יום שבת, 11 מאי, 2013, 21:47

כיופי טרום יום האם

בפעם האחרונה שהגיע יום ראשון, לוח השנה אמר "מסיבת תה". יובל אמר לי – עד לצד השני של העמק את נוסעת בשביל לשתות תה עם סבתות? קחי את אחת הבנות לבית קפה בווינלו, יצא לך יותר קרוב. אמרתי לו – אני בעניין של שיחות מבוגרים. זאת אומרת – מבוגרות.
אספתי את חיה שבדיוק חזרה מביקור ארוך בארה"ק, וידאתי שכרטיס הכניסה שקניתי לפני חודש או יותר עדיין בנמצא (האמת היא שזה נס) ויצאנו לנו בדרך האחורית.
שתי דרכים עוברות לאורך העמק – הדרך הראשית (כביש שש) ודרך מקבילה, מהצד השני של הנהר. היא לא עוברת לאורך כל העמק, היא יותר צרה, יותר פתלתלה וחלקים ממנה, כך גיליתי באותה הנסיעה, לא סלולים. אבל כמה זוויות שונות של תצפית על "פסגת צפרדע" יש בה! והנהר כלכך יפה. חבל שהייתי צריכה לשים לב לדרך (הצרה, הפתלתלה) ולהקפיד לא להיכנס במי שבא מולי או ליפול לתעלה.
הגענו ליעד.
חנינו ברחוב.
קרייג (שבהמשך, לאחר בחינה מעמיקה, התגלה כגבר היחיד בכל האזור) תפקד כתמרור "שימו לב", עמד בשמש הקופחת וכיוון את המשתתפות.
נכנסנו בשביל גישה ארוך בתוך מה שנראה כמו יער אבל זאת פשוט חצר. זרמנו עם נשים שהיו מלובשות יותר יפה מאיתנו. בעצם רק יותר יפה ממני. אבל, הי, אף אחד לא הספיק להכתים לי את הבגדים בדרך החוצה. אני רוצה שההישג הזה ירשם איפושהו.
בירכנו לשלום את מי שהכרנו (רבות. רבות), נכנסנו אל הבית ומיד מיהרנו לברר מי בעלת הבית כי הוא פשוט מאמם. בית לוגים יפהפה מבפנים ומבחוץ.
האירוע הוגדר כמסיבת תה ומכירת תכשיטים מאפריקה. היוזמה והביצוע בידי קבוצת הGrassroot Grannies המקומית והמטרה – גיוס כספים.
פרט לתכשיטים למכירה (היה שם קולר פיל יפה אבל תליון הפיל שקל כמו גור פילים. אני לא חושבת שאני יכולה לענוד כזה דבר) היתה שם מסיבת תה של ממש.
בחוץ, בחצר הנושקת לנהר, תחת סככות, ישבו נשים. הרבה. לבושות חגיגי וקל, זזות עם הצל.
בפנים, במטבח הגדול, על האי, היו כוסות תה שבטח יוצרו בסין אבל המבטא שלהן בריטי לגמרי. ותחתיות. בהמשך תאמר מישהי – "אני לא רגילה לכוסות תה כאלה, אני רגילה למאג. כל הדרך מהמטבח לכאן פחדתי שהכוס תיפול מפאת תחתיתה הקטנה וגמלוניותי הגדולה"
על השולחן היו המון צלחות עם אוכלים קטנים. עוגיות חמודות, שוקולדים וכריכונים. כן כן, גם כריכי מלפפונים היו שם (פייר? לא מחמיא למלפפון להיות בסנדויץ) וגם כריכונים עם סלט ביצים ועוד ממרחים, הכל מלחם דק ואוורירי, בלי הקשה, חתוך למשולשים מדויקים. היה קשה להחליט מה זה יותר, יפה או טעים.
פרט למשולשים היו שם גם עיגולים. זה היה שוס שוסי וזה הולך ככה (להערכתי):
לוקחים לחם. פורסים אותו במקביל לקרש החיתוך.
לוקחים פרוסה כזאת (היא אמורה להיות ארוכה כמו הככר). מורחים אותה במשהו טעים. תופסים את הקצה הצר ומגלגלים לרולדה.
עכשיו בטח יש שלב של קירור ואז פורסים לפרוסות ושמים במרכז איזה קישוט כמו זית או דובדבן.

ישבתי במחסה, התבוננתי על הנשים (שחלק מהן היו לבושות מאוד בהידור ואחת אף הגדילה לעשות ונתנה הופעה ויקטוריאנית מלאה) ושתיתי מים בזקירת זרת.


היום נסעתי עם לזלי לסידורים קטנים בנלסון.
עם לזלי אני יודעת מה התכנית הבסיסית אבל אי אפשר לדעת מה יצא מזה בסוף (מה שכן, תמיד כדאי להוסיף שעתיים להערכה הראשונית).
דילגנו על מכירת הצמחים בסלוקן (יצאנו לפני שהתחילו), התעלמנו מהיריד ומכירת הצמחים בWhole School ומעוד כמה מכירות צמחים שנתקלנו בהן בדרכנו, וטרם הגעינו לשוק השתילים בנלסון, נסענו לאיטלקי שלה. לפי הרמזים שפיזרתי עד כה, אני מניחה שזה די ברור מה מוכר האיטלקי שלה.
אני בטוחה שלזלי ציינה יותר מפעם אחת שקוראים לו פידל ואני משוכנעת שבכל פעם שהיא אמרה לי "פידל" אני אמרתי לה "מה?" והיא ענתה "my Italian guy" ובסוף נמאס לה מהדזה-וו והיא התחילה לקרוא לו, בפני, "האיטלקי".
פידל קצת מבוגר מדי בשביל להיקרא "בחור" (אני חושבת שהוא סביב ה70) אבל בהחלט אפשר לומר עליו שהוא בחור חמד. יש לו מבטא איטלקי אבל לא איטלקי-מאפְיה, יותר – איטלקי-מאָפִיה (או טרטוריה). כל הזמן שאלתי אותו שאלות בשביל לשמוע אותו מדבר.
החצר שלו (בנלסון. זאת אומרת – בלב עיר) היא דוגמא ומופת לניצול מיטבי של חצר לצרכי גינת מאכל. אני לא אפרט יותר מדי אלא פשוט אנסה להגיע לשם יום אחד עם מצלמה ולצלם. הוא הסכים לזה. אולי בשיא הקיץ. אני אנסה להכניס חצי טון עגבניות לתמונה אחת. ובזיליקום. עוד לא שתל את הבזיליקום (מן הסתם זה יקרה בסוף השבוע הבא. את הקיציים מוציאים ביום-ויקטוריה. לא סתם כל אירועי השתילים הם בסופש הזה) אבל אני יודעת שיש לו בזיליקום כי בשנתיים האחרונות, כל הפסטו שאני מכינה בסוף הקיץ הוא מבזיליקום שלזלי מביאה לי מהאיטלקי שלה.
זאת אומרת – מפידל.
ביררתי איתו ועם לזלי מה המרחק המומלץ בין השיחים, עשיתי חישוב מהיר כמה יכנסו לי בכל ערוגה (יותר ממה שחשבתי. הידד!) וקניתי מעט שתילים של חצילים, יותר מזה פלפלים אדומים משני סוגים, מגש של שתילי מלפפונים, גרניום אדום אחד (הפתעתי גם את עצמי. אבל מזמן לא היה לי גרניום) ועיקר העיקרים – שתילי עגבניות. שרי ורומא.
היה לו חשוב לציין שעגבניות "רומא" שיש לו (אני מניחה שאלה העגבניות שנקראות בישראל "תמר". מישהי יודעת לאשר או לתקן?), הן זה מורשת מאיטליה ששונה מזני ה"רומא" המקובלים פה בסביבה שמגיעים בכלל ממקסיקו.
עגבניות רומא ממקסיקו? הרי זה חילול הקודש.
בכל מקרה, הוא העיד שזאת הכי עגבניה שיש ומכיוון שאצלנו אוהבים רומא, במיוחד אם הן עם טעם (מה שקשה להגיד על הרומאיות שצומחות על מדפי המכולת 12 חודשים בשנה ומגיעות ממקסיקו), והן מעולות לבישולים ושימורים כי יש בהן פחות נוזלים, מהן לקחתי הכי הרבה. ועדיין השארתי לי מקום לעוד כמה שתילים שאקנה במקום אחר, שתילים של עגבניות בצבעים אחרים וצורות אחרות. גיוון זה דבר חשוב.

אחרי פידל ירדנו לשוק הצמחים. זה לא שוק קבוע ולצורך הקמתו סגרו שני קטעי רחוב (מי שמכירה, מדובר על הקטע שבין הקו-אופ לחנות של הסנובורדז והקטע מהקואופ בלוק אחד למעלה). לא ידעתי שיש כלכך הרבה מוכרי שתילים באזור.
לפני שצללנו מהסמטה לתוך הסצינה, לזלי הפנתה את תשומת לבי לדלת רשת קטנה שמעליה שלט "מאפיה צרפתית". עושה רושם שהם עשו מאמצים גדולים להסוות את עצמם אבל לא כלכך הצליח להם, היה די שוקק. אמרתי לה "הקרואסון עלי" ונכנסנו.
לא היו קרואסונים.
כן היו שם שתי נשים, קרולִין בפרונט ועוד אחת עם המבטא הנכון, מאחור, מעבירה במקצועיות באגטים מהסדין עליהם הם נמנמו בשלווה אל התנור.
הכל הריח צרפתי, נראה צרפתי ונשמע צרפתי. אני אוהבת שהאפייה גלויה.
לקחנו מאפה וכריך ("יש את זה בכוסמין?", "ברור!" כמה שאני אוהבת את הקוטניז!), לקחתי שני באגטים מיוחדים לחבר'ה בבית ונתתי ללזלי להוביל אותי משם עד לדוכן של חברה שלה. לא שמתי לב לדרך בשל מגבלות המולטיטאסקינג (הליכה, לעיסה, אנחות).

בעוד אני מרוכזת בביסים האחרונים ולזלי מתפנקת בשתילים של צמחי מים (?!), עצרה לידי נערה עם פרח בשיער וסלסלה ביד ושאלה אם יש לי עניין באספרגוס מקרסטון.
ברור שיש לי עניין באספרגוס מקרסטון, זה האספרגוס החביב עלי. לפני שהספקתי להבין למה הבחורה הזאת משדלת אותי לקנות אספרגוס, היא דחפה לי ליד צרור של 3 גבעולים, אמרה בחיוך "זאת תזכורת ללכת להצביע ב14 לחודש" והמשיכה הלאה.
מיהרתי למרפק את לזלי ולספר לה שמחלקים פה אספרגוס מקרסטון. בעוד לזלי מקשקשת עם הגברת עם הסל הסתכלתי על הפתק שהיה מחובר לצרור. היו בו שם של אישה, שם של מפלגה (NDP) ותמונה. העברתי מבט בין התמונה לנערת האספרגוס כמה פעמים עד שהייתי בטוחה. זאת אותה אחת.
איזה קידום עצמי מתוק!
למרבה הצער אין לי זכות הצבעה ובנוסף עשו שינוי בחלוקה האזורית לבחירות הפרובנציאליות כך שאדומת השיער היא לא מועמדת של העמק (עכשיו אנחנו חולקים אזור בחירה עם המון…אהמ… רפובליקנים).

אחרי שהצטיידתי בשתילים של עגבניות צהובות וכתומות (זהו. אין יותר מקום לעגבניות בערוגה) והעדפתי ביקור בשירותים על פני פלאש מוב חינני של חבורת נשים בכל הצבעים והגדלים עם צעיפי מטבעות מנצנצים על האגן רוקדות ריקוד בטן, התפניתי לבקר בכמה דוכנים (או אם לדייק – לזלי איבדה את עצמה בין שתילים והיה לי זמן להרוג עד שהיא תמצא את עצמה ותחזור).
האישה מהצלב האדום עניינה אותי בהיערכות לאסון.
אסון?
אסון.
הקשיתי ושאלתי אילו אסונות מתרגשים עלי והיא מנתה אותם: שריפה, שיטפון, מפולת בוץ וצונאמי.
אחרי ששללנו צונאמי מטעמי מרחק מהאוקיאנוס והצפות מטעמי "גרים על ההר" היא הזכירה לי ששריפה זה איום של ממש על מי שגר ביער ושמפולות בוץ זה דבר שקורה (אכן. קורה. באזור שלנו). הם מריצים קמפיין שמעודד אנשים להצטייד בערכת הישרדות בשביל אירועים שכאלה ובחיוך שליו היא סיפרה לי שיצא לה ללוות כמה אזורים פגועי צונאמי ושזה לא סימפטי.
אני מזהה אנדרסטייטמנט כשהוא עושה מולי שפגט.
הדוכן של לה-לצ'ה היה יותר אופטימי. הצטיידתי בסיכת בגד מגניבה והלכתי להשוויץ בה (או, הנה לזלי). כל מי שראה את הסיכה (והתבקש על ידי לחוות דיעה) אמר לי – כן, יופי של סיכה, EAT LOCAL. מה שהם לא ראו זה שמתחת היה איור של אמא ותינוק יונק.
מיהרתי לסיים את יתר הסידורים (אפילו מצאתי נעלי ספורט נחמדות ליובל) וחשתי הביתה להאכיל את התינוק שלי באוכל מקומי מאוד.

בבית פרקתי את הקניות והראיתי ליובל את הנעליים.

"קניתי לי נעלי ספורט. יפות?"
"יופי של נעליים. ומה יהיה בשבילך?"
"אני אקנה לי אחרות"
"מה?!"

הא הא. זה היה קל 🙂

7 Comments

  • גסטרו הגיב:

    כייף לקרוא אותך על הבקר !!!

  • נגה הגיב:

    בלי תמונות ממסיבת התה???

  • Danit הגיב:

    איזה מבאס לקרוא את זה באמצע יום עבודה משעמם………………………….

    הפעלתי הרבה את הדמיון אבל בכל זאת: יש מצלמות קטנות וקלות מאוד איכותיות יחסית לגודלן. תשקלי שתהיה לך אחת קבועה בתיק, במיוחד שאת בלוגרית ובמיוחד שאת באיזור כזה מאמם

  • טלי מא הגיב:

    אוי. איך אני אוהבת לקנא בך. תמשיכי.

    וגם אני רוצה סיכה!

  • גלעד הגיב:

    פשוט תענוג להרגיש את טעם העגבניות בפה… לשמוע את צחוקו של יובל המצטרף תמיד לאחר המילה: "מה?!". תהיו בריאים, תמשיכו להנות וד"ש לבנות ( יצא חרוז) 🙂 ד"ש לניל. KEEP ON ROCKING IN THE FREE WORLD

  • עדי הגיב:

    אחח, תענוג האירועים האלה שלכם. איך מתחשק לי ערוגת ירקות גם כן… (אין מטעמי חוסר חצר וגם בגלל שאני עירונית איומה בעלת אצבעות לא ירוקות בעליל). מה שכן, הזדהיתי מאוד עם הבגד שלא הכתימו. הזדהות לא מעשית כמובן – היום גיליתי כתם לבן עצום על הג'קט שהסתובבתי איתו בין כל מורות הגן. גיליתי את זה אחרי האירוע כמובן…

הגב