יום שישי, 03 מאי, 2013, 09:57

באמת לא השתנו, ככה זיהיתי אותם.

כמה אהלים ניצבו בשורה וסיפקו מידע. בראשון אישה אחת עמדה מאחורי שולחן עם מגשים של אבנים בגדלים שונים וצנצנות עם נוזלים בעכירויות שונות והסבירה מה השינויים שהביא איתו הסכר לנהר ואיך זה השפיע על היכולת של הדגים הללו להתרבות. איך הם היו מתחבאים פעם מתחת לאבנים ונהנים מההגנה של המים החומים. איך כל זה השתנה ואיך עכשיו, בפרויקט השיקום, הם מגדלים את הדגים המיוחדים הללו במקום אחר ומביאים אותם לנהר בגיל 10 חדשים.
שני דגים בני 10 ח' הנהנו באקווריום לידה.

טל מביע עניין מדעי

היא הושיטה לבנות שעוני חול קטנים שהיא כינתה "טיימר מקלחת", כי אנחנו צריכים להפחית את צריכת האנרגיה, כדי שלא נצטרך עוד סכרים מזיקים שכאלה.
כן, כשמדברים פה על צריכת מים למקלחת, מדברים על צריכת חשמל, מדברים על החימום שלהם. כדי לאזן, לחברת החשמל קוראים "BC Hydro". או בקיצור – הידרו.
אני לא מאמינה להם כשהם אומרים לי לקצר מקלחת. לא מאמינה שיש להם אינטרס שאני אצרוך פחות. לא להם, ולא לחברה שאחראית על החשמל מהסכר ועד לבית שלנו (הראשונה ממשלתית, השניה פרטית ושתיהן בטח לא רוצות לקטון), שמחלקת מדי שנה חבלי כביסה משוכללים כדי שנעשה שימוש מופחת במייבש. טל אוהב את חבל הכביסה שקיבלתי מהם בקיץ שעבר, הוא אוהב צעצועים עם קפיץ.

באהלים אחרים היו צלחות עם חרקי המים שהדגים אוהבים לאכול וגם זכוכיות מגדלות ומיקרוסקופ, ציוד מחקר ועוד.
באהל הגדול היה שולחן ארוך מאוד, בן כמה מטרים. באורך של דג בגיל העמידה, אני משערת (בגיל 100 הם יכולים להגיע לאורך של 6 מ'). הילדים הוזמנו לטבול אצבעות בצבעי הידיים ולקשט אותו.

זה רק הראש

ידעתי ששווה לבוא. האירועים הללו תמיד כלכך מתוקתקים. אפשר לסמוך על אנשי "תכנית הדגה וחיי הפרא" שיקחו פרויקט כזה של שיקום אוכלוסית החדקן הלבן בשפך נהר קולומביה, ויעשו ממנו אירוע מהנה עם ערך מוסף חינוכי והסברתי. כמו עם הקרפדות.

אוהלים על החוף

קשת עצרה בעמדת ציורי הפנים וקיבלה חדקן על לחי אחת ולב על לחי שניה. כי היא אוהבת דגים.

קשת מתקשתת.

אפשר לראות שקשת לובשת את חולצת פרויקט הסלמונים.

קשת אוהבת חדקנים

בעמדת מדבקות הקעקועים (של חדקן לבן כמובן) אפשר היה למצוא את הדבר היחיד שמוצע בתשלום בכל האירוע הזה – הדפסים גדולים של הדג או בובת חדקן רכה וחמודה (בגודל של חדקן בן שנה בערך). ההכנסות מהמכירה מוקדשות לתמיכה בפרויקט הזה שהתחיל ב2001. בכל אביב הם משחררים דגיגונים כאן ובעוד מקומות.

בובות חדקן לבן. צעצוע בסיסי.

היו שם גם מוצגים שמיועדים לבני השנה. טל שיחק במשטח החצץ ועשה את הדבר הזה שהוא עושה (להיות מאוד מאוד מאוד מתוק).

הי! יש פה אבן!

ילש מתוק

ילד מאמם

מתישהו הוא התחיל להשליך את המוצגים.
יש לו חיבה להשלכת חפצים ואני שמחה שהוא מוצא הזדמנויות לזרוק חפצים שאינם טלפון, מצלמה וכיוב'. רק שפה עמדה בדרך ילדה תמימה.

הלו פושטק

התנצלתי בפני הילדה, העברתי את טל למקום נטול אבנים (הגב שלי) ובפגישתנו הבאה עם חצץ (כמה שעות מאוחר יותר, בגן השעשועים) הראיתי לו איך זורקים את האבנים לכיוון הרצפה. זה הפחית משמעותית את כמות הנפגעים.

אחרי שהרגשנו שאנחנו יודעות מספיק על החדקנים ומקושטות מספיק, הלכנו לאנשים שעמדו ליד המיכל הגדול וקיבלנו מהם דלי ובו שלושה דגיגונים – כנגד שלוש בנות.

חדקנים בדלי

לצערי רק דגיגונים ראינו שם אבל הדגים הבוגרים אמורים להיות יצורים מרשימים מאוד. מסתבר שהדגים הללו עברו שינויים מעטים מאוד ב175 מיליון השנים האחרונות ואכן, אפשר לראות שהם חלקו מעצב עם הדינוזאורים.

שטיח ירוק

הילדות ירדו לקו המים על גבי שטיח ירוק, שם הן היו אמורות לשחרר אותם. רב האנשים עשו פינת ליטוף חדקנים (ז"א – העבירו אותם בידיים מהדלי למים), הבנות העניקו להם מעבר חלק.

שחרור מהיר

דרך צלחה, תינוקות חדקנים

כל זה התרחש מתחת לסכר קינליסייד שסוכר את נהר קולומביה.
את הסיפור של הסכר (כל סכר) אנחנו מכירים מהביקור שלנו בסכר עצום בארה"ב לפני שנה (אולי באמת הגיע הזמן לשחרר פוסט בנושא…). זה הולך בערך כך: בונים סכר. זה מעלה את פני המים בכך וכך מטרים ויוצר אגם באמצע הנהר (במקרה הזה הוא יוצר את Arrow lake שלא מצאתי פרטים לגבי האורך שלו. אני מעריכה אותו בכמה מאות קילומטרים). עליית פני המים מציפה את האזורים הפורים שעל שפת הנהר ומוחקת את שטחי המחייה ומקורות המזון של המתיישבים (בדרך כלל מדובר בתושבים המקוריים של המקום). הם צריכים ללכת למקום אחר.
הדגה גם היא מושפעת מהשינוי – הסלמונים למשל, לא יכולים לעשות את המסעות שלהם אל האוקינוס וממנו ונעלמים מהנהר, החדקנים לא מצליחים להתרבות כמו שצריך, ובטח יש עוד.
הדברים הטובים שיוצאים מהסכר זה הרבה חשמל נקי. ככל הידוע לי – רב החשמל של BC מגיע ממים.
תהליך הפקת החשמל משתמש בהפרשי הגובה. המים מפעילים טורבינות בדרך למטה ומייצרים חשמל. כל התהליך הזה סמוי מהעין. מי שציפתה לראות גלגלי עץ מסתובבים כמו בטחנת קמח תראה קיר בטון. יפה זה לא, מרשים? בהחלט.
אני מניחה שביוני אפשר יהיה לראות את עודפי המים זורמים על קיר הבטון. בינתיים, שקט ויבש שם.

התכבדנו בעוגיית חדקנים (עשויה מקמח חיטה, לא מדגים) וטיפסנו בחזרה למכונית שחנתה במעלה הסכר.

עוגיות חדקנים

העונה הזאת כלכך יפה. רק באביב, עת הנשירים מלבלבים, יש כל כך הרבה גוונים של ירוק.

גוונים של ירוק

גוונים של ירוק

העפנו מבט על האגם.

מי גר שם

ומיהרנו לFabricland.
בגלל שמיהרנו להגיע בזמן לחוג כדורגל, (היו לי 20 דק' לעשות הכל, כולל לבחור, לחתוך ולשלם. כל כך לא הוגן!) לא הבאתי פנימה את המצלמה כדי לצלם את היופי הזה שאמנם מואר בניאונים אבל שם יש פריחה מלאה כל השנה, ללא תלות בעונה.
זה יקרה בביקור הבא שלנו שם, אבל כדי לסיים בטעם טוב, הנה קעקוע שבא לשחרר דגים.
אם היה לי קעקוע, אם!, אז זה בטח היה משהו כזה.

פיל על הכתף

עכשיו יותר מקרוב

הגב