יום שישי, 14 אוקטובר, 2011, 12:32

יש לי מיילדת והודו בתנור

אתמול נסעתי לנלסון לצוד הודו ומיילדת.

המצב בפרובינציה שלנו הוא כזה: את כח העזר בלידה בוחרים מראש והם גם מי שעורכים את מעקב ההריון. הכל מכוסה על ידי ביטוח הבריאות ולידת בית היא אחת האפשרויות.
עד לפני כמה שבועות לא העסקתי את עצמי בעניין הליווי המקצועי בלידה. עשיתי מעקב הריון אצל רופאת המשפחה וכשעלה הנושא אמרתי שזה רחוק. מה שלא לקחתי בחשבון זה שלא יושבים ומחכים לי.

בביקור הקודם שלי במרפאה (חודש ומשהו אחורה) ד"ר סויר המתוקה (היא לא הרופאה שלי, הלוואי שהיתה) פרשה בפני את כל האפשרויות מהן השתמע שאני יכולה ללדת עם רופאות המשפחה מהמרפאה בבית חולים בלבד או עם מיילדת איפה שאני רוצה.
רשמית, רופאי המשפחה מורשים לילד בבית מזה שנה בערך אבל הרופאות במרפאה שלנו הן כולן צעירות עם ילדים קטנים ולא יצא להן להשתפשף מספיק בלידות בית (לתחושתי – בלידות בכלל) בשביל שיוכלו להציע את השירות הזה למטופלות שלהן.

בבית שלנו די ברור לי שאני לא רוצה ללדת משיקולי מרחק (שעה נסיעה מבית החולים במזג אויר נאה) ומועד הלידה (דצמבר. מזג אויר לא כלכך נאה ופוטנציאל לכבישים מכוסי שלג). עדין יש לי את האפשרות ללדת בבית אחר, קרוב לבית החולים.
יש פה בעמק הרבה נשים שהן מילדות בלתי רשומות והן הליווי המקובל פה בסביבה ללידה (אבל אני לא יולדת-עמק טיפוסית. אין לי כוונה ללדת מאחורי עץ, בלי קשר למזג האויר). הבעיה עם מילדות לא רשומות זה שאי אפשר להמשיך איתן לבית חולים אם צריך וכל העסק אמור להיות מחתרתי כי זה לא חוקי.

אחרי ששמעתי את התכנית הזאת ששודרה לאחרונה, גיליתי שעד לפני עשרים שנה כל נושא המילדוֹת היה בלתי מוסדר בב"ק. רק אז התחילו להסדיר את הנושא (הכשרה, פיקוח וכו') מה שהביא חלק מהמילדות לעבור את התהליך ולהפוך לחלק מהמערכת ולכל היתר לרדת למחתרת.

אחרי שהבנתי שבחירת המלווה תשפיע על המיקום ואני רוצה להשאיר את הכל פתוח, הלכתי לחפש מילדת רשמית ורשומה כי עם כזאת אני יכולה ללדת בבית או בבית החולים. מה שאבחר.

אגב, לפני כמה שבועות הלכתי לסיור בבית החולים. תיקון, הלכתי לבזבז את הזמן שלי בניסיונות לקבל זריקת אנטי-די (לא יאמן איך שהם לוקחים את הזמן שלהם במיון המנומנם. ועוד באתי עם הפניה ומרשם והכל) ועל הדרך איתרתי את מחלקת אמהות שהיתה שוממה ומנומנת אפילו יותר מהמיון.
מצאתי שם אחות מחלקה אחת שהיתה פנויה מאוד להראות לי את חדרי הלידה והאמבטיה המפתה והנוף המאמם למגרש החניה. יש להם 6 חדרי אשפוז מה שאומר שרב הסיכויים הם לקבל חדר לבד, אם אבחר ללדת שם ולא לחתוך הביתה מיד אחרי הלידה.
אין מילדות בצוות במחלקת אמהות אלא אחיות מחלקה שנותנות סיוע למילדת/רופא שהבאת איתך מהבית כשבאת ללדת. יש להם כל מה שצריך בשביל לטפל במקרים מיוחדים (זה אמנם צ'יקמוק אבל עדיין – בית חולים), יש רופא מרדים ויש מנתח, כולם במרחק של 5 דק' קריאה והם יודעים לטפל בפגים ולא, אין להם תינוקיה, מאיפה הבאתי את הרעיון המוזר הזה? תינוק צריך להיות עם אמא שלו.


יצאתי לעשות שופינג של מיילדות לפני חודש והרגשתי כמו מישהי שרוצה להכין הודו צלוי שבוע אחרי חג ההודיה.
מצאי המילדות הוא כזה: 3 בנלסון שעובדות יחד, אחת בקסלו שזאת עירה מתוקה שאני מעדיפה למות מאשר לנסוע אליה. זה מה שיש במרחק סביר (אני בטוחה שבאזור החוף יש עשרות מילדות).
התקשרתי לאלו שבנלסון והן אמרו לי שהן מלאות ולא יכולות לקחת לקוחות נוספות. התקשרתי לזאת שבקסלו (כשאני תוהה איך עושים מעקב הריון טלפוני. כי אין מצב שאני נוסעת לקסלו) והיא אמרה שהיא בחופשה בגלל שלא היה הרבה ביקוש לרבעון הזה.
שורה תחתונה: אין לי מיילדת.

הנחתי לזה. יצאתי לחופש. חזרתי מהחופש. התקשרתי למילדות של נלסון והשארתי להן הודעה אחת לפני זאת של התחנונים. משהו כמו: "תשמעו, אני מבינה שמלא לכן אבל אין לי חלופות. אולי תשקלו מחדש?"
התגובה הגיעה די מהר: "כנראה שהיתה איזו אי הבנה. את ברשימה שלנו. בואי ניפגש"

אז אתמול נסעתי לפגוש אותן. ולצוד הודו.

מסתבר שלמצוא הודו ככה סתם בחנות זה לא עניין פשוט. לא סתם יש עונות למזונות – גם ההודים מבשילים במועדים מסוימים (חג ההודיה וחד המולד. אלה הודים שומרי מסורת) וסטיה מהם תעלה ביוקר.
כך למשל לפני כמה ימים (ערב חג ההודיה) היו בסופר הודים טריים. היתרונות בהודים טריים הם ברורים: הם לא עברו הקפאה שמשפיעה על הטעם, אף אחד לא יכול לדחוף להם תוספות של מים וחומרים נוספים כשהם במצב טרי, לא צריך לפנות שבוע בשביל להפשיר אותם ובמקרה הזה גם המחיר היה נמוך להפליא.
אבל לא נעמה, היא תצלה הודו בזמן המתאים לה ותמצא את עצמה בוחרת בין הודו עם תוספים להודו במשקל 9 קילו (ועלות 90$). בסוף נמצאה הפשרה, מצאתי הודו זעיר של 5 ורבע קילוגרמים במחיר השערוריתי של 11$ לקילו. אורגני.
בפעם הבאה אני אשתדל להיות חלק מההמון.


לפני הכל הלכתי לפגוש את מישל. היא אחת מהשלוש. חלצתי נעלי ועברתי לנעלי בית סרוגות שהיו מונחות בסל גדול בכניסה. אחרי שהיא סיפקה לי את כל המידע שהיתה מחויבת לספק ואני סיפקתי את זה שלי (כל ההסטוריה המילדותית שלי, כולל משקלים בקילוגרמים שזה משהו שאנשים פה לא מבינים) היא שקלה אותי (לא יאמן לאילו מספרים מגיעים כששוקלים אישה הרה בפאונדים) ואז שאלה לגובהי. אמרתי לה מה ההשערה שלי, בס"מ והיא, בשביל להפוך את זה למשהו שהיא מבינה, הלכה על מדידה בשיטה מדעית מדויקת: היא נעמדה לידי וביקשה מאלישע המתלמדת שתגיד מי יותר גבוהה ובכמה. את הגובה שלה היא יודעת (ברגליים, אינצ'ים, מיילים ושנות אור).

אחרי שאלישע משמשה לי את הבטן ארוכות כדי להבין איפה הראש, איפה הטוסיק וכו' (מידע מיותר. הוא בועט לי באברים שונים בשעות שונות של היום אם כי הוא תמיד מקפיד לשבת לי על השלפוחית) היא הוציאה סטטוסקופ משונה וניסתה להקשיב ללב שלו.
משלא עלה בידה היא התנצלה על השימוש שהיא עומדת לעשות במכשיר מטכנולוגיה מתקדמת בסביבתי ושלפה דופלר על בטריות. כזה שבא עם מתמר וג'ל בצד אחד ועם מכשיר קטן בצד השני שעושה טוגודום טוגודום.

אחרי הלידה הן אמורות להמשיך ולעקוב אחרי במשך כמה שבועות כשהפגישות הראשונות הן אצלי בבית (ברור). תהיתי אם זה לא רחוק להן (בכל זאת, שעה נסיעה) והן סיפרו לי שיולדות איתן גם נשים מ"מזלגות גדולים" (שעתיים וחצי מנלסון לכיוון השני) ואין בכלל בית יולדות באזור שלהן.
ואני חשבתי שאני גרה in the woods. ("מזלגות" היא עיר עיר. עם קליטה סלולרית וסופרמרקטים גדולים וכל היתר. אבל בלי בית חולים נורמלי, כך מסתבר).


אז יש לי מילדת ויש לי הודו זעיר שאין לי מקום במקרר עבורו אבל במילא אני צריכה להפשיר אותו. יש לו לילה לבלות מחוץ למקרר וברור שזה לא יספיק. הציפור הזאת תלמד לשחות.
את הלילה ביליתי בצפייה בכמה סרטוני הדרכה למילוי הודו וצלייתו. לא הסכמתי עם מה שראיתי והעדפתי להיצמד להנחיות של דֶבּ, המזכירה של המרכז הקהילתי ממנה גביתי הנחיות מפורטות (לגבי גדלים וזמנים) שלשום. עם המילוי נצמדתי להמלצות של הת'ר ואנדרו כי על המילוי שלהם אני חולמת בלילות.


בוקר שישי הגיע. על הכיריים מונח הודו קפוא למחצה בתוך תבנית הצליה שקניתי עבורו ועל השיש יש את הטפטפת הגדולה שתפקידה לסייע בנסיכת מיצי הצליה על הציפור. באנגלית הפועל הוא to baste.
התכנית שלי היתה לעבוד על ההכנות אחרי ארוחת הבוקר וב11 להתחיל לצלות. כמעט עמדתי בזמנים. מזל שלקחתי ספיירים והארוחה היא בשעות הערב המוקדמות. יש זמן.


מילוי לתרנגול הודו

מתכונים יש בשפע. אני מתיחסת לזה של הת'ר ואנדרו

רכיבים

  • לחם (אפשר נטול גלוטן. אפשר להמיר בדלעת) חתוך לקוביות קטנות.
  • הרבה בצל
  • הרבה סלרי
  • פטרוזיליה, מרווה וטימין
  • פטריות
  • חמאה
  • חלקים פנימיים, אם יש.
  • אגוזי מלך

כמויות:

הכמות הכללית של המילוי תלויה בגודל החלל שיש למלא. מתברר שבציפור קטנה כמו שלי אין המון מקום. אבל טיפ מעולה שקיבלתי ממאיה (פוסט אחד אחורה מכאן) לימד אותי לדחוף עוד מילוי בין הבשר לעור. נכנס שם המון!
במקרה הזה השתמשתי בבצל וחצי מהסוג הגדול, 8 מקלות סלרי, חצי צרור מכובד של פטרוזיליה, המון פטריות שנטרל, כ10-15 עלי מרווה וחופן טימין.
חמאה – בערך 200 גר'.
חלקים פנימיים הגיעו עם ההודו (זה מנהג פה, כשמוכרים לך עוף שלם דוחפים לו את הלב והכבד בתוך שקית בתחת). אחד לב ואחד כבד.
טעם הלחם ישפיע על טעם המילוי. אני בחרתי בלחם שאור כוסמין אחרי שדב אמרה שהיא משתמשת בשיפון. בדיעבד – עדיף משהו נייטראלי (נגיד – לא לחם שאור חמצמץ).

לפני שניגשים להכנה אפשר לשים ברקע את השיר הזה (רק להחליף את הרוזמרין בסלרי)

הכנה

קוצצים את הבצל ומאדים בשמן. מוסיפים סלרי קצוץ, חלקי פנים קצוצים (אם אוהבים את הטעם) ופטריות ומאדים עוד.
מוסיפים פטרוזיליה, מרווה וטימין, כמה דקות, מתבלים. מכבים. מוסיפים חמאה ונותנים לה להיעלם.
מערבבים עם כבד (ולב) קצוץ, אם יש (טעות לשים אותם מאוחר. הם צריכים להיכנס עשויים, אחרת יש פה סכנה בריאותית) ומוסיפים את האגוזים כשהם קצוצים.
את הלחם חותכים לקוביות קטנות ומערבבים עם כל היתר. (המסורת מבקשת לחם לא טרי ואת הקוביות קולים לפני השימוש. נשמע לי רעיון טוב לקלות).
אפשר להוסיף קצת נוזלים אם מרגישים צורך.
ממלאים את חלל הבטן של העוף. ממלאים עוד ברווח שבין העור והחזה (יש רווח, רק צריך לדחוף שם יד ולגלות אותו).

תרנגול (הודו) ממולא

שוטפים את העוף מבחוץ ומבפנים. מנגבים בטפיחות במגבת נייר.
ממלאים את העוף.
מניחים את העוף על הבטן (חזה למטה) בכלי מתאים (זאת אומרת כלי שיכיל אותו בנוחות, עם שוליים גבוהים מספיק להחזקת נוזלים) ועם מכסה מתאים.

מעסים קלות בשמן את העוף וממליחים.
שופכים נוזלים לקרקעית (במקרה הזה הכנתי ציר מהיר מהגרגל'ה שהגיע תחוב בחלל הבטן של ההודו ומהגבעולים של הפטרוזיליה). משהו כמו 2-3 ס"מ גובה.
מכסים במכסה.
אופים ב 165-175 מעלות צלסיוס (325-350 פרנהייט) הרבה מאוד זמן, אבל התחלתי עם חצי שעה של חום יותר גבוה (200c) רק בשביל לתת פוש לעוף הצונן.
זמן אפיה מומלץ: כ45 דק' לקילו עוף (אני לא בטוחה שזה כלכך ליניארי, זמן הבישול אבל ניחא). אם יש מדחום בשר (זה שנראה כמו נעץ גדול) אז הטמפרטורה הפנימית (אפשר למדוד בירך) צריכה להיות 71-82 צ' כשזה מוכן.
כל חצי שעה (או שעה, אם ממש עסוקים) צריך לסוך את הציפור בנוזלי הבישול. זה נותן לעוף צבע וטעם נהדרים למרות שהעוף נאפה כשהוא סגור לגמרי. אפשר לסוך עם מצקת אם אין טפטפת (אבל עם הטפטפת זה משחק הרבה יותר נחמד).

לטעמי אם יש מספיק זמן – אפשר וכדאי להשאיר בתנור עוד קצת זמן. בחום יותר נמוך ועדיין מכוסה (כל הזמן מכוסה).
במקרה הזה 5 ורבע קילו היו בתנור 5 שעות והתוצאה היתה בשר שנפל מהעצמות. אני חושבת שזה סימן טוב.

הכנת gravy והגשה
ממה שראיתי עד כה – מקובל להוציא את הציפור מהתבנית (תמיד זה כרוך בהשפרצות או כוויות) ואז לטפל בנוזלים בתבנית הצליה עצמה.
תבנית הצליה היא תבנית דקה שמתאימה לצלייה בתנור. כששמים אותה על הכיריים זה יוצר עבודת קרצוף מאוחר יותר. לא רעיון טוב בכלל.
אני בחרתי לפעול הפוך וזה נגמר בפחות נפגעים לכוחותינו. השארתי את התבנית מכוסה, פתחתי חריץ ומזגתי את הרוטב למחבת גדול שם הוא הצטמצם. מי שרוצה ללכת ממש לפי ההלכה צריך להתחיל ברביכה ואליה להוסיף את הרוטב ולצמצם.
אני יכולה להעיד שזה טעים גם בלי רביכה.
זה גרייוי. אחרי פעמיים מתמכרים.

לגבי הציפור עצמה – אפשר להגיש ככה לשולחן, זה מרשים (ניצן, אם תשלחי לי תמונה אני אשים פה לגירוי הקהל), ואפשר לחסוך זמן (כדי להקדיש את הארוחה לאכילה ולא לטיפול בבקשות) ולפרק לפני.
מילוי לחוד, חזה פרוס לחוד והחלקים האכילים לחוד (כמו שהם או מופרדים מהעצמות).
את הגרייוי מגישים בצד. רצוי בצד שלי.

גרסאות הדפסה: ODT , PDF


חדשות מזג האויר – ההרים סביבנו כבר מושלגים. אלה הרחוקים והגבוהים. הקרובים עדיין לא.
כבר קר (סביב 3 מעלות בבוקר) והיום כשיצאתי בצהריים הרגשתי שכובע היה מתאים. צריכה להחליף את כובעי השמש שבכניסה בכובעי צמר (וכפפות וכל היתר).
בכל ערב אנחנו תוהים אם תהיה קרה הבוקר ובסוף מחליטים שלא תהיה ומשאירים את כל העגבניות על השיחים. אבל זה הימור.

הנה נטע בכיסא הפיקניק שלה משתזפת מול הקמין, שומעת הארי פוטר 5:


שתי הרצאות מומלצות לשמיעה, לקינוח:
ד"ר שרון צברי על הנקה והמערכת החיסונית
ופרופ' ארטור אידלמן על מוות בעריסה.

24 Comments

  • לורי הגיב:

    אז קיבלת בסוף אנטי די או שזה היה נסיון עקר? תמונה של התוצר הסופי ממש מתבקשת.. שנדע על מה חולמות ההרות בלילות 🙂 ולא משנה רמת הכישרון שאיתה את מתארת אותו… איפה נמצא הקמין אצלכם בבית? זה יפה שאפשר להסתובב עם גופייה.

    • נעמה הגיב:

      קיבלתי. בטח שקיבלתי.
      אבל קודם כל הם נתנו לי לשבת ולחכות עד שהם יכניסו את הבקשה שלי למערכת ומישהו מהמעבדה יבוא לקחת לי דם ולוודא שאני באמת בעלת סוג הדם האמור.
      אחרי הרבה זמן (הבאתי סריגה) באה אישה עם מחט אבל התברר שהיא באה להזריק ולא לקחת דם. לא התווכחתי. כנראה הם גילו רישום במערכת של האנטי-די הקודם שקיבלתי שם (אחרי ההפלה) וזאת היתה הוכחה מספקת.
      אחר כך עוד חצי שעה של המתנה (נהלים חדשים) והביתה.
      סה"כ שעה ומשהו, להערכתי. בלי שהייתי צריכה לעשות שום פרוצדורת קליטה. הרבה בשביל זריקה קטנה, לא?

      הקמין בפינת הסלון ואני חושבת שכבר אי אפשר להסתובב בגופיה.

      • לורי הגיב:

        גברת, לא מתווכחים עם נהלים חדשים.. זריקה קטנה קטנה אבל חשובה. אני הצלחתי להסתבך עם זה.

        • נעמה הגיב:

          איך הסתבכת?
          הנהלים החדשים הם שצריך לחכות חצי שעה אחרי. מעניין מי התעלפה בחניון בגלל אנטי די שהיה צריך את הנוהל הזה…

          • לורי הגיב:

            וול, כשנבדקתי לפני הזריקה כבר היו לי נוגדנים בדם, ההריון ההוא (שלישי) עבר במעקבים כל שבוע ונגמר בזירוז (חארות) ותינוקת בריאה – הכי חשוב. עכשיו אני כבר שלוש שנים אחרי אבל הנוגדנים נשארו ואם אכנס להריון זה הולך להיות הריון בסיכון גבוה.

  • תמי הגיב:

    מענג כרגיל.

  • שרון הגיב:

    בהצלחה עם המיילדת ובכלל עם המשך התהליך, שיצא לך כמו שאת רוצה, נשמע קצת מסובך להתאים את מה שאת מכירה מה שאת רוצה גם למקום למרחקים ולמזג האויר, אבל סומכת עליך שתהיי יסודית בהכנות 🙂 לפחות אני רגועה שאחרי תוכלי לנשנש מישמישים פטריות ורסק תפוחים… 

  • שרי הגיב:

    בהצלחה בשעה טובה ובתאבון גם יחד 🙂

  • בת דודה הגיב:

    תינוק צריך להיות עם אמא שלו. גאוני! הם יכולים לעשות השתלמויות בבתי יולדות בארץ? נראה לי שאבוא אליכם ללידה הבאה שלי (-:

  • מאיה הגיב:

    בית חולים ללא תינוקיה! המשיח הגיע לבק ולא הודיעו לנו? נשמע שיצא יופי של טרקי. הייתי צריכה להשאיר גם את שלי יותר זמן בתנור (7 שעות ל7 קילו?). אז אם הבנתי נכון את יולדת בבית של המילדות בנלסון?

    • נעמה הגיב:

      לא חושבת שהבית של המילדות מיועד ללידה. הן לא העלו את זה כאפשרות. כן אמרו שיבררו לי טלפון של מישהי שמשכירה בית למטרות לידה.

      קראתי את עלילות ההודו שלכם והתפעלתי עמוקות. אני זרקתי הכל לאותה התבנית ואת הכנת 5 מנות שונות מציפור אחת.

  • ליאת הגיב:

    ההרצאה על ההנקה היתה מאוד מעניינת, תודה על הלינק. אם הייתי יודעת את כל מה שאני יודעת היום לפני 10 שנים.. אך אין בוכים על תחליף חלב שנשפך. לפחות עם השלישית החכמתי! המחלבה הקטנה עדיין עובדת והבחורה בת כמעט שנתיים. המתכון נשמע טוב. אצלנו יש זמן עד הארוחה, עד נובמבר. אך מזל שיש לנו מסורת עם חברים שהם תמיד צולים וממלאים וכו' ולא אנחנו..

    • נעמה הגיב:

      מה, אבל זה כיף להכין הודו ממולא!
      ואיזה ריח זה עושה בבית
      ובאוטו אחר כך בדרך לארוחה
      ובבית שאוכלים בו
      וכמה זה טעים יא אללה.

  • ליאת הגיב:

    וואו, את עושה לי חשק! אגב, היינו פעם ב Scarborough באנגליה אבל לא היה שם יריד באותו יום.. זה שיר קסום. עושה אוירה של חורף.

  • מיכל הגיב:

    אפשר לקבל יותר פרטים על התבנית שצולים בה? תמונה יהיה נפלא כמובן

  • זה שמבשל הגיב:

    באיחור אופנתי למדי, חג הודיה שמח! אימצתי את המילוי שלך.

    שנטרל (בעברית "שעלוליות" דרך אגב) היא ללא ספק הפטריה השניה החביבה עלי, ורק חבל שכאן היא עולה כמו אורניום. למקרה שיש לך יותר מדי (יכול להיות דבר כזה?) הן מצויינות גם כשהן יבשות, ובכלל אפשר לשמר אותן בקלות. אה, כן – ויש לי מתכון חינני של אליזבת דויד לשאריות של טורקי (בנוסח "האביר"). אם את מעוניינת.

    • נעמה הגיב:

      שלום לאיש עם החברים מהעדה הנכונה 🙂
      לא חושבת שיש לי יותר מדי. הקפאתי כמה שקיות, יבשתי את היתר, ניתן לשנה לעבור ונראה איך זה משמש אותנו.

      אוכל של אבירים תמיד מעניין אותי, אנא חלוק את המתכון.

      (בפרובינציה שלך אין יערות ופטריות? למה לקנות שנטרל אם אפשר ללכת ללקט. מצא את הלזלי שלך).

      • זה שמבשל הגיב:

        יש אצלנו כל מני פטריות ויערות, אבל רובן (זה הלזלי שלי) טס לשנתיים של מחקר (שנה בטייואן ועוד שנה ביפן). הבעיה שיש כאן כמה פטריות רעילות מאוד שנראות בדיוק כמו שנטרל. ויש גם מתכון (של אליזבת דויד):

        הודו הנוסח האביר (à la chevalière)

        באירופה יש מסורת, ולפיה מתכון שמכיל את המילה אביר בשם הוא בדרך כלל מתכון שמסביר איך לנצל שאריות. בגרמניה "אביר עני" הוא מה שנקרא כאן פרנץ' טוסט. אני מביא את המתכון כמעט כמו שהוא, אבל בסוף יש גרסה מקוצרת.

        חומרים: – לציר עצמות של הודו, סלרי , בצל, גזר וצמחי תבלין (תימין, דפנה) – למנה עצמה 350 גרם של בשר הודו (כל מה שנשאר מפורר ואף אחד לא יאכל ממילא) החזה ו/או שוק, בנתחים יפים (בחיתוך אלכסוני של שפים) מעט שמנת פירורי לחם מעט שמן צמחי לטיגון וכך עושים: 1. מכינים ציר (מביאים לרתיחה ומנמיכים לחום נמוך, חצי שעה בערך), מסננים וממשיכים לצמצם לדמי-גלאס. מסמיכים עם שמנת (או בכל דרך אחרת שמקובלת עליך), ומתבלים (מלח פלפל – בכל זאת מתכון בריטי). 2. מועכים או מפוררים את הבשר לגמרי, ומוסיפים אותו לרוטב. מבשלים עד שמתקבלת סמיכות של ריבה. 3. טובלים כל נתח הודו ברוטב, מגלגלים בפרורי לחם, ומטגנים כמו שניצל. מגישים עם הרוטב ליד או על, יחד עם אורז.

        ובקיצור – את הנתחים שנשארו יפים, חותכים ועושים כמו שניצל. את השאריות מוסיפים לרוטב כדי ליצור רוטב סמיך ועשיר.

        • נעמה הגיב:

          תודה 🙂

          כרגע ההתלהבות מהחידוש מביאה לזה שהחזה (בלעעע) נאכל קר בשמחה, החלקים האכילים נאכלים ככה מחוממים – גם בשמחה ואני כמובן אוכלת את שאריות הסטאפינ כשהן שוחות בגרייוי…
          אבל יגיע הזמן לגיוונים.

  • Mira Davis הגיב:

    המילוי של ההודו נשמע טעים! תודה על המתכון אני אנסה אותו (בטח אשתמש בדלעת במקום לחם… לא אוהבת מילוי לחם…). איפה את בקנדה? אני ב OTTAWA VALLEY כבר כמה שנים טובות 🙂

    העגבניות שלי כולן הלכו להן לעולם שכולו טוב (של עגבניות)… עכשיו מנקים את הערוגות לקראת האביב, אני קוראת לחלק הזה "הצד האפל של הגננות" LOL! מוזמנת לבקר אצלי בבלוג http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2160254&r=1

הגב