יום שני, 03 דצמבר, 2012, 21:55

אמא'שך בגבס

אני תמיד נזהרת.
לעולם יורדת במדרגות עם יד על המעקה.
כשיורדת למרתף עם תינוק על הגב דורכת בזהירות על כל מדרגה, מסתכלת שאין מכשול. כשיורדת למרתף ורק שנינו בבית מקפידה שהוא יהיה בטוח מאוד איפה שנמצא, למקרה שיקח לי זמן לגרור את רגלי השבורה עד למעלה.
הפעם מצמצתי.
מיהרתי לעלות ולרדת ולעלות ולרדת ולהעלים ראיות מסידור שעשיתי באחד החדרים, לעשות את השינוי סופי, שלא יוציאו לי מהזבל כלמיני.
ביד אחת יצירה מקרטון בירה מלאה בדפי צביעה פגי תוקף וביד השניה תינוק שגמר לשחק למעלה.

(כשהוא מחליט לרדת הוא יורד ככה. אבל הפעם אני החלטתי בשבילו).

זהירה והכל.
בתחתית המדרגות, בשטח המת (תינוק וקופסא הורגים הרבה), דרכתי על שרשרת פלסטיק. הצלחתי לשמור לו על הראש אבל בסוף ההחלקה הוא נשמט מידי ונפל מגובה אפס. והרצפה מעץ. זאת בעיקר בהלה.
לא ברור מה גרם לזה אבל כף הרגל שלי כואבת מאוד.
גררתי את עצמי על הטוסיק לסלון עם תינוק צורח ביד ולפי התסריטים ששיננתי היטב התקשרתי לשכנה שמעבר לכביש. אחרי דקה היא היתה אצלנו.

כשיובל יחזור אחרי שעה אני אהיה על הכורסא עם תינוק ישן מסומם מחלב ועם כף רגל כואבת מאוד.

זה היה מתסכל מאוד לגרור את עצמי על התחת ממקום למקום אז נכנסתי לארון והתחלתי לסדר אותו. מילאתי שלל שקיות בבגדים שצריכים ללכת לכלמיני מקומות ועשיתי מקום לבגדי חורף שיבואו. שיבוא גם החורף, הגיע הזמן (גשם, גשם ועוד גשם. די).
בינתיים באה לזלי, הביאה קביים וביקרה אותי בארון כשהיא מטילה כדור של ארניקה מתחת ללשון שלי.
הארון היה מסודר, חלק מבגדי החורף נכנסו לארון ועדיין המצב לא השתפר.
הבנו שיש לעשות מעשה.
הגיע הזמן לבדוק את בית החולים בניו דנבר.

בגלל הזנב הארוך והרעב שלנו ארזנו תיק אוכל עם קופסאות לכולם ועבור ההורים ארזתי את השוס הבא (לא ידעתי שזה שוס. זה היה מקרי):

חטיף לאירוח או לקחת

גבינת קממבר / ברי
אגוזי מלך
צימוקי חמוציות

הכנה: ביחד איכשהו

מה שאני עשיתי איתם זה לזרוק אותם בקופסא ביחד ואז לנשנש בחושך בדרך חזרה מבית החולים (השילוב טעים ונעים שזה לא יאמן) אבל בטח יש דרך יפה להציג אותם, עם כל הצבעים והטקסטורות והטעמים.
כשהגענו לבית החולים התברר שאין כניסה לnuts.
מילא ארוחת הערב שלנו, אבל איך אני נכנסת?


נראה שאני צריכה להקדים ולהסביר למה קוראים פה "בית חולים".
כנראה שבית חולים הוא כל מתקן רפואי שפרט לרופאה ו/או אח יש בו גם ציוד מתקדם יותר ממכשיר ל"ד וזמינות מסוימת של 24 שעות ביממה.
מסוימת.
במקרה של ניו דנבר (שזה רק חצי שעה מהבית, גם אם בכיוון עם הפיתולים והתהומות) המקום נראה (בשבע בערב, לא תגידו בשלוש בבוקר) כמו אזור תעשיה נטוש. אזור תעשיה קטן מאוד. שני מוסכים נגיד.
את הדלת פתחה לנו אחות מופתעת שהובילה אותי לחדר, השכיבה אותי על מיטה, בדקה שיש לי דופק והכל והלכה להתיעץ עם רופא.
בטלפון.
(כל מה שתיארתי לקח בערך 40 דק'. ולא היה באזור אף אחד חוץ ממני. היו שם עוד שתי אחיות שנראה לי שהערנו והן באו ביחד לראות את הפלא הזה, האמא הצולעת והמוני הילדים שאיתה).
הילדים גילו את אזור המשחקים בקצה המסדרון והלכו לעשות שם בלגן ולאכול את האוכל שלהם בזמן ששרוול הלחץ דם איים לרסק לי עוד עצם.

האחות סיפרה לי שאין להם רופאים בסופש או אחרי ארבע או לפני שמונה וגם הרנטגן נאמן לחוקי האיגוד המקצועי. תהיתי איזה שירות היא נותנת כאן, 24 שעות ביממה. כנראה שאמפטיה.
אחרי דין ודברים עם הסמכות שמעבר לקו, היא באה אלי ואמרה שהרופא ביקש ממנה ללחוץ לי בכל רחבי כף הרגל כדי לברר איפה הכי כואב לי.
אמרתי לה – תני לי. אני אלחץ.
תהיתי מה זה משנה לו איפה.
אולי יש איזו נקודה מיוחדת שאם היא הכואבת ביותר אז הם אשכרה יעשו משהו (ימליצו לי לנסוע לבית חולים אחר. אמיתי).
היא חזרה לטלפון עם המידע החדש והחשוב והופיע בחדר שוב, אחרי כמה דקות, עם הפניה לרנטגן, עם סנדל דמוי "שרש" ועם הזמנה להגיע מחר בבוקר לצילום ולפגישה עם הרופא.

הילדות היו מאוכזבות מזה שלא יזכו לראות איך שמים גבס (תכל'ס, בשביל זה הן באו).
כל הדרך חזרה שמענו גשש.
הלהיטים כרגע הם "זאת שמעל למצופה" (פיסת גאונות) ו"שירת הבירבור" (שזה ממש תמוה. זה נורא הומור גברי דלוח של גברים נשואים. לא חומר לילדות בגיל שלהן. אבל הן נהנות להסביר את ההלצות ולחקות אותן בכל הזדמנות אפשרית).
נכון שזה נשמע כאילו אריאל זילבר הלחין ואף משתתף בשירת "המנגינה היא שקובעת"? (להתחיל בשניה ה50).
כי הוא לא.

כף רגל שבורה, זה מה שחסר לי עכשיו.
הכתפיים שלי במצב הכי גרוע שאני זוכרת (כואב לי אפילו לדפדף בגדים בחנות) וכמה שמחתי שהרגליים שלי כלכך טובות וכמה כיף לי ללכת והנה אני צריכה להתחיל ללכת בעזרת הכתפיים.
לא בא לי טוב כל העניין הזה.

וכף הרגל כואבת. מאוד.


בוקר בא.
נטע נשארה לשמרטף על אחיה ולא באה לראות גבס.
לזלי ואני נוסעות בערפילי הבוקר, מקטרות על מזג האויר (יהיה לנו כריסמס בלי שלג? מה נהיה פה? אוסטרליה?), מגיעות לבית החולים, מפתיעות את האחות בקבלה (קהל? מה פתאום בא פה קהל?), לזלי מגלגלת אותי משם לרנטגן ואחר כך לוקח אותי אח ומתשאל אותי שוב (כל מה ששאלו אותי אתמול. וכמובן בודק שיש לי דופק).
יש לו עצות טובות לטיפול בבית. הנה אחת לדוגמא:

"יש לך אלרגיה לתרופות?"
"כן. פנצילין"
"טוב, אז אני ממליץ לך לא לקחת פנצילין"
"תודה"

אחר כך מגיע הרופא מאתמול. זה מהטלפון. טדם טדם.
אנחנו מבלים זמן יחד, הוא מלטף לי את הרגל ושואל שאלות קשות ("וכשאני עושה ככה, זה כואב? וככה?"). בסוף הוא מסביר לי לאט, עם המון מימיקה, מה הבעיה שיש לי. חצי מהמונחים שהוא אומר אני כמובן לא מבינה אבל את העיקר הבנתי: כלום לא שבור. מותר לי לדרוך על הרגל. רצוי לי לדרוך על הרגל.
אני מבינה שהבנות יתאכזבו אבל
מה אכפת לי!
אני יכולה לצאת מהארון!

האח הנחמד חוזר לחדר עם תחבושת אלסטית. כנראה שזה הפלצבו של האורטופדים.


חובב ריטואלים, התינוק שלי.
ריטואל הלילה מתחיל כשהוא נכנס לחדר השינה עם אבא.
הוא פותח את המגירה, זורק לתוכה פנס, סוגר.
פותח את המגירה, עומד על קצות האצבעות, שולח יד, מפשפש, שולף את הפנס, סוגר.
פותח את המגירה, מוציא את הצנצנת הקטנה עם הקרםטוסיק, פונה אל אבא, מקיש באצבע על הסנטר שלו עד שזה פותח את הפה, דוחף לו לפה את הצנצנת וצוחק חיוך מרוצה.

ריטואל הבוקר המאוחר מתרחש במטבח.
הסיבוב מתחיל בארון מתחת לכיור. יש שם את הארגז של המיחזור. הוא פותח את הארון, בודק מה חדש בארגז (שהוא תמיד מלא כדי 105%), שולף קופסת פלסטיק או פחית שימורים, מפזר כמה שקיות פלסטיק לאווירה וממשיך הלאה.
ממול יש את ארון הסירים והקערות. לאמאשלו יש שריטת נירוסטה.
הקערות מסודרות מחדש.

אחר כך, בין שניהם, יש את הארון שבו העגבניות.
הוא מוציא שתיים, נותן בכל אחת ביס ומחביא בין הקערות.

הבוקר הוא אכל פירות יער.

חוץ מזה הוא תינוק מנושק מאוד.

19 Comments

  • שרי הגיב:

    אויש, החלמה מהירה. אין פלא שהוא מנושק מאד הריטואלון (מתי אתם מגלים את סליק העגבניות הנגוסות?)

  • שונית הגיב:

    אאוץ' אמבולנס יכול לסוע שם?

    הרבה בריאות

  • דפנה י. הגיב:

    זה בהחלט נשמע כמו פרודיה על אריאל זילבר, "המנגינה היא ש…". מצחיק.

    'תגעגעתי!

  • סוניה הגיב:

    אוי, שיעבור מהר וטוב שלא גבס. לשלוח לך הקלטות של המורה הילה המתוקה אך קשוחה בשיעור פילטיס? היא הצליחה להפיל אצלה ברשת את נעמה שלי, לדעתי מכאן השמיים הן הגבול… אגב החבילה הגיעה, לקח לי שבוע להוריד את הסלוטייפ, מצחיקה אחת 🙂 אושר גדול!

    • נעמה הגיב:

      השקענו בעזרים טקטים, השקענו בסלוטייפ.
      (ככה זה כשמפספסים את שעות הפתיחה של הדואר. צריך להסתדר עם מה שיש).

  • בשמת_א הגיב:

    אוי איזה סיפור. אני תובעת בתוקף עוד ממתקי "טל יורד במדרגות" ו"טל מנושק" וכיוצא באלה. התמוגגתי פה. ואגב תחבושת אלסטית: האורטופד שהמליץ לי כנ"ל, הסביר שהם לא בדיוק יודעים איך ולמה זה עובד – אבל הם גילו שזה פשוט עובד. כלומר, פשוט משפר את ההחלמה, מקצר אותה ושומר על הרגל מנזקים לעומת המצב שבו לא משתמשים בגרב אלסטי. אז הוא אמר, שאם ככה לא חשוב למה זה עובד. זו פשוט עצה מעשית לגמרי וזו הסיבה להשתמש בו… (-:

  • nitsanem הגיב:

    איזה קטע, גם לי יש שריטת נירוסטה.

    (מכל השאר אני קצת המומה. במיוחד שאני יכולה לדמיין את כל מה שאת מספרת בפרטים מדוייקים… מחזיקה לך בהונות שתתחזקי מהר. ממליצה בחום על שיעורי אירובי לזקנות במים, זה מחזק את כל השרירים החשובים האלה ברגליים ובכתפיים בלי לפרק את הגוף מכל המכות והקפיצות. חיבוקים.)

  • מיכל הגיב:

    אבוי. רק עכשיו גיליתי! מקווה שההחלמה תבוא מהר, וגם השלג! (מה זה זה? דצמבר ועוד לא שלג? הזוי! אפילו פה כבר ירד טיפה)

  • אסתי הגיב:

    אני התגלגלתי במורד המדרגות (מעץ) עם ילד בן שנתיים. הוא דפק את הראש במעקה ואני ברצפה. היה מהמם.

    הוא בכה 5 דקות, אני בכיתי עוד שעתיים אחרי ולפרקים, כל אותו שבוע. טוב שנגמר ככה 🙂

  • סיון הגיב:

    אוי נשמע כואב. חיכיתי לגבס ושמחתי שאין. מקווה שבינתיים משתפר. זו הבעיה עם הבתים האלה, המדרגות. אצלינו טפו טפו הצלחתי בינתיים לא להחליק עם ילד על הידיים. טפו.

    והטל הזה, איזה כיף שפינקת אותנו בתמונות. לגמרי בא לנשק.

  • עדי הגיב:

    אוי אוי! אני לגמרי מזדהה. מקווה שהפלסיבו דווקא כן עזר, וגם ממליצה על פיזיותרפיה, אם יש לך משהו כזה בין הדובים שם ביער. לא בהכרח לרגל, לכתפיים ולגב. גם אני הייתי גמורה מבחינת הגב והפיזיותרפיסטית רק הנהנה ואמרה "הריונות, לידות, תינוקות. ככה זה". והטל שלך ממש דורש נשיקה. ברור שהוא מנושק.

  • שי הגיב:

    הי, הגעתי במקרה לבלוג שלך. תודה, מעניין מאוד לקרוא. אני מקווה שבינתיים כבר החלמת לגמרי. אני מבין שאתם חיים בעיירה קטנה בקנדה בלב טבע יפהפה. הכי קרוב שביקרתי היה בטיול לפארקים באנף וג'ספר. זה נשמע מקום מקסים אבל מבודד מאוד. איך הגעתם לשם ולמה? ממה מתפרנסים במקום כזה?

    • נעמה הגיב:

      כן, זה דומה. רק שבאנף וג'אספר הם פארקים אז אין בהם התישבות קבע.
      מתפרנסים פה ממגוון עיסוקים. אנשים מוצאים מה לעשות והם לא עשירים.

  • guysh הגיב:

    הצטרפתי אלייך כי לא יפה להשאיר חברים לבד. יש גם לי גבס. עד סוף החודש אני מבשל ביד אחת בלבד (כלומר לא קובה).

  • נעמה הגיב:

    אויששש
    מקווה שזה בסקי או משהו הירואי אחר ולא סתם החלקה לא מתוכננת על הקרח…

    • guysh הגיב:

      סקי בסייפרס. וירדתי את ההר בעצמי (ולא על אלונקה). הרואי ממש.

      עכשיו יש ה-מ-ו-ן קודאין. אני ממש אתגעגע אליו אח"כ.

הגב