יום שבת, 07 יולי, 2012, 09:29

החזרה הביתה

במעבר הגבול השומר היה מוכר. מה הסיכוי שבנסיעה יחידה השוטר במעבר הגבול יכיר אותך בדרך חזרה? עקרונית אפס. כי את לא אמורה לפגוש אותו בדרך החוצה, רק בדרך פנימה.
אבל אנחנו הכרנו אותו. הוא שאל אותנו על מופע הליזר שעל הסכר, הרשה לנו להכניס קצת גזר ופלפלים אפילו שאסור, חייך ואיחל לנו דרך צליחה.
זה היה כמובן הבדל גדול ממר וגברת זעפני בצד השני של מעבר הגבול שגורמים לך להרגיש אשמה שאת נושמת ולא נותנים להכניס סכין פירות בדרך היבשה (איך שלא הפכתי בזה, לא הצלחתי להבין את הסיבה).

יש לי רעיון למה.
בארה"ב יש תפוחים (וושינגטון מפורסמת בתפוחיה). עם סכין פירות אפשר לחתוך תפוחים לפיכך סכין הוא אויב התפוח לכן אסור להכניס סכין מקנדה לארה"ב. מטעמי ביטחון שדה (או מטע).
(בתגובה קנדה אוסרת על העברת תפוחים בכיוון ההפוך. במלחמה כמו במלחמה).

הדבר הראשון שאני עושה אחרי חציית הגבול הוא להוציא את כל הכסף הירוק מהארנקים, לשים אותו בנרתיק הכסף הזר ולהחזיר לארנקים את השטרות הצבעוניים. אם יש משהו שמחרפן אותי זה (בין היתר) מטבעות ושטרות לא שייכים בארנק. יובל מבסוט אש ומתפעל מהיעילות (במצב רגיל הוא מסתובב עוד שבועות עם כסף לא שייך).

"תמיד אני אקח אותך איתי כשאני עובר גבול."
"תעשה לי טובה ותשאיר אותי בבית."


הדרך מהגבול הביתה עפה (3 שעות). כמובן. הדרך חזרה תמיד קצרה יותר.
הנוף הלך ונעשה מיוער יותר, ירוק יותר, יפה יותר, עד שהגענו לחלק הכי יפה בטיול – העמק שלנו.

קשת הצהירה מההתחלה שהיא רוצה לעבור לגור בבית ההוא (המסודר והנקי. במוטל.) ולא לחזור לבית שלנו. אמרנו לה שזה לא יעזור, גם הבית החדש יהפוך למבולגן אחרי שתשהה בו יותר מיומיים.

לזלי היתה אמורה להחזיר את הילדות ממחנה האיקידו. ביקשנו שתיקח אותן אלינו הביתה ולא אליה בגלל שאין להן הרבה זמן לחכות ובגלל הגעגועים.
אני רוצה לחבק את הילדות שלי.

אין אוטו של לזלי ליד הבית. מעניין למה. אולי לא הייתי ברורה בטלפון? אולי הן עוד בדוג'ו? אולי הן היו רעבות?
יובל נכנס ראשון הביתה בזמן שאני מלקטת ארנקים ודרכונים מרחבי האוטו. הוא יוצא בריצה, נרעש: "…אני חושב שפרצו לנו הביתה!… הבית נקי ומסודר!"
אני נכנסת אחריו.

אין לזלי, אין ילדות, אין חפצים מפוזרים על הרצפה, אין לכלוך על הרצפה, הסלון פנוי ושאוב, המטבח נקי, כל הכלים שטופים, השיש נקי.

"אני מזהה את היד של סוזן. תראה את השיש מימין לכיור. זה הסגנון שלה"
"אה באמת? וסוזן היא זאת שהשאירה שקית מאפינס על השולחן?"

טלפון ללזלי. אני מבקשת את הילדות שלי בחזרה. תביני, הגעגועים. מה "הן רוצות לאכול משהו", מה "הן רוצות לקפוץ קצת על הטרמפולינה", אמא שלהן מתגעגעת!

5 דקות אחר כך אור ונטע שועטות פנימה מכל הדלתות וקופצות עלינו בחיבוקים.
לזלי מוציאה מהאוטו שלה עוד ועוד ציוד של הילדות (תיקים, שקי שינה, חגורות הצלה, תעודות וציורים, קסדות. את האופניים נצטרך להביא בעצמנו) ולוקחת לידיה את טל שלא חייך מאז שעזבנו ועכשיו חזר לחייך (שום משל, אמת לאמיתה).

אנחנו שואלים לגבי הגמדים שעשו לנו הפתעה והיא מודה שפגשה את סוזן אצלנו בבית יום קודם, כשבאה לפרוק במקרר שלנו את ארגז הירקות השבועי וסוזן באה להתקלח. היא סיפרה לסוזן שזה ממש בעסה לחזור מטיול לבית מבולגן ומלוכלך וסוזן אמרה לה שהיא ממש רוצה לסדר לנו את הבית אבל היא חושבת שזה עלול להכעיס אותנו.
לזלי הגיבה באיזשהו פחחחח (אני עוד לא יודעת איך אומרים פחחח בקנדית) שנתן את האות להסתערות.
סוזן הספיקה גם לעשות מכונה אחת של כביסה ומישהי מהן השקתה את הגינה.

לזלי מודה שהיא לקחה את הילדות אליה למרות בקשתי, כדי שאוכל ליהנות מבית נקי ומסודר למשך כמה דקות, לפני שהבלגן יחזור.


עכשיו כשאנחנו שוב כולנו יחד בהרכב מלא, קשת תפסה בחזרה את מקומה כאחות קטנה והיא צורחת כשמשהו לא מתרחש לשביעות רצונה המלאה. במקביל היא פועלת במהירות להחזרת הבית למצבו הקודם.
אור ונטע מלאות סיפורים. המעברים בבית מלאים בציוד חוזר.
טל מאושר, זוחל במרץ ערום על השטיח (זה שטיח שלנו. מותר) צוחק צוחק צוחק.
אני מתבוננת בבית המלא בילדים ובפירורים והפיסות שהן נושאות איתן.
מרוצה 🙂

6 Comments

  • אביטל הגיב:

    כיף לקרוא אותך. הלוואי שהייתי מתייחסת בכזה שוויון נפש ללכלוך ובלגן.

  • טלי הגיב:

    וואי איזה כיף של סיפור!

  • שרון הגיב:

    איזה חברות טובות אספתם

  • יעלי_לה הגיב:

    מרוצה 🙂

  • יעלפו_מהמושב הגיב:

    השאלה הכי לא קשורה (שאלת וורפרס, חשבתי שאולי אתם תדעו את התשובה)- בחרתי עיצוב שנראה לי מגניב, אבל- רואים את כל הפוסטים (אולי מיליון) בדף אחד ארוך מאוד, ורואים כל פוסט מההתחלה ועד הסוף. איך גורמים לחלוקת הפוסטים למספר דפים ואיך גורמים רק להתחלה של פוסט יחיד להופיע (במקום הפוסט המלא)? תודה!

  • michalica הגיב:

    באמת כל הכבוד על קור הרוח לנוכח הבלגן. אנחנו משתגעים, אבל זה כמו להלחם בטחנות רוח. כמו לפנות שלג באמצע סופת שלגים.

    ואין מה לומר, האמריקאים האלה מפגרים אש! אסור להכניס סכינים?! איזו שטות, לא יאמן.

הגב