יום שני, 09 ספטמבר, 2013, 10:42

אמא בחופש

בהתחלה חשבתי על יוגה-רטריט. אחר כך חשבתי על המקום ההוא ליד הלסיון (מעין-חם-הבית שלנו) שרשל סיפרה לי עליו. בקתה זעירה עם אמבטיה חמה חיצונית, מוזנת מאותו מעיין חם ממש, רק בלי האורחים האחרים ובלי הכלור. אפילו שרשל מפגינה זמינות מקוטעת מדי, הצלחתי בלי בעיות לגלות שהמקום נקרא Coyote Springs. אחרי שהתרגשתי מאוד וחשבתי ביני לביני מה אפשרויות ההגעה שלי לשם (חשבתי על טרמפים) התקשרתי לברר אם יש להם בקתה פנויה בשבילי והגעתי להודעה שאומרת שהמקום נסגר לנצח.
אחרי חיפושים אחר מקום אחר שיהיה קטן וחם (תכננתי על טבילה לסירוגין במשך יומיים רצופים) הבנתי שמה שאני באמת צריכה זה פשוט להיות במקום שהוא לא הבית. להיות בשקט. לבד. לא רוצה להיות אצל אף אחת או עם אף אחת, רוצה לבד לבד לבד. רוצה להשלים מחשבה, ועוד מחשבה. רוצה לתת להן להסתלסל ולהתפצל בלי לפחד שאאבד להן את הקצוות. רוצה שקט. רוצה לעשות הרבה וכלום. רוצה להשתעמם ולהתגעגע. רוצה הפוגה מאחריות ומתובענות. רוצה את האוזניים והעיניים והפה שלי לעצמי.

לא פשוט הטַלטול. אני יודעת שזה ישתפר אבל בינתיים הוא עוד בגיל שלו ובמצב שלו ויש לו שלוש אחיות שגם להן מגיע משהו והן לא מקבלות את זה. גם אני לא מקבל את מה שמגיע לי.
ביאושי אפילו התקשרתי השבוע לגנון הצרפתי שיש פה בעמק. ראיתי שהם ערכו סקר בעניין הדרישה למוסד שמקבל ילדים מתחת לגיל 3 וקיוויתי שהתוצאות של הסקר תאמו את המצוקה שלי. התברר שהם מקבלים מגיל שנתיים וחצי ובלי חיתולים. פחחח. נטלי הנערצת מקבלת עם חיתולים. והצלחתי לחלץ ממנה "תכנית הסתגלות" שתתחיל בגיל שנתיים. כן כן. עוד 3 ח' ו9 ימים (בכוונה אני מתעלמת מהשעות. שלא איראה נואשת). כל זה, כמובן, בתנאי שלא אתאשפז עוד קודם…

אני יודעת, יש כאלה שיש להן שבעה. או תשעה. או שלושה עשר. אני עפר לרגליהן ומעניקה להן פרס נובל בפיזיקה על יכולתן למתוח את היממה על פני מספיק שעות בשביל שכל אחד מהילדים יקבל מספיק תשומת לב ישירה מאמא. אצלי החשבון הזה לא עובד ויש לי רק ארבעה (אני יודעת, אני יודעת, זה ישתפר שהוא יגדל. אני רק מקווה שלא יתפספסו לי כמה ילדות עד שהנס הזה יקרה).
איפה היינו? כן. השפיות שלי.
אז יצאתי לחופשת היטענות.
לפני שיצאתי בדקתי איפה בעמק יש מקום לישון בו בפרטיות מספקת ומחיר סביר ואפילו בדקתי במו רגלי את המקום המיועד. לקחתי איתי את קשת כי אמנם זאת נסיעה של 10 דק' אבל אפשר בכיף להוציא מזה חצי שעה של זמן 1:1. בינתיים יובל לקח את יתר הכנופיה לטיול לראות את המחפרון (טל חייב, לפחות פעמיים ביום).
החדרים נאים, ארוחת הבוקר כלולה ויש מסעדה. כל מה שנשאר לי לעשות זה להביא את עצמי ולא לעשות כלום.
בדיוק מה שרציתי.


בוקר שבת בא.
צהרי שבת באו.
אכלנו ארוחת בוקר.
הכנתי מרק.
הוצאתי את ההאם כדי שיתחמם בחדר לפני שנכנס לתנור.
הסברתי ליובל איך להכין אותו (אפס עבודה ושתי ארוחות ערב. ברוך בורא האם).
הדפסתי לי המון תשבצים, ארזתי את הסריגה, את הלפטופ ותחתונים להחלפה.
יום אחד אני אוכל לארוז לי חומר קריאה. יום אחד. כשהקשב שלי יפסיק לרעוד.

כל המשפחה באוטו, 10 דק' נסיעה, 5 דק' של חיבוקים ונישוקי פרידה וזעקות שבר מצד קשת שחשבה שהם נשארים איתי לארוחת ערב. המארחים ידעו על בואי עוד לפני שנכנסתי בדלת.

המארחת מציעה לי חדר עם שתי מיטות כי היא זוכרת ילדה קטנה שהיתה איתי אתמול.
לא, אני לבד. לבד לבד לבד לבד. בלי אף אחד. בלי אף אחת. רק אני והתיק הקטן שלי.
אני לוקחת את החדר. הוא חמוד.
קומת הכניסה כוללת את המסעדה. החדרים ממוקמים בקומה הראשונה. תיכף אני אזכר בחוק ידוע (ידוע לי לפחות).
מתישבת על ספה מחוץ לחדר עם תשבץ. הבית מלא בריח. יש ריח של יום שישי אצל ההורים שלי.
אני מתענגת.
גם כשאני חווה את האפקט הזה של כניסה לתוך בית שמתבשלים בו בישולים רבי ריח זה לא הריח הזה. מקסימום הודו בתנור (ְשזה ריח נפלא אבל לא ריח של שישי אצל ההורים). אחרי חצי שעה משתלט על הכל ריח של שום. בין לבין אני שומעת דיונים משעשעים במטבח. אם הייתי אצל ההורים, בשלב הזה הייתי מזנבת אוכל. זה טעים יותר לפני הארוחה.


בוקר בא ואיתו ההתלבטות – לנסות לחזור לישון (שבע וחצי. הריח העיר אותי או ההרגל?) או להניח לזה. אני מתעצלת להחליט ונשארת ערה. ארוחת הבוקר מוגשת עד תשע וחצי. מי אוכל כלכך מוקדם?

לארוחת הערב ירדתי מאוחר מדי (איכשהו נראה לי שארוחת ערב בחמש זה למי שלא יכול ללעוס). עד שירדתי ועד שקראתי את התפריט מכל הכיוונים והתלבטתי מאוד, עד שתפסתי את בארי בשביל להתלבט איתו עוד קצת ולתת הזמנה ועד שהכינו את המנה (זה היה פרק הזמן הארוך ביותר בכל הרשימה) הבטן שלי כבר התיאשה מלקרקר. מזל שהבאתי איתי תשבצים. מזל שההמתנה היתה שווה. הטלה הזה לא מת לשווא.

הלודג' הזה יכול ליצג פונדק דרכים מספרים של פעם ואם היה בו בר עם אלכוהול ונשים קצת פחות לבושות, הוא היה מתאים לסרטי מערב פרוע (או לפחות התמונות שהם צרבו בזיכרון הילדה שלי). קומת המסעדה וההסבה מחופה עץ מבפנים וזה חמים למראה. גם במקומות בהם יש קיר גבס (אני מנחשת שזה מה שזה) יש קרשים של עץ כהה, אולי בתור גימור לחיבורים בין הלוחות, אולי בשביל השלמת המראה. יש אפילו אזור אחד עם גימור טיח לא חלק ועם קרשים אלכסוניים כמו שאני זוכרת משוויץ.

החדר שלי מחופה כולו עץ ועשוי כך שמרגיש בעצמו כמו ביקתה קטנה אפילו שהוא חדר אחד מני רבים. בגלל הגג יש בו תקרה אלכסונית בצד אחד ובחכמה רבה התקרה נבנתה כך שהיא סימטרית. יש אלכסון גם בצד השני. זה מתוק שאין לתאר. הארון בנוי קרשים, המדפים פתוחים וידית הדלת היא מקרן של אייל. על המיטות יש כיסוי קווילט עם דוגמאות של עלים נפוצים בינות למשבצות. יום אחד גם אני אתפור לי כיסוי מיטה יפה כזה שימנע מכלמיני ילדים מזדמנים למלא לי את המיטה בחול. (עד שאני אגיע לזה זה כבר יהיה כדי למנוע את זה מהנכדים ולא מהילדים).

זה קטע, לישון במשהו כמו אכסניה, עם שירותים ומקלחת משותפים. למרבה המזל כנראה שאני האורחת היחידה פה בקומה (יתר האורחים לקחו את הבקתות) אז זה די פרטי. בכל מקרה, לא באתי לפה בשביל ההשריה, באתי בשביל לעשות כלום.

ואיך שאני עומדת בתכנית…
אני כלכך עסוקה בהתבטלות שלפתוח את תיק הסריגה ולגמור את ג'יג'י החתול נראה לי כמו מאמץ. כל מה שאני מצליחה לעשות, חוץ מלכתוב ולקרוא במחשב כשאינטרנט לא מגהק, זה לשכב במיטה ולפתור תשבצים. כן, אני נהיית אמא שלי. ונהנית מזה.


בארוחת הבוקר פגשתי זוג מרבלסטוק. זה אמנם נחשב מקומי, רבלסטוק, אבל…כל הדרך מרבלסטוק עד לכאן? לא עדיף לעצור בהלסיון? זה קל"ב וזה מעיין חם… עמדנו לנו ליד הקפה והמיץ והעסקנו עצמנו בעיון בגלויות ברכה ופרסומי תיירות עד שבארי ישים לב שאנחנו כאן ויבוא להאכיל אותנו. הם תכננו לצאת לקמפינג אבל מזג האויר לא הבטיח (את זה יכולתי להגיד לך מראש. אני פחות שנים ממך בקנדה ואני כבר יודעת שבספטמבר לא יוצאים לקמפינג. לא סתם רב האתרים סוגרים את העונה בלייבור-דיי) וכדי לא להישאר בבית ולמצוא עצמם עושים chores הם יצאו לטייל ברחבי קוטני.
בארי מופיע ומכין לנו את הארוחות שלנו. אני רואה שהם בעניין של וואפל בלגי. לא מצליחה להבין איך אנשים אוכלים כזה דבר לארוחת בוקר ולא רעבים שוב אחרי שעה. בארי מוודא שאני דבקה בבחירתי מליל אמש – ביצים ובייקון. זה מגיע עם כמה טוסטים בחמאה, האש בראונז (קוביות מטוגנות של תפוחי אדמה) וריבות בית. סופסוף אני מבינה את הקטע של המיץ והקפה. עם הביצה-בייקון שותים את המיץ המתוק שנותן קונטרה לבייקון המלוח, עם הריבה שותים את הקפה שמאזן עם המרירות שלו.
יש סיבה למסורת! (והסיבה היא חזירות).


בשלוש ומשהו אמרתי לעצמי שאם אמשיך לשבת בחדר יש סכנה לנמק ברגליים אז קמתי ויצאתי. יצאתי מהחצר והמשכתי עוד קצת עם הדרך עד שהיא נגמרה בבית של מישהו. בצד הדרך היו הרבה שיחים שופעים של Elderberry (סמבוק) כחול אבל כולם אומרים שמלקטים אותם אחרי הכפור הראשון אז אני מחכה. עליתי על הטיילת ובקושי זיהיתי אותה, בגלל שלא היה עליה שלג בכלל בכלל. הבטתי לפה ולשם ובכל כיוון הטיילת התמשכה בין עצים ואחואים. עצים בעיקר. שומם מדי בשבילי.
ירדתי בחזרה לדרך והתחלתי ללכת בה. היא מקבילה לטיילת אבל להבדיל ממנה היא רחבה. בעונת הדובים זה יתרון (בשבילי. אני רואה שלאף אחד אחר לא אכפת) – גם הם לא יפתיעו אותי מתוך היער וגם יש כמה בתים בסביבה, בשביל לשמוע את זעקות ה"הצילו" שלי. כשהדרך פנתה ימינה כדי להתחבר לכביש הראשי בהמשך, חזרתי לטיילת והלכתי בה קטע קצר עד שהגעתי לגשר מעל הנחל. זה Lemon Creek. עמדתי על הגשר והסתכלתי על הנחל. על הערוץ שהוא רחב ואפשר לראות את הסימנים שהשאירו המים שזורמים בו בשיא העונה. עכשיו יש שפל, יש אזורים יבשים בערוץ וגם באזור הזרימה המפלס נמוך מספיק בשביל שהאבנים הגדולות שעל הקרקעית יגרמו לכתמים לבנים מעורבלים בתוך הזרימה החלקה.
במורד הנחל ראיתי סרט כתום זוהר לרוחב הערוץ. בטח נשאר פה מעבודות הניקוי אחרי שהתהפכה המיכלית עם דלק המטוסים כמה קילומטרים במעלה ההר. אני לא מריחה כלום עכשיו.
מהגשר אפשר לראות איפה נהר סלוקן קולט אליו את הנחל. קצת רחוק, לא רואים הרבה ממנו בגלל העצים אבל אפשר לראות את עוצמת הצבע והזרם. קאנו אדום מבזיק ונעלם. להקה של אווזים קנדיים מתרחקת לאט בכיוון ההפוך.
אני חושבת שזזתי מספיק, אפשר לחזור להירקב בחדר.


זה הזמן ללכת ולערוך החוצה את ההערה שלי לגבי מרקם האוכל של מי שארוחת הערב שלו מוגשת בחמש.
בחמש ועשרה הייתי למטה. את התפריט אני כבר מכירה, עוד לא הגיע אף סועד. מצויין! המטבח פה עובד לפי זמן עמק.
בעודי מתלבטת בין שתי מנות נכנסו בדלת שני זוגות של אנשים עם קסדות אפניים על הראש (אני מציינת לעצמי שהם לא מתנשפים, בשונה ממני כשאני חובשת קסדה). אלה האנשים שעמדו על הטיילת כמה דקות וחככו בדעתם לאיזה כיוון לנסוע כשאני התפעלתי מהסמבוק.
הם מספרים על כלב יפה שעקב אחריהם כל הדרך מסלוקן ומכך אני למדה שהם רכבו מכאן לסלוקן ובחזרה. זה 8 ק"מ לכל כיוון. אני מעריכה שהם היו בני 75, חבורת הלא-מתנשפים החייכנית. הם נכנסו כדי לשלם עבור חלקות הקמפינג שלהם. הסתכלתי עליהם, חשבתי לעצמי – יש מי שרוכב ויש מי שנרקב, נאנחתי ומסרתי את ההזמנה שלי.


שוב החוק הידוע.
בכל הבתים בהם גרתי תמיד ריח האוכל מהמטבח התנקז לחדר השינה. לא משנה אם זה היה בית קטן או גדול, שטוח או דו קומתי. גם בבית הזה בו אני מתארחת כרגע, כל הריח מהמטבח אוסף את עצמו, מקפיד לא לבזבז אף טיפה על חדר האוכל, מטפס במדרגות החורקות ומפזר עצמו בחדרים המאוישים בלבד. כרגע זה אומר שהכל מגיע אלי.
אחרי לילה דל שינה (כשלא זזים כל היום קשה להירדם בלילה) התעוררתי מוקדם כשאני עטופה בביקון.
ירדתי, אכלתי לבדי בזריזות, שילמתי, ארזתי את חפצי המעטים והתחלתי לצעוד הביתה.
אמנם שריינתי את לזלי עד חצות היום אבל נחתי הרבה, כאילו השתעממתי (לא באמת) והנה מזדחל הגעגוע.


את הבית מצאתי במצב טוב משהשארתי אותו.
אני צריכה לצאת יותר… 🙂

8 Comments

הגב