יום ראשון, 30 ספטמבר, 2012, 23:14

מזוודה גדולה גדולה

פתוחה בכניסה לבית.
ריקה.
אני שולחת את הילדות עם רשימה שהכנתי להן שיכינו בגדים לאריזה: 6 זוגות תחתונים, 4 זוגות גרביים, 5 חולצות קצרות וכו'
כדי שלא יהיה ספק, בין אם מי מהן לא יודעת לקרוא כתב יד ובין אם מי מהן לא יודעת לקרוא כתב יד שלי, אני מציירת ליד כל פריט ציור קטן שייצג אותו. בגד הים דחוק בין הגרביים לחולצות אז אני מציירת כמה גלים צפופים ומפטירה: "לא יודעת לצייר בגד ים".

אחרי שהן מסיימות אני עולה איתן אחת אחת לחדר השינה ומבקשת שיציגו לי את מה שבחרו ובבקשה שיחכו לתורן. קשה לי כולן ביחד (אני מרגישה את הלחץ מטפס לי בגרון).

אור ראשונה.
היא מתחילה להציג את החולצות וקשת מתרוצצת סביבנו ומנסה להגיד משהו.
קשת חכי לתורך.
אור מציגה את החולצות שהיא הכי אוהבת, אותן 4 שהיא לובשת כל הזמן למרות שיש לה הרבה יותר מזה (יש שתי ילדות גדולות שמורישות להן שקים של בגדים נהדרים). החולצות מוכתמות מאוד. אני שולחת אותה שוב ושוב להביא חולצות אחרות והיא מגלה כמה חולצות ממש יפות ולא מוכתמות שיש לה בארון. בטח לא מוכתמות – מעולם לא נלבשו.
קשת נדחפת שוב. יש לה ביד שני דפים ושני עפרונות. לא עכשיו קשת.
אנחנו ממשיכות עם חולצות ארוכות ומכנסיים וחצאיות. היא נושאת ונותנת. פוסלת בגדים בעודה מציגה אותם (מוכיחה לי שחוש הראיה שלה תקין). אני מסתכלת על הבגדים שחוזרים לארון וחושבת לעצמי: אני כלכך הולכת להעיף אותם לפח כשאוציא את בגדי החורף.
ז"א למיחזור.
ז"א לסנדרה.
היום הייתי אצל סנדרה. היא העמידה אותי על כיסא וסובבה אותי תוך שהיא נועצת סיכות בתחתית מכנסי. עד שסוף סוף קניתי בגדים (בהון כסף) שהם באיכות טובה וסבבה ולפי מידתי ובעיצוב מקומי (גם אם בייצור מזרחי. אבל הוגן), יוצא שהאורך הוא לנשים בגובה מטר תשעים (או 6foot3). סנדרה גרה בבית די קטן אבל יש בתוכו נול עצום. בשביל מה הנול, אני שואלת והיא מראה לי שטיחונים מחוטי טריקו ממוחזרים.
אני מקווה שסנדרה תסכים לקבל חולצות כלכך מוכתמות.

אור שואלת למה אני לא מרשה להן לקחת חולצות מוכתמות לנסיעה אבל כן מרשה להן ללבוש בשיגרה.
שאלה טובה.
אני חושבת רגע.
בגלל שאין לי מה לעשות נגד זה שהן כאלה מכתימות בגדים מטבען. אבל אם הן הולכות להיות שבועיים ליד סבתא, אפשר לעשות מאמץ כדי לא לגרום לסבתא כאב לב בשבועיים האלה.

קשת מנסה שוב.
מה העניין קשת?
היא מראה לי את שני הדפים והעפרונות שבידיה. אמא, אני רוצה ללמד אותך לצייר בגד ים.


נטע.
אותו הסיפור.
אין לה הרבה בגדי קיץ כי את רובם כבר ארזתי בארגז ושמתי במחסן. אנחנו ממירות חולצות קצרות בארוכות, בשמלות, הערימה תופחת, אני מעלימה עין מכתם או שניים.
גמרנו עם נטע.

עכשיו קשת.
איפה הערימה של קשת?
אין ערימה של קשת. אני בכלל לא שואלת למה. אולי במקום לשאול למה אני אוכל את קשת, היא כזאת מתוקה.
יש לנו 5 דקות לפני שאקבל ילד (כרגע יושב ליד השולחן ואוכל קישוא ממולא. תיכף) להנקת שינה. הזמן דוחק.
היא מביאה גרביים ותחתונים ומחליפה זוג זה בזוג אחר ואני מסתכלת עליה ועדיין כל מה שבא לי זה לאכול אותה.
פתאום מגיע ילד אחד מתוק מתוק מתוק. הוא לבוש בבגדי שינה ולפיכך נקי, ללא סימני קישוא. אני מניחה למחשבה על אכילת קשת ומתכננת את התפריט מחדש.
בואי אלי ילד שלי.


מה העניין עם הקישואים.
אין לי מושג.
ביום חמישי האחרון לזלי הביאה את הארגז השבועי שלנו, פתחה אותו לרווחה, הצביעה על המונומנט ואמרה: "נראה לי שאת עומדת להכין קישוא ממולא"
המונומנט – קישוא שאליס שכחה לקטוף בזמן. לא שקלתי, אבל היו שם יותר משני קילו.
אז הכנתי ממנו 2 תבניות של קישוא ממולא באורז וקצת בשר עם רוטב עגבניות מסביב.
מרגע שטל טעם את המילוי, זה הפך למנת הקבע שלו. בכל ארוחה (ויש לו איזה 6 ביממה. בלי לספור הנקות) הוא חייב לאכול גם קישוא ממולא. 6 בבוקר? קישוא ממולא. 9 בבוקר? קישוא ממולא. 1 בצהריים? הרעיון ברור. ככה, קר מהמקרר.
ומכיוון שזה היה קישוא שכונתי, למרות שהיום יום ראשון, עוד יש ממנו.

(סבתא אסתר, אני מקווה שאת רושמת לפניך).

אגב רשימות של סבים וסבתות, סבא יונתן, תדע לך שהגאון הקטן מוחא כפיים בלי שאף אחד לימד אותו. (לא ידעתי שזה משהו שהם מפתחים לבד, חשבתי שזאת רק תוצאה של אילוף).
הוא עוד לא מחא לי כפיים בסוף הנקה (מי זאת היתה? נטע או קשת?) אבל הוא בהחלט מוחא בסוף הקישוא.


עוד פחות מיומיים נוסעים.
לפני כמה ימים הרגשתי שהלחץ מתחיל להשפיע עלי אז התחלתי לשתות את התה שלי עם תוספת שרש ולריאן גם בבוקר והצטיידתי בטינקטורה של כמה צמחים שאמורים להרגיע (כולל בזיליקום קדוש. שזה יותר אפקטיבי ממים קדושים, לפחות עבורי). על הבקבוק כתוב לקחת שלוש פעמים ביום על קיבה ריקה. איפה מוצאים קיבה ריקה שלוש פעמים ביום? אני לוקחת בבוקר וזהו…

מי שפוגש אותי שואל אם אני מתרגשת ומה רמת הלחץ. אני מספרת לו (לרב זה לה) שיש הרבה מה לארוז ולארגן ולהספיק לפני אבל אני זוכרת שמה שלא אעשה לפני, לא אעשה, ולא יקרה אסון. ומה שאשכח לארוז, אשיג שם.
את בת שיחי זה מרגיע. אותי קצת פחות, כנראה. או שזה פשוט התפקיד הזה של מרכז העצבים, של מתכננת העל, של אחראית האריזה של כולם ומנהלת הרשימות והמיניקה הבלעדית של זה שאוהב אותי אפילו יותר מקישוא ממולא, שמעמיס עלי קצת יותר מדי כרגע.


אחרי שטל נרדם ועבר למיטה, ערכנו ישיבת נקודות. הילדות קיבלו קרדיט על כל מה שהן עשו במרץ רב בשעות הערב.
הנקודות זה שלב מתקדם של תכנית הפיות שנזקקה לשיפוץ.
תכנית הפיות (כבר סיפרתי עליה?) היתה הדרך שלנו לשלב את הילדות בעבודות הבית מתוך כוונה להקל עלינו. מצאנו איפה הן יכולות לעזור ויסדנו את מוסד "פיית המטבח" (פינוי ארוחות), "פיית הכביסה" (קיפול כביסה) ו"פיית הגרביים" (כדי שגם לקשת יהיה תפקיד).
אור ונטע החליפו תפקידים כל שבוע וזה עבד יפה. הפסקתי לקפל כביסה ושולחן האוכל היה נקי ומסודר רק שזה דרש המון המון תזכורות. ותזכורות חוזרות. ועוד רגע. ואחר כך. ואני כבר צריכה ללכת לישון. וזה היה יותר מדי.

אז יובל הציע שיטת ניקוד שתתגמל אותן על ביצוע הפעולה (2 נקודות לקיפול מכונה, נקודה לפינוי מלא של שולחן, כולל טאטוא רצפה). הילדות העלו כל מיני תהיות ויובל חשב איתן על התשובות (מה קורה אם הפיה לא פועלת בזמן? מישהו אחר יכול לבצע את המשימה ולזכות בניקוד).
כשעלתה התהיה מה נעשה עם הנקודות הללו, הילדות הציעו שהזוכה השבועית תוכל לבחור פעילות משפחתית עבור כולם. שזה כלכך גאוני שלא היינו יכולים לחשוב על זה בעצמנו.

זה עבד כמו קסם.
אמנם צריך להזכיר מדי פעם אבל הילדות ממהרות לבצע את המשימות וגם מבקשות משימות בונוס ויוזמות פעילויות סידור וניקוי בעצמן. הנקודות נכתבות על גבי לוח מחיק.

בישיבת הנקודות הערב הילדות סיפרו מה כל אחת מהן עשתה וקיבלו את הנקודות. זה היה ערב פורה מאוד, אחת מהן השיגה 6 נקודות!


אחר הצהריים יצאנו לבילוי המשפחתי הראשון שלנו במסגרת "חגיגות הפיות". אור ונטע (שסיימו בתיקו) בחרו פיקניק.
כולנו עלינו על אופנינו (חוץ מאחת. חסר לנו זוג כרגע), נסענו למכולת, נתנו לילדות לבחור פרי שאנחנו לא קונים בדרך כלל, קנינו, הוספנו קצת עוף מהמעדניה בשביל כל הזחלים הרעבים (בעיקר בשביל טל), שמנו הכל בסל מעל העוגה שהספקתי לאפות והמשכנו לגן השעשועים.

היה כל כך כיף לבלות ככה ביחד. בלי המשחק של הפיות לא היינו מגיעים לעשות את זה, בטח לא יומיים לפני הנסיעה.


כשחזרנו הביתה, הילדות הלכו למשימות המיוחדות שלהן (הכנתי רשימה) ויובל ואני הלכנו לגינה.
כשנחזור האדמה כבר תהיה קפואה ויכול להיות שיהיה עליה קצת שלג. יש דברים שאנחנו חייבים להספיק לפני.
עבדנו עד החושך.
עכשיו יש לנו ערוגה חדשה של פטל (אדום וצהוב), ערוגה מוכנה לקלוט את השום (מחר. קלי קלולה), ערוגה עם תותים חדשים, ערוגה לידה מחכה לקלוט runners מהתותים הישנים, ערוגה בונוס – חדשה ועסיסית- מוכנה לירקות האביב, הפטל הישן קיבל לאכול, התותים הישנים יקבלו לאכול מחר והבלקברי (תושב חדש) שתול בערוגה שלו.
החצר פחות או יותר מסודרת, הבית נקי ומסודר (כלכך מסודר, היינו יכולים ממש לגור פה!) וערוך לקלוט את השמרבית. כל מה שנשאר זה לעשות כמה מכונות כביסה, לארוז אריזות, לקשור קצוות ולהגדיר מחדש מה זה קיבה ריקה.

11 Comments

  • דפנה י. הגיב:

    "שמרבית"! גדול.

    איזו קשת זו. אז עכשיו את כבר יודעת איך מציירים בגד-ים?

    זה מלחיץ, אבל גם מרגש מאוד. אני בטוחה… בהיותי החולה הכרונית שהינני, אני תמיד אומרת לעצמי ביציאה למסעות שונים, "לקחתי איתי את התרופות שלי, לכל היתר יש תחליף". אז אולי אצלכם – תזכרו לקחת את כל הילדים, תשמרו על עצמכם… לכל היתר יש תחליף.

    נסיעה טובה וקלה ככל הניתן. ותהנו המון בחופשה הארוכה-ארוכה!

  • טלי הגיב:

    הי! גם לנו יש פיות כביסה 🙂

  • נעמה (השניה) הגיב:

    אני מקנאה. זה כל מה שיש לי להגיד. אהה – תהנו!

  • שרי הגיב:

    מאמצת את הנקודות. פיות כבר לא כל כך יעבוד אבל קוסמות אולי כן. התשובה לשאלה החוזרת "אבל למה אנחנו צריכות תמיד לסדר / לפנות" (נשאלת על ידי בת גילה של קשת – אולי אנחנו מקדימים אתה מדי?), תועשר בתמריץ מצוין.

    שתהיה נסיעה רגועה ונעימה ! אם תספיקו – ים תיכון אחה"צ. תענוג !

  • Vered Leb הגיב:

    יש כבר שקית עם לואיזה מיובשת שמחכה לך…

  • גסטרו הגיב:

    אשמח אם תעשו מפגש קוראי בלוג בארץ ! דרך צלחה ! כרגע חם כאן ממש תיאלנד …

  • ענתי הגיב:

    נעמה, יש לי שאלה לגבי שיטת הניקוד שסיפרת עליה. היא לא גורמת לתחרות בין הילדות – מי השיגה יותר נקודות? גם אצלנו הילדים תורמים את חלקם לעבודות הבית. בהתחלה זה היה משהו מאוד סימלי, רק בשביל שיהיה להם תפקיד. לאחרונה, בגלל שלקחתי על עצמי עוד מחוייבויות מחוץ לבית, זה כבר נדרש ולכן יש משמעות לתפקיד של כל אחד מהם. אני לא יכולה להגיד שהם עושים את זה לבד, גם אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מנדנדת, והרבה פעמים גם עושה את התפקיד יחד איתם (בשפה שלהם, זה "אמא בואי תעזרי לי לתלות כביסה/לפנות מדיח…). ובכל זאת, מה שהם עושים, זה מקל עלי. אנחנו פעם היינו אצל יועצת להורים, והיא אמרה שצריך לתת לילד זמן סביר לבצע את המטלה, ואם הוא לא עושה אותה – צריכה להיות לזה תוצאה הגיונית. למשל, אם ילד אחראי על פינוי המדיח – הוא יכול לעשות זאת תוך שעה מרגע שהמדיח סיים לעבוד. אם הוא לא עשה את זה, הוא גם צריך גם לפנות וגם להכניס את הכלים למדיח, כי בגלל שהוא לא פינה את המדיח אי אפשר להכניס את הכלים המלוכלכים.

  • עדי הגיב:

    איזו חמודה קשת שרצתה ללמד אותך! בהחלט לאכול אותה. וכמובן שנתת לי השראה לקישוא ממולא..

הגב