שערכו תלמידי הדוג'ו לפני כחודש.
כשהם הגיעו לתחנת הדלק בסוף הניקיון הבעלים התרגשו לשמוע על המבצע שהם ערכו ומיד העניקו לכולם גלידה (בחינם).

טל בחר "שרבט קשת".

ומה קשת בחרה?

תגובה אחת

  • שירה הגיב:

    מקסימים הסיפורים שאת מעלה. לא תמיד מגיבה מחמת העצלות, אבל נהנית מכל אחד מהם. פניני טל מצחיקים אותי בכל בוקר מחדש. אוהבת, מחבקת ומתגעגעת

הגב