יום ראשון, 10 פברואר, 2013, 07:51

הנה, הצלחנו לא לקלקל.

משהו נכון קורה וזה כמו אישור לספק שמעולם לא היה.
לא שאני מתימרת להחזיק באמת, לא שהיה לי חשש, אבל עדיין, זה נעים לראות שכל הקוביות נופלות למקום, ועוד בצלצול נעים.

אור. בת שנה וחודשיים

שלשום היינו פה רק אור ואני (וטל). קשת ונטע התפזרו לחברות שלהן (נטע נסעה לחברה שלה בקיבוץ עורב לבן. בערב היא תחזור ותספר שרכבה על סוס בלי אוכף ובלי כלום, יובל ישאל אותה שוב ושוב – "לא היה לו כלום על הגב? ושום דבר להחזיק בו?" ואני אשאל "באמת אכלת סלמון? וקייל? אכלת קייל וסלמון?"). אור ישבה על השטיח ודפדפה בספרים שהבנות הביאו מבית הספר באותו השבוע.
שעתיים וחצי יש להן בסך הכל, עם הקבוצה והמורה, אבל תמיד חלק מהזמן יוקדש לביקור בספריה של בית הספר והחלפת ספרים. חוץ מזה הן מחליפות ספרים בספריה של הישוב וכשמתאפשר אז גם בספריה הגדולה בנלסון. בגלל זה, כנראה, אני כל הזמן מועדת על ספרים ברחבי הבית.

נטע. בת כמעט שנתיים

השבוע הספריה היתה תפוסה אז כל הילדים לקחו ספרים מהכיתה עצמה שגם היא גדושה בספרים, לקריאה ועיון. אלה היו ספרים צבעוניים על מצריים העתיקה, יפן העתיקה, על רומא ועל האצטקים.

היא מרימה אלי ראש ומבקשת שאמצא לה את המפתח להירוגליפים כי היא רוצה לכתוב קצת הירוגליפית.
אני מגיעה לערך המתאים אצל החברה ויקי ואומרת לה שזה יקח לי קצת זמן. זה מורכב.
אחרי דקותיים אני צריכה ללכת רגע וכשחוזרת אני מוצאת אותה מול אתר אחר שנותן לה בדיוק את מה שביקשה והיא יושבת וכותבת הירוגליפים על דף.

ערב אחר באותו השבוע, אני נזכרת פתאום, הילדות רצו לספור בכלמיני שפות אז הן תחקרו את ההורים. למחרת יכולתי לאסוף מרחבי הבית דפים עליהם כתובים רצפי מספרים בספרדית, איטלקית וצרפתית (יפנית לא טרחו לכתוב כי זה ידע בסיסי אצל מי שלומד איקידו).


יום אחרי ההירוגליפים (דפים מצוירים מפוזרים בבית. כמובן), קשת ואני (וטל) לבדנו למשך היום. ככה זה שבת.
קשת לוקחת מילון אנגלי-יפני-אנגלי שמונח בסלון (השבוע אור החליטה ללמוד יפנית. אז היא לומדת יפנית. אבל היא עוד לא למדה להחזיר ספרים למקום), פותחת בעמוד של ההירגנה-קטקאנה ומבקשת שאראה לה את הסימנים שמרכיבים את השם שלה.
שעה אחר כך, על הדף מצוירים סימנים שבקירוב מציגים את השם שלה בקטקאנה והיא מגלגלת על הלשון שוב ושוב את הגרסה היפנית לשמה: "קֶשֶתוּ האגֶלוּ".

קשת. בת שנה וחודשיים.

ערב בא, יובל חוזר עם הילדות מהסקי. יובל סוחב סלי קניות כבדים והילדות סוחבות סלים כבדים, מלאים בספרים. השיטה החדשה שלהם היא להתפצל כשמגיעים לעיר – הוא לסופר והן לספריה.
הסל של אור מלא בספרי סיפורת.
הסל של נטע: "העולם העתיק: מעידן הקרח ועד נפילת רומא", "סין העתיקה", "פרעה- life and afterlife of a god", "ארכיאולוגיה", "מדריך לאנשים צעירים איך להפוך לwriter" וספר על המוזיקה שבמילים.

אור בת רבע לארבע

נראה לי שנמשיך לעשות מה שעשינו עד עכשיו.

אור, בת חמש וחצי

11 Comments

  • tee הגיב:

    מדהים. תודה

  • יונת הגיב:

    קסם

  • אביטל הגיב:

    שלום נעמה, מאוד מרתק לקרוא את הבלוג שלך. אני יודעת שאת מאוד עמוסה, אבל פעם, כשיהיה לך זמן אשמח לדעת איך באמת הבנות לומדות לקרוא, פשוט מעצמן? ואיך סדר היום שלכם וכאלה. בקיצור, אני סקרנית לשמוע יותר פרטים על החינוך הביתי. אני מרגישה שאם אני אעזוב את בני ללמוד כשיתחשק לו הוא ישחק כל היום (בן כמעט שש). תודה!

    • נעמה הגיב:

      אני בדרך למיטה אז בקצרה (יכולה להמשיך בבוקר. תני כיוון).

      קודם כל, בן שש יופי לו שישחק כל היום. זאת העבודה שלו 🙂
      אני חושבת שלא אותי את צריכה לשאול אלא את אלה שהניחו לילדים שלהם ואלה למדו לקרוא מאוחר מהמקובל. כי זאת לא חוכמה להגיד "שחררי וזה יקרה מעצמו" כשזה קורה בגיל 4 (זה מה שהיה עם הבכורה).
      איך הן לומדות לקרוא? כל אחת בדרכה. יש לי כמה פוסטים בהם תיעדתי את זה. עם קשת אני כבר לא טורחת (ככה זה, ילדה שלישית. זורקים) אבל אני רואה שהסגנון דומה לנטע – קודם לומדת לכתוב ובמקביל אבל קצת אחר כך, גם לקרוא.
      עכשיו קשת לומדת לכתוב ולקרוא באנגלית. כי זה מה שיש סביבה.

      זה התחיל ב"איך כותבים…." ואז כשאנחנו אומרים לה את האותיות, היא לא סגורה על עצמה איך כותבים את האותיות. אחר כך היא כבר שולטת באותיות. אחר כך היא קוראת מילים מוכרות ואז כנראה משליכה על מילים לא מוכרות.
      כרגע קשת בשלב של קריאת מילים לא מוכרות, עם בקשות סיוע (את הc הזאת אומרים ס או ק?).

      אז, כן, זה מעצמן. המניע הוא פנימי שלהן.
      אבל הן כן נעזרות בכלמיני. אנשים וספרים וכד'.
      אני שם לתמוך אבל אני לא דוחפת.
      (אם כי עם העברית בהחלט תהיה יוזמה שלי. כי זה לא באויר. באמת יהיה מעניין לראות איך היא תלמד לקרוא ולכתוב עברית. גם אני סקרנית).

      לגבי סדר יום – בלילה ישנים, יש ארוחת בוקר, לרב לפני הצהרים, ויש ארוחת ערב. בין לבין יש להן יותר מדי פעילויות קבועות מחוץ לבית ובשאר הזמן הן בבית, עושות מה שהן רוצות או עם חברים.
      אנחנו לא אנשים של שיגרה מובנית (יש פה ילדה אחת שבהחלט היתה יכולה להפיק תועלת משיגרה, אבל אין לנו את זה).

      • אביטל הגיב:

        תודה על התגובה המפורטת. קראתי וחשבתי ויישמתי ואני כאן עם עוד שאלות. תרגישי חופשיה לא לענות.

        גם הבן שלי שואל כל הזמן איך כותבים דברים ובאמת למד כך לכתוב, אבל משום מה אני לא ראיתי את זה כתחליף ללימוד מסודר. הוא גם מחשב חיבור וחיסור, זה יכול להמשיך כך רחוק?

        מעבר לזה, את מן הסתם צריכה המון סבלנות בחנ"ב. גם לבלגן של הילדים (אם הקטן שלי היה מפזר את האורז במטבח לא בטוחה שהתגובה שלי הייתה להביא מצלמה) וגם לענות על שאלות בין כל הבלגן (לפעמים כשהגדול שואל שאלות בתוך כל הבלגן זה יותר מרגיש לי כמו ניגו'ס מאשר למידה). את כזאת באופייך או שאת "עובדת" על זה?

        והדבר האחרון, האם אין חיכוכים בין הילדים? הילדים שלי עד 13:00 במסגרות. בשעות הצהרים בבית הגדול והשניה רבים לא מעט. איך זה בחנ"ב?

        ואולי עוד שאלה אחת אחרונה- הייתה שנה שניסיתי לעשות את זה כשהיה לי עוד ילד אחד בלבד. אני הרגשתי שאני לא מסופקת. אין לך לפעמים הרגשה שבא לך להפעיל את המוח שלך? לעשות דברים שאת אוהבת?

        תודה!

        • נעמה הגיב:

          אני אענה לך קצת בכל פעם.

          כשאת אומרת "לימוד מסודר" את מתכוונת שאם לא תציגי לו את הנושאים, רצוי לפי הסדר, יהיו נושאים לא מכוסים?

          אני יכולה להגיד לך איך אני רואה את זה, על סמך קבוצת המדגם הקטנה שלי ועל סמך היגיון.
          אולי הקבוצה שלי לא כלכך מתאימה כדוגמא כי יש פה בבית שני מבוגרים שמאוד אוהבים מתמטיקה ומכירים מתמטיקה. כך יוצא שהן נתקלות בקומבינטוריקה, חזקות והסתברות בלי שהתעסקנו קודם בכפל.
          אבל זה לא מדויק. כי יש כפל באויר וגם אם לא היה, עושים מעבר מהיר על החומר החסר בשביל ללכת למה שמעניין באמת, כרגע. וכשיש עניין – יש אזניים פקוחות.

          ומה אם לא היינו נתקלים בברוקולי או בחידה שכדי לפתור אותה צריך קומבינטוריקה?
          אז לא. אני מניחה.

          כשיהיה עניין להתמודד עם חומר כזה, כי זה מעניין או כי רוצה לעשות בגרות, אז נתמודד.
          קשה לי להאמין שלא תהיה חשיפה למושגי יסוד שימושיים בחיי היוםיום. בלי שההורים פותרים חידות עם הילדות להנאתן.

          אני חושבת שתפקידנו כהורים לשחרר את הילדים לדרכם כשהם מצוידים בידע הדרוש להם להסתדר. במתמטיקה זה אומר להסתדר עם כסף, מה זה אחוזים, איך מחשבים ריבית, ומה זה מספר שלילי (בעיקר בתור הדבר הזה שאסור שיהיה לך בבנק). בטח עוד כמה דברים שנכסה כי אנחנו נתקלים בזה ומשתפים אותן (אין כמו מדינה שהתקדמה לשיטה העשרונית והאנשים בה נתקעו באימפריאל בשביל להתנסות בשברים פשוטים, עשרוניים, המרות של יחידות וסובלנות למתקשים…).

          אני מאמינה שלמעט מקרים חריגים, בני נוער מדביקים את החומר כי הם רוצים. פשוט כי הם רוצים. והם באים על נקי, בלי שנאת מתמטיקה ודימוי עצמי נמוך.
          אני מניחה שלפעמים זה בא בקושי. אבל אני מאמינה שמה שבא בגיל 15 במאמץ, לא היה בא מוקדם יותר בקלות רק בגלל שזה חובה.

        • נעמה הגיב:

          סבלנות: צריך סבלנות בשביל לגדל ילדים.
          בלגן: ילדים מיצרים בלגן, בערך פי שניים ממה שמניחים להם (אפשר לא להניח להם אבל זה כרוך בהפעלת כח שיטור וקיצוץ מסוים של הכנפיים).

          נכון שכשהילדים מבלים את רב שעות הערות שלהם מחוץ לבית, יש פחות שעות שהם דורשים את ההקשבה של ההורים ויש להם פחות הזדמנויות לבלגן (אם כי הם באמת אלופים ויכולים לדחוס בילגון של יממה לרבע שעה).
          אבל מי שאומרת "מעריצה אותך, לא הייתי מסוגלת" – שלא תחליט שהיא לא מסוגלת לפני שניסתה.
          זאת בחירה ככל הבחירות. בכל בחירה יש ויתור.

          להגיד לך שזה בא לי בקלות?
          זה לא.
          אני משרטטת את הקוים האדומים שלי מחדש מדי פעם כדי לעדכן אותם למציאות כי הפער בין הרצוי למצוי בלתי נסבל ואת המצוי כרגע יותר קשה לשנות מאשר את הרצוי 🙂
          תינוק פעלתן בן שנה זה לא כוחות מול שני הורים שגם צריכים לטפל בעוד 3 ילדות פעילות מאוד וקצת בעצמם. אז נכון לעכשיו, עד שהוא ישחרר אותי לסדר קצת ברצף (לסדר במקטעים של שתיים עד שש דקות זה קשה לי. אני צריכה להתרכז בשביל לסדר) הורדתי את הסטנדרט, אם הרצפה פחות או יותר פנויה ופחות או יותר נקיה אני מרוצה אש.
          זמן לגמור מחשבה ברצף אני לוקחת כשאפשר. כשיותר דחוף לי לישון אני הולכת לישון.

          ילדים זה מחויבות. אין מה לומר.
          כרגע, לעשות משהו כמה שעות ברצף בלי להיתקל בילדים (לא מפסיקים לזוז אלה) או בחפצים שהם מפזרים ובלי שמבקשים ממני משהו זאת פנטזיה.

          אבל הם כאלה מאממים. וגדלים כלכך מהר.
          אז הפנטזיה תחכה.
          יש דברים שלא חוזרים.

        • נעמה הגיב:

          לגבי מריבות בין אחים – אני ממש לא יכולה להכליל. נראה לי שיש פה הרבה גורמים שהם מעבר למספר השעות שהם מבלים יחד.
          השפעות שאני יכולה לשער: יתכן שיש השפעה לא טובה של השעות הנפרדות שלהם (נניח, אם יש מצוקה שנובעת מהזמן במסגרת), אולי הם דווקא לא מבלים מספיק זמן ביחד בשביל להיות חברים טובים. אולי הם פשוט לא מסתדרים וזה מה שהיה מתקבל בכל קונסטלציה.
          פה יש הרמוניה רב הזמן. יצא טוב 🙂 (ושוב, בהיעדר קבוצת ביקורת, אני לא יכולה לדעת מה מזה בגלל שהן בבית ומה היה קורה בכל מקרה).

          ולקינוח – ניוון אימהי. כן, אני מרגישה קצת תקועה במקום. אני מרגישה שהיצרנות שלי קצת מוגבלת. היצירתיות גם.
          אבל. כשניסיתי לשלב (כשהיה לי עסק במקביל) זאת היתה קפיצה מעל הפופיק. כאמור – בכל בחירה יש ויתור. כרגע אני בוחרת להחזיק רק במשרה הזאת, היא דורשת די והותר כדורים באויר. המחיר האישי שאני משלמת כרגע בשביל שהילדות שלי יקבלו את מה שאנחנו רוצים שהן יקבלו (לשלוח אותן למסגרת יהיה פחות טוב בשבילן) הוא מחיר שאני מוכנה לשלם. זה לתקופה מוגבלת וזה לא בזבוז, זאת השקעה.

          בהתחשב בזה שהגוזל האחרון כבר בן שנה (ורבע כמעט), אני מניחה שבתוך שנה אני אוכל, נגיד, לסדר את הבית כשיבוא לי 😉 ובערך במקביל אני אתחיל לעשות דברים שהם לא ילדים. התינוק הזה יתחיל ללכת לגנון ברגע שזה יהיה אפשרי (עוד שנה ורבע). אני רואה שזה עומד לקרות.

          • אביטל הגיב:

            את ממש מתוקה ואני מאוד מעריכה את התשובה המפורטת ממישהי עסוקה כמוך.

            מצחיק שאת יודעת משפטים שלי מפוסטים קודמים. למדתי להניח לבלגן, לא היה קל אבל הרבה יותר נוח לי עכשיו. אפילו כבר לא אכפת לי מהשכנות 🙂

            את צודקת שהם מהממים וזו תקופה שלא תחזור (בגלל זה צריך הרבה ילדים).

            תמשיכי לכתוב, אני לוקחת המון מהסיפורים שלך…

הגב