יום שבת, 25 ינואר, 2014, 15:20

חיים חדשים

ההורמונים הללו. הם משבשים את חיי. אני לא אוהבת להיות עבד להורמונים.
התיעצתי קצת עם ד"ר גוגל. קוראים לזה "קדם בלות" ואפשר להאשים את זה בכל מה שקורה, כמעט. השינה הקלה והטרופה, המחזור המשובש, הכל מתאים. "איפה גלי החום שכולן מדברות עליהם?" חושבת לעצמי, בזמן שלובשת עוד שכבה מחממת. מעניין כמה זמן אני עומדת להלך בדרכים החדשות הללו ולא לדעת מה מחכה לי מעבר לעיקול. אני לא אוהבת הפתעות ואני בת 39, כנראה שיש לי תקופת מבחן של כמה שנים עכשיו עד שאזכה להיות בלה לגמרי (אבל עם אופק יציב).
כדי להכניס עניין למערכת, על כל זה התלבש לו וירוס של בחילות וכאבי בטן. חיכיתי שגם זה יעבור אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי נוסעת למכולת וקוטפת מהמדף צנצנת של נוטלה. אחרי שקלטתי מה השעה אמרתי "או או" קטן והלכתי שני מעברים משם, למקום בו יש משככי כאבים ופלסטרים. הם מחזיקים רק את הדברים הכי שימושיים, אולי יש להם גם… יש להם!
מזל שבקופה היתה איזו מישהי חדשה שאני לא מכירה. היא לא הרימה גבה לנוכח הצירוף המרשיע ולא אמרה לי – "תני לי לחסוך לך תשעה דולר. אם את קונה נוטלה ורק נוטלה על הבוקר, ומאחר לך, כמה? שבועיים? כנראה שאת בהריון".

בבית מרחתי לכולן נוטלה על הלחם (זה הכי קרוב לארוחת בוקר שתקבלו היום) והלכתי להשתין על מקל.
זאת ערכה שונה מזאת שהשתמשתי בה לפני חודש. אז לא היה אפילו איחור, סתם תחושת בטן נבואית. אז היתה הפעם הראשונה שלי, הנה עכשיו השניה. שילמדו מההם, הם יודעים איך לסדר את ממשק המשתמשת כך שיתאים לאישה בלחץ. שם היה פס אופקי מוכן מראש והפס שנוצר אם התוצאה חיובית הוא אנכי. מה יוצא?
+
ברור מאוד. + זה חיובי.
במקרה הזה קריאת התוצאות היתה מורכבת יותר אבל יפה מצדם שאחרי כל המלל המכין יש שני שרטוטים, אחד מראה תוצאה חיובית והשני שלילית.
העברתי את המבט כמה פעמים מהמקל שבידי לשרטוט שעל הנייר וחוזר חלילה ואז קראתי ליובל שיהנה גם הוא.


ברור מה המצב, ברור מה צריך לעשות, אבל לפני שעושה משהו – רציתי לברר מה המצב החוקי.
כמו שלמדתי לאחרונה, יש מדינות בהן זה ממש ממש לא חוקי להפיל או לרצות להפיל או לחשוב על אולי להפיל. לא, לא אירן אלא אלא השכנה המשוגעת מדרום. יש מקומות בהם לצבר תאים (אני לא מדברת על עובר בר חיים) יש זכויות יתר על האישה החיה שנושאת אותו. אז קודם כל רציתי לברר מה המצב כאן.
התקשרתי לקייט שהיא לא רק קנדית מזה כמעט שלושים שנה אלא גם עורכדינית בדימוס. היא הרגיעה אותי שזה חוקי.


הנה כמה דברים שלמדתי מאז, חלקם יכולים להיות רלוונטיים גם למי שלא גרה פה בפרובינציה.

יש כמה צמחים שיכולים לעזור לגרום לווסת שמאחרת להגיע סוף סוף. את השמות שלהם אפשר למצוא בספרים על צמחי מרפא ובאינטרנט. המיילדת הותיקה שדיברתי איתה אמרה לי שמות של כמה מהם ודוקטור גוגל תמך בה אבל העניין עם צמחי מרפא הוא שהם יכולים להיות רעילים והבעיה עם תרופת סבתא היא שלפעמים סבתא לא בסביבה ואין דין גוגל מוגל או בצל אפוי כדין Pennyroyal.

הרבליסטית מקומית שדיברתי איתה אמרה שבשביל שטיפול בצמחים יהיה אפקטיבי במקרה כזה, צריך להלך על קו דק של סכנה והיא לא רוצה לקחת חלק בזה. שכדאי שאדבר עם המיילדות. הצלחתי לתפוס את המיילדת ההרבליסיטית והיא נתנה לי טינקטורה של קוהושים וrue ביחד עם הוראות שימוש ומינון מומלץ.
יחד עם זה הגיעה ההמלצה לקחת ויטמין סי.
לא העמקתי לחקור על העניין הזה אבל נתקלתי במאמר אחד מפורט וארוך והחלטתי לתת לזה סיכוי למשך שבוע כי ויטמין סי בכמות מוגזמת לאורך זמן ממושך יותר יכול לדפוק את הכליות.

העניין עם הויטמין סי הוא, בקיצֵי קיצור, כזה – המינון צריך להיות גבוה. ברמה של כמה גרמים ביום.
זה צריך להיות חומצה אסקורבית "נקייה", ללא פלבנואיד שמוסיפים לו לפעמים. הפלבנואיד טוב אם רוצה את הויטמין לצרכי חיזוק המערכת החיסונית אבל לצרכי גרימת הפלה הוא מפריע.
את הויטמין צריך לקחת בכמות כוללת של כמה גרמים ביום אבל לא בבת אחת אלא כחצי גרם מדי שעה. רצוי גם בלילה, עד כמה שאפשר. אם לוקחת הרבה בבת אחת אז זה נשטף החוצה.
כשמסיימת עם הטיפול – יש להפחית בכמות היומית בהדרגה ולא להפסיק בבת אחת.


בעוד אני לוקחת טינקטורה וקפסולות של ויטמין סי כל היום וכל הלילה, השארתי לי את האפיקים האחרים פתוחים. האפיקים הרפואיים המסודרים.

זאת הפרוצדורה: יש מרפאת הפלות. מתקשרת, קובעת תור.
אבל קודם צריכה לעבור וועדה, כמובן.
מכיוון שהנושא כבר עלה בעבר, יצא לי לעבור את הוועדה הזאת כמה פעמים:
הרעיון של לעבור הריון, לידה וגידול תינוק מבעית אותי. יש לי כלכך הרבה לסכן, כלכך הרבה להפסיד. המצב היחיד שבו יש פה ילד חמישי זה אם מישהו מוצא דרך לקחת את מאגר הגנים המעולה הזה שכבר הוכיח עצמו 4 פעמים ולייצר ילד בן ארבע, בלי הריון, לידה וארבע השנים הראשונות. ושהילד יהיה בריא, בלי צרכים מיוחדים.
אני חושבת שעוד לא פיתחו את הטכנולוגיה אז נכון לעכשיו, הדבר היחיד שאני מתכוונת להצמיח בתוך הגוף הזה זה את עצמי.

אחרי שעברתי עם עצמי וועדה – התקשרתי למרפאה.
באזורים נידחים כמו שלנו המרפאה פעילה אחת לשבועיים, במקומות מיושבים יותר – אחת לשבוע. המרפאות הללו מטפלות בהריונות בשליש ראשון, מעבר לזה צריך לנסוע רחוק ממש.

מכיוון שלא רוצה לנסוע רחוק והתור הקרוב שלהם הוא לעוד 3 שבועות (עדיף לא להזדקק לשירותים רפואיים בתקופת החגים), פעלתי לקבל הפניה לא"ס. לוודא שההריון צעיר מספיק. אבל עקרונית – אין שום סיבה לעבור דרך רופאת המשפחה (שהיא המקום בו כל עניין רפואי מתחיל בכל עניין אחר).


יש אתר נחמד שמרכז את שירותי המין הבטוח (לא שירותי מין אלא שירותי בָּטוח). יש להם מרפאות שמתאימות אמצעי מניעה (יצא לי לבקר שם לפני כמה שנים, מוקפת בנערות בנות 16 שבאו לקבל מרשם לגלולות, אני מניחה. אני מקווה שעם הנערות היתה להן הצלחה) ויש מידע על מרפאות הפלה. בנוסף יש מידע גם על הפלה תרופתית ואחרי שעשיתי את הא"ס וגיליתי שאני בשבוע 7 מיהרתי לבחון גם את האפשרות הזאת.
כן, גם הפעם, אני עומדת לדגום את כל התפריט. לא שהתכוונתי אבל ככה יצא.


הפלה תרופתית מתבצעת באופן שונה במדינות שונות אבל המשותף הוא שבכל המקרים מנסים לגרום לרחם לפלוט את תכנו בעזרת תרופה בשלב מוקדם מאוד של ההריון. בישראל זה מתבצע עם ציטוטק ככל הידוע לי.
כדי ללכת על האופציה הזאת הייתי צריכה שילווה אותי רופא מומחה (רופא נשים) כי רופאת המשפחה שעושה הכל בשיגרה לא יכולה לסיים את התהליך אם זה לא יקרה לבד. מתוך 3 רופאות שיש להן הידע והכישורים לבצע כזה הליך, שתיים יצאו נוצריות. עכשיו הבנתי למה באתר יש מידע איך מתבצע ההליך אבל שום מידע איך לגשת אליו. כי צריך גם הכשרה מתאימה וגם נכונות לבצע וזה שילוב שעשוי להיות חמקמק אפילו באזורים בהם הדת השלטת היא סביבתניות.

נפגשתי עם רופא נעים ששאל את כל השאלות הרפואיות שהיה צריך לשאול, את השאלה הלא רפואית שהיה צריך לשאול ("מישהו מכריח אותך או שזה מרצונך החופשי?") ואז נתן לי את כל המידע ואת כל המרשמים וההפניות.

כך זה מתבצע כאן:
לוקחת תרופה דרך הפה. זאת תרופה שתוקפת תאים שמתחלקים מהר. הריון למשל. סרטן למשל. (כן, זאת תרופה לטיפול בסרטן).
אחרי שלוקחת את המנה היחידה הזאת מחכה כמה ימים לראות אם יפלט. בינתיים לא מיניקה 4 ימים.
אחרי 3-7 ימים לבחירתה, בהנחה שלא התחיל תהליך הפלה – לוקחת את התרופה השניה. זה הציטוטק. לוקחת אותו וגינלית. זה גורם לפתיחה והתכווצות.
הכל מתבצע בבית אבל הנטיה היא לא לתת אותו אם הבית נמצא יותר מ20 דק' מחדר ניתוח. רק למקרה ש.

אפשר ללכת רק על הציטוטיק ולוותר על התרופה הראשונה (זאת היתה נטיית הלב שלי) אבל זה מוריד מעט את סיכויי ההצלחה.


עם ערימת הניירות והמידע החדש חזרתי הביתה, התייעצתי עוד קצת וקיבלתי את הרושם שמכיוון שלא מתוכננים עוד ילדים, עדיף ללכת על ההליך הכירורגי.
נשארנו אני והבחילות לחכות עוד שבועיים וחצי.


הגיע היום שלפני. ביום שלפני אני אמורה ללכת לפגישה מקדימה הרחק הרחק מכאן.
מה נשתנה היום הזה מכל הימים? שבכל הימים אני משתוקקת לזחול למיטה ולהיטרק בשש בערב, היום ההשתוקקות התחילה בשש בבוקר. היו לי שעתיים לעסוק בתחביב החדש שלי (לשכב במיטה ולבהות) ואז לקום ולהכין ביצים מבושלות ולאכול לפני שכולם יקומו וימלאו את הבית בריחות.

בעוד אני יושבת ומכינה רשימת קניות של קרשים וברגים כדי למלא בהם את המכונית הריקה בדרך חזרה הביתה, התקשרה זאת שמחביאה מתחת למעיל האדום שלה כנפיים. המלאך הפרטי שלי.
היא התכוונה לקחת את הילדים לWhiteWater אבל מכיוון שהילדות שלי לא עושות סקי היום הם החליטו לנסוע להר האדום במקום ולתת לי טרמפ לפגישה שלי. מה אני אומרת?

התלבטתי. כי לא התחשק לי לבלות 3 שעות באוטו עם ילדים של אחרים. מצד שני… מצד שני פתאום הבנתי שאני כלכך עייפה שבא לי לבכות ויותר משאני רוצה את השקט שלי, לא בא לי לנהוג שלוש שעות.
נכנסתי לאוטו, הודיתי לאחד הילדים שעבר לשבת בבגאז' ולסווניה שעברה לשבת במושב האחורי (לא עניין של מה בכך. הנעליים שלה במידה 45 והגובה בהתאם. "אבל היא בת 24, היא תתגבר"), הודיתי לקייט שהצילה אותי מנהיגה בטשטוש ופצחתי בשיחה עם קייט. שזה משהו שלא היה לנו כבר מזמן.


ישבתי בחדר ההמתנה של קליניקה רגילה לגמרי. ילדות וגברים נכנסו לחדרים השונים מלווים ברופאים ורופאות שמאוד קיוויתי שלא אצטרך להיות איתם במגע כלשהו עד שהופיעה אחת חמודה, הזמינה אותי לחדר שלה, הציגה את עצמה ואמרה שהיא תהיה הרופאה שלי היום. ומחר.
דיברנו חצי שעה ונפרדנו לשלום. יצאתי אל רחובות רוסלנד הצוננים עם 3 שעות להרוג לפני שהחבריה העליזה אוספת אותי.
פעם ראשונה שלי ברוסלנד. חקרתי את הרחוב הראשי לכל קוצרו, הלוך ושוב. זה נראה כמו דגם מיניאטורי של נלסון.
גם רוסלנד היא עיירת סקי כך שיש שם את חנויות ציוד הסקי הבלתי נמנעות וגם חנות עם צעצועים וציוד חורף לילדים (דוגמיות מאונטן בייבי) וספריה קטנה בה ישבתי ודפדפתי בספרי נגרות ובית קפה עם תמצית התפריט של הבייקרי קפה (אבל בלי התיחסות לדיאטות הנפוצות) ו(מעט) אנשים, בלי עודף משקל ועם בגדי גלישה.
קטן.
ונוף יפהפה של הרים מושלגים עם פיסת ענן ושמש שבחרה לצאת ולהאיר את פני האנשים בחיוכים.

יש פסטיבל שלג ברוסלנד בסוף השבוע ובהלוכים ושובים ראיתי את מתקני החוץ מתרקמים. חצר מוקפת חומת שלג שמתהווה לכדי פסלי שלג, פיסת רחוב משופע ששופל עורם ומשטח בה שלג מיובא, בלוקים של קרח שמנוסרים ומוצבים זה לצד זה ליצירת מגלשת שלג דו מסלולית ודפי אירועים שמפוזרים בחנויות השונות.

בדרך חזרה היה לי עוד זמן בילוי עם קייט וכלכך הצלחנו לדבר שאני חושבת שמעכשיו תמיד ניפגש כשהילדים שלנו קשורים מאחור.


השכם בבוקר המחרת יצאנו לטרייל. עיר שמגיעים אליה רק בשביל בית החולים המחוזי שבה או בשביל לעבור את הגבול ולהביא חבילה מאמריקה. בצד הדרך העולה אל בית החולים יש שלט חוצות. הילדות מקריאות לי: "הרה? שקלת אימוץ?". השלט שם לא במקרה, הוא צמוד לתיכון דתי.

שקלת אימוץ, אמא? הן שואלות.
לא, אני עונה וחושבת: בעוד כמה שנים אני מוכנה לשקול אימוץ. של חתול.

יובל לוקח את הילדות לאכול ארוחת בוקר בעיירת החמד רוסלנד וזה פחות או יותר כל מה שהם יעשו באותו היום.
השילוב של ילדות ששוכחות מה הן רוצות עד שמגיעות לקופה ביחד עם קופאיות קצת מעופפות (כך התרשמתי בביקור יום קודם) ותינוק פרוע שמנסה להעיף כיסאות על יושבי הקפה הוא שילוב שדורש אורך רוח.
מחוץ לקפה עמלים שופלים על יצירת רמפות משלג עבור סנואובורדים וטל מבלה לצדם עם שופל צעצוע, יוצר רמפות משלו.
מצדו השני של הקפה נמצאת הספריה (כל הרוסלנד הזותי זה חמישים צעדים מצד לצד, פחות או יותר) מה שנתן תעסוקה למי שלא מתעניינת בשופלים.

בינתיים, למטה משם, בעיר הכסף של קנדה (באמת, רשמי. יש שם מפעל לכסף ועוד מתכות יקרות), אני עברתי לחלוק בית חולים וזמן בית חולים.
קיבלתי אנטיביוטיקה, אדויל, ואישור להישאר עם גרביים ונגנן גם בזמן הניתוח.
קיבלתי מיטה ליד החלון בחדר האשפוז קצר המועד שלי ובחלון הגדול הר מושלג. תפסתי את טרייל מהצד היפה שלה.

שקט ושלווה ונועם.
שלושת רבעי שעה של נמנום.
אישה בכובע אמבטיה נכנסת אלי ושואלת מה שלומי ואם יש לי שאלות אליה.
כן, יש לי שאלה. "מי את?"
"אני דר' פול, המנתחת שלך. נפגשנו אתמול", היא אומרת ושולפת קצת פוני מתוך הכובע כדי לעזור לי בזיהוי. ד"ר פול החביבה, זאת שדומה לשרה פיילין, דווקא פיילין מכולן.
יאי. יצאתי גבר. אני לא מזהה מישהי בגלל שהשתנה לה השיער.
לא, אני פשוט מטושטשת מעייפות.

האחות מחדר הניתוח מגלגלת אותי עם המיטה לכיוון החדר עצמו, 2 דלתות משם. בדרך אנחנו נתקלות בכמה קירות. אחות אחרת צוחקת עליה – מי נתן לך רישיון לנהוג מיטות?

לא חששתי לקראת הפרוצדורה. מאיימות עלי פרוצדורות שמתרחשות בראש. איפה שרב החושים מרוכזים ואין לאן לברוח. כאלו שמתערבות לי בנשימה. אבל הרחם? מרוחק כדי חזה ובטן מהראש. לא מדאיג.
בחדר יש שלוש נשים פרט לי – ד"ר פול (שמוסיפה לכובע המקלחת גם מגן עיניים אבל אני מזהה אותה בכל זאת), האחות הנתקלת בקירות ועוד אחת שמסתובבת מאחור ולא עושה כלום. האחות שואלת אותי אם לוותר על החומר לווריד. אמור להיות שם משהו להרפיית השרירים ומשהו שמשרה נמנום. אני אומרת לה – בלי חומר.
היא נשארת לצדי ובמקום לחבר לי צינור לוריד הפתוח, היא מניחה יד חמה על היד שלי ומעבירה אלי כל מה שנאמר מהצד הרחוק שלי על ידי האישה במסיכת הרתכים.
אגב רתכים, הפרוז'קטור שלך מבשל לי את התחת.

אחרי בדיקה חפוזה, א"ס זריז ופתיחת ציר מגיע החלק הכי מציק בכל התהליך – נקיונות. הנקיונות הם של צוואר הרחם, הם מתבצעים עם גזה וזה נעים כמו שזה נשמע. יש אלחוש של צוואר הרחם ואז יש שאיבה שהיא לגמרי שאיבה. זאת לא תפארת המליצה. זאת תחושה מ ו ז ר ה. זה מרגיש כאילו שואבים לך את הבטן, שזה פחות או יותר מה שעושים רק שהרחם לא אמור להגיע עד הפופיק בשלב זה. אני מקווה שלא היה שם איזה פנצ'ר ברחם ונשאב לי פנימה הטחול.
גלים של שאיבות בתוך ועל פני הבטן.
אחר כך היא הלכה עם התוצרת לבחינה בחדר ליד, לראות שיש שם מה שהיא רוצה לראות (שק הריון קטן) ואז סגירת רגליים וחזרה לחדר עם הנוף.
כל השהות שלי בחדר הניתוח היתה 20 דק' כשמתוך זה הפרוצדורה עצמה ארכה דקות ספורות.

הרבה פחות מציק מעקירה סטנדרטית.

אחרי ארוחה בית חולימית מזינה (מאפין ומיץ תפוזים) הזדקקתי לקצת זמן התאוששות (מהארוחה. כלכך הרבה סוכר אחרי 16 שעות צום זה לא צחוק) וברגע שיכולתי הזמנתי את יובל לבוא לקחת אותי. אני חושבת שהייתי המנותחת הכי מתפנקת בחדר. נשארתי שעה שלמה.

לפני שיצאתי קיבלתי (בפעם השלישית בתוך 24 שעות) דף עם הנחיות להמשך. בסדר, בסדר, אני לא אפעיל ציוד כבד ביממה הקרובה, הסירו דאגה.


זה לא הרגיש שונה בבטן אחרי. אני חושבת שכשעושים פיפי נפרדים מיותר חומר מאשר בפרוצדורה הזאת (ואכן, כשעושים פיפי מרגישים את ההבדל בין הלפני והאחרי) אבל איזה הבדל בשאר הגוף! הרעב התנפל עלי ואני התנפלתי על המעדניה בסופר. כשחזרנו הביתה אכלתי ארוחת ערב עם המשפחה (התגעגעתי!) ולא רק זה, גם בישלתי אותה! למחרת קמתי כמו אדם חדש עם צבע בלחיים וחוזק בגוף. פעם הייתי ככה כל הזמן. בעבר הרחוק. לפני 3 שבועות.
אני מאוד שמחה שחזרתי.

את מילות סיום תיתן שרה. מי יתן ואף אישה לא תצטרך לעבור ועדה חיצונית בשביל לקבל אישור להפלה או לארוז צהריים בשביל לקבל טיפול רפואי.

8 Comments

הגב