יום שני, 15 יולי, 2013, 22:39

נ.ב. המחשב שלַך מת

למרות סימני הגסיסה המקדימים, כשזה בא – הייתי מופתעת.
זה קרה ברגע.
אמנם הוא צעיר והכל (עוד לא שנה ורבע) אבל עבר עליו טל. הרבה טל. במיוחד התקופה ההיא בה היה מאתר אותו על השולחן ואז נותן לו את הדחיפה הנדרשת כדי שיגיע לרצפה.
אחרי אותה הצ'פחה שקיפדה באחת את פתיל חייו (זה לא דימוי. באמת נקרע שם חוט) שלפתי מהמרתף את קודמו בתפקיד (HP Mini) וניסיתי לחזור לשיגרה.
את הכתובת של פייסבוק אני יודעת בעל פה, גם האימייל שלי עובר דרך השרת פה בבית אז לא היתה בעיה, קיבלתי את אותה התיבה עם אותן 1700 הודעות שצריך לתייק איפושהו, מה חסר?
פודקאסטים ורססי בלוגים.
או. פה הבעיה.
צריך להרים את הרשימה מחדש, מהזיכרון (שלי).
וכל זה בזמן שעדי העולמית הטילה עלי משימת המלצה על בלוגים.
כן, היתה שם פאניקה זוטא ואחריה פשפוש מהיר בגוגל והרכבה מחדש של רשימה בת, ככה בערך, 7 בלוגים.
יאי, כמה נקי פה! למה ברשימה המקורית היו לי 100? למה אני לא מרגישה בחסרונם?

יום אחרי, נסעתי לי לכל היום כדי להצטייד באוכל, שיפודים ובר-מד (בכל זאת, קיץ) ובמהלך אחת השיחות הביתה (זה בתנאים של הפָּאס – להתקשר הביתה בכל שעה), יובל סיפר לי בהתרגשות (לא לפני שביקש יפה כ5 פעמים שאנחש מה ואני חשבתי לי – לא יודעת מה, אבל הטון עולץ אז אין סיבה לדאגה) שהוא תיקן לי את המחשב.
כן כן, הוא פתח את הגוויה, פירק אותה להרבה מאוד חלקים, חיבר את החוט הקרוע, פירק לבלי שוב את הציר השבור, החזיר את הכל למקום (ונשארו לו רק שני ברגים שאין לו מושג מאיפה באו!), לחץ על הכפתור ו… המחשב עלה.
עם כל ה90 שאני לא קוראת.

כמה כיף לחזור אליך, לפטופ אדום ומרווח שלי!


השרביט שהעבירה לי עדי מורה לי לבחור 5 פוסטים שלי ועוד 5 בלוגים אחרים.
אני יכולה לנסות…

פוסטים שלי.
אני לא זוכרת פוסטים שלי. הרי זה כל העניין, אני כותבת כי אני לא זוכרת.
מכל הפוסטים שכתבתי לאורך השנים יש אחד שאני אוהבת לחזור אליו לפעמים. כתבתי אותו בערך שבוע אחרי שהגענו ליפן (כשהבלוג היה תינוק).
איך הצלחתי לנפק פוסטים בתנאים שהיו לנו שם, אין לי מושג. לא באנו עם לפטופ מהבית כך שנאלצנו להסתמך על חסדי המארחים שלנו. במקרה האמור מדובר בלפטופ שחלקנו עם הוופר הצעיר אולַף שכדרכם של צעירים, לא שחרר בקלות.
בנוסף – אם בטעות נסגר הלפטופ, היינו צריכים לחכות שקיישין יגיע למחרת ויקליד את הסיסמה.
אם זה לא מספיק אז האינטרנט היה מקרטע והמקלדת היתה עם מבטא יפני. זה אומר שאותיות התחבאו (ואני מדברת על האנגלית. על עברית בכלל אין מה לדבר).
קיצור, היו ביצות, יתושים, דבר, שחין ובכל זאת יצא לי הדבר היפה הזה. על המוצ'י.

חוץ מזה… אני מניחה שהפוסטים על ההפלות שעברתי יכולים להועיל למי שעוברת משהו דומה אבל היא כבר תמצא אותם לבד בעזרת החבר גוגל.

(נו טוב, אם כבר הגענו לאזור ההוא בבלוג אז גם משפחת אדמס היפנית, קפיצה לקוריאה ו דמעות גן חביבים עלי מאוד).


שלב ההמלצות החיצוניות:

לא באמת אני מתעלמת מרב הפיד שלי. יש יותר משבעה שמעניינים אותי אבל מעטים הם המעניינים שגם מעדכנים בתדירות סבירה (אהמ, מיה, רמז רמז..).
אז קודם אקבע לי קריטריונים ואחר כך אפשפש ברשימה ואבחר כמה שעומדים בהם.
הם צריכים להתעדכן לפחות אחת לחודש (נו טוב, בממוצע. ויש הנחות למצבים רפואיים מיוחדים), הם צריכים להיות מתחומי עניין שונים (אפילו שאני קוראת בעיקר אימהות מצליחות. ז"א – כאלו שמצליחות לעשות משהו מעבר לדאגה לכך שהילדים ישארו בחיים) וכמובן, שיהיו כאלה שאני קוראת בפועל ושמחה עם כל פוסט חדש.

להלן הרשימה:

הריאליסט – אסף חנוכה
הרבה ציורים, מעט מילים. נוקב.

אחת מהיער
מתגוררת פה בסביבה, מעברו השני של הנהר. זה לא אחד מהבלוגים האלה של אמהות שבא להרוג מרב שהן מושלמות (ועוד נשאר להן מספיק זמן בשביל לדווח על השלמות הזאת) אבל כן יש בו הרבה יופי. הילדים (היפים) שלה לובשים (10 ח' בשנה) סוודרים יפים שהיא סרגה בעצמה מחוטי צמר שהיא טוותה בעצמה (שזה משהו מאוד מקובל פה. האישה טווה וסורגת, האיש שרירי ומפליא ליצור בעץ ועדיין יש מים זורמים וחשמל ואינטרנט בשביל לדווח על כל אלה). לרב אני לא טורחת לקרוא אלא רק נהנית מהתמונות אבל היא גם כותבת יפה.
וכשאני מתחילה לרחם על עצמי, אחרי לילה שבו הילדים חלקו ביניהם את הזכות לא לאפשר לי לישון (נורא באופנה עכשיו פה) ומגיע פוסט ממנה שמשלב אופטימיות ויופי, אני נזכרת שיש לה ילדה עם סוכרת נעורים והיא מתעוררת מדי שעתיים לבדוק שלקטנה יש צבע חיוני ורמת סוכר בלתי מסוכנת בדם וזה לא עומד לעבור לה. ואז אני מרחמת על עצמי קצת פחות.

המשוררת
הכתיבה שלה מענגת, היצירתיות שלה מעוררת קנאה והפוסטים שלה מעוררי השראה.
<כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי> נו, היא מאממת. (וגם מותר שתהיה המלצה אחת על בלוג שכולן כבר מכירות )

WD40 למח
הבלוג הזה דחף רגל בדלת ברגע האחרון. גיליתי אותו היום אחרי שהלכתי לרגל מאיפה יובל מביא את כל החידות המעולות הללו שהוא מדפיס לאור.
החידות היומיות הן מז'אנר הסודוקו. כאלו שיש לשבץ בהן מספרים או צורות בתוך מערכי משבצות.
מה שנחמד זה שמעבר לחידה היומית שתחכה לי מעתה מדי יום, מוכנה להדפסה, עם אפשרות לבדוק את הפתרון ועם הדרכות לפתרון החידות השונות, יש שם גם את כל הארכיון, מסודר לפי סוגי חידות.
אני אשכרה מקנאה בי על השפע הזה שנחת עלי.
מעולה לאימהות שזוכרות שפעם המח שלהן עבד אבל עכשיו הן משתמשות בו כדי להנדס חביתות. מה שיפה בחידות כאלו זה שאפשר לפתור אותן גם עם 4 הפרעות קשב מסביב. רק צריך לזכור להשאיר שם גם עיפרון (בשירותים).

הבשלן הרציני
יכול להיות שאם הייתי גבר, הבלוג שלי היה נראה ככה. מושקע, בלי טביעות אצבעות של ילדים, עם מתכונים מדויקים ומסודרים ועם תמונות יפות שקשורות לנושא הפוסט.
יום אחד, כשיבשילו התנאים, הוא יפרסם, אולי, מתכון לביביבמבאפ. 🙂


בשוונג ההמלצות – מזמן לא כתבתי על פודקאסטים.
כמה המלצות, בזוגות. (הקישור הוא למקור המזין).

על אנגלית ועל כתיבה
A Way With Words – מרתה וגרנט עונים על שאלות בנוגע לביטויים ומילים באנגלית. הם נעימים, הם חביבים, הם קלילים והם יגלו את מקום הולדתה של סבתך לפי הביטוי המוזר שבו נהגה להשתמש בכל פעם שהגזמת. התכנית נמשכת כשעה ובאמצע יש חידה.

Grammer Girl – קוראים לה מיניון והיא אכן חמודה. הפרקים נמשכים פחות מ10 דק' ובכל אחד מהם היא מטפלת בנושא אחר הקשור לשימוש נכון בשפה.
זה יכול להיות שתי מילים שנוטים להחליף ביניהן בטעות, אופן השימוש הנכון במילה או ביטוי נפוצים ולפעמים זה נושא הקשור לכתיבה וסגנון שאפשר להשליך מהם גם לשפות אחרות.

בדיחת נוק נוק לחננות של דקדוק (של גרנט, אם אני לא טועה):
– knock knock
– who's there?
– To
– To who?
– To whom!!

כלכלה להמונים
את הספר "פריקונומיקס" הכרתי מזמן, כשיצא (לא רק אני, יש להניח). הוא תורגם גם לעברית. בפודקאסט הנושא את אותו השם, מדברים סטיבן וסטיבן (שלמרות השם הזהה והתספורת הדומה אפשר להבחין ביניהם ממש בקלות) על… זאת לא בדיוק כלכלה. יותר בכיוון של פעלולי סטטיסטיקה להמונים.
קליל ונחמד. Freakonomics

בPlanet Money יש צוות של מגישים שמכסים נושאים שקשורים לכלכלה וכסף בצורה קלילה ומעניינת.

סיפוריםפה
על סטיוארט מקליין המלצתי בעבר, כמדומני ומאז התווספו לי שני פודקאסטים של סיפורים עם סיפוק מהיר (שהרי סטו מתחמם לאט).

The moth מביא סיפורים מערבי מספרי סיפורים. הסיפורים הם של חוויות אישיות ולרב נמשכים פחות מרבע שעה.

בStory Collider יש סיפורים אישיים מאירועים דומים אבל הם כולם קשורים למדע איכשהו. (הסיפור הראשון שפגשתי מפ"ק זה הוא של מדען קקי. חפשו בארכיון ותיהנו).

שונות (כאן כבר לא הצלחתי לצמד)
99% בלתי נראה הוא פודקאסט בנושא עיצוב (באנגלית). מפתיע למצוא אותו בפיד שלי, אני יודעת. אבל יובל המליץ לי ובינתיים הוא עושה רושם טוב.

Wait Wait… Don't Tell Me! הוא שעשועון חדשות אמריקאי אינטליגנטי ומצחיק. ממש מצחיק. אינטילגנטי אמרתי?

Pop Culture Happy Hour מדברת על כלמיני דברים שממש לא נוגעים לי כמו זמרים, שחקנים, סדרות טלויזיה וכד' אבל ההגשה מחפה על זה. מדובר באחת לינדה ועוד כמה עזרים כנגדה שמגישים את הנושא בקלילות, בחן ובשפה נעימה. מזכיר לי תכניות רדיו שהגישו פעם אנשים שנונים.

4 Comments

  • עדי הגיב:

    תודה על ההמלצות. יוצא ש-אם מחשיבים את מיה- יש לנו שתי המלצות זהות. ~ניסיון לאנטר, בואי נראה אם יילך~ ואיך יש לך זמן לפוד קאסטים? זמן המחשב שלי הוא כשהוא ישן. כלומר אני קוראת, אבל בדממה מוחלטת.

    • נעמה הגיב:

      ברגע שמנתקים פעילות מהמחשב, יש יותר אפשרויות לבצע אותה.
      פ"ק אני שומעת בנגנן שלי, בזמן בישול או עבודת גינה או נהיגה או הליכה או במיטה (כמובן, בתלות של ילדים-עסוקים-במשהו-אחר).

      כשאני במחשב, לרב, יש לי תינוק על ציצי שמאל.

הגב