יום שלישי, 22 פברואר, 2011, 20:37

גשוקו ושמש

יצא לי פוסט קצת מרחף אבל ככה אני עכשיו, מרחפת, בבלבלה מתוקה. אם אחכה שכל החלקים יתחברו יחד בצורה הגיונית כנראה שהוא ישאר טיוטה לנצח. אז יאללה, שיהיה.


לפני הכל – השלמות "מצאתי במצלמה":
תמונות של מלחמת כריות שהובילה אור במשחקיה בלודג'. האפקטים המיוחדים (טשטוש בשוליים ותמונות מרוחות) הם בזכות החמאה שמסרבת להתנקות מעדשת המלצמה שלי וההגדרות שאני לא מצליחה לסדר לשביעות רצוני. הרבה יותר מדי משתנים, הרבה יותר מדי חבטות מצד קשת.

Neta talking about ski from Yuval Hager on Vimeo.

(אבא, זה בשבילך)


בסוף השבוע האחרון נערך סמינר (גשוקו) בדוג'ו השכונתי. לסמינר הגיעו כלמיני אנשים: מהרחוב שלנו, מהעמק, מנלסון ומהבירה (12 שעות מפה). גם יובל השתתף, מה שהשאיר אותנו בלי יובל ובלי אוטו במשך רב שעות הסופש, שזה ממש בסדר (עם הלו"ז הצפוף שיש לנו עכשיו, אני מברכת על כל יום רביצה).

בשבת, בין השיעור של הבוקר לשיעור של אחר הצהריים, לקחתי את הילדות לעשות קצת סקי בשמש. חוץ משמש היתה גם רוח מה שהופך את המינוס קצת למינוס קצת יותר.

כשהגענו לתחילת המסלול מצאנו שם את אחד מבחורינו המצויינים שדואגים לגירוף המסלול והטבעת החריצים.

זה אופנוע שלג (כמו טרקטורון אבל בחורף. הניחוש שלי הוא שזה משרת את אותן המטרות בדיוק: 1. להגיע ממקום למקום ומהר. 2. להרגיש משהו גדול ועוצמתי בין הרגליים).
מאחור רתום מתקן המשטח ומהדק מעט את פני הקרקע. אל המתקן הזה מחובר מתקן נוסף, קטן (בתמונה – צהוב ומורם מהקרקע) שתפקידו ליצור שני חריצים רחבים בקרקע.
אפשר לומר שזו וריאציה על משדדה ומערג.

הודינו לאיש על העבודה שהוא עושה (כל האנשים שמתחזקים את עשרות הקילומטרים של המסלול עושים את זה בהתנדבות) וראינו איך הוא מסתובב כדי לעבור שוב על השביל. בלי להטביע חריצים ("השלג לא במצב מתאים").
זה לא ממש שלג. זה קרח פירורי.


עזרתי לכל הילדות ללבוש את המגלשיים שלהן ושילחתי אותן לדרכן. לבשתי את שלי. החדשים. המאממים.

בינתיים הילדות התרחקו.

לא יודעת למה לקחתי את קשת לטיול הזה.
יודעת למה.
היא ביקשה.
אבל זה לא אידיאלי כי היא ממש איטית וממש אוהבת שאמא צמודה אליה ומהר מאוד נעשה לה קר או רטוב או צמא או רעב.

מצאתי את עצמי עושה יויו בין אור ונטע

לבין הקשתיאל

אבל זה היה יויו בסקי אז הייתי בסבבה עם זה.
(צריכה לעבוד על הסיבובים).


ופתאום נגלה מימין חוף מוזהב.

לפי הפסים על השלג זיהיתי שכמה משוגעים ירדו למטה (מדרון של 75 מעלות בערך) עם מגלשי הסקי שלהם. אמרתי – גם לי מגיע.
הורדתי את המגלשיים וירדתי ברגל.

התלבשתי וגלשתי לצד סימנים של אנשים וכלבים אחרים.
לא הספקתי להגיע עד לנהר עצמו, רק עד ליובל מנצנץ שלו

(הכל סביב היה בהיר ולבן וכחול ובוהק וקררר) כשצעקות מאחור קראו לי לחזור.
הקצ'קר מוחה.

אז חזרנו הביתה.

זה לא באמת נגמר כלכך יפה.


בשלב הזה של סוף השבוע כל מה שידעתי על שותפיו של יובל לגשוקו זה שהם מתקדמים הרבה יותר ממנו, רבים מהם מורים בעצמם ושכולם מדממים בצוותא על הטטאמי. לא היו להם פנים ולא שמות.

הוא נקרע ואני העברתי את השבת לאט.

חצבתי את דרכי לעמדת התלייה ותליתי כביסה לראשונה מזה חודשים.

(מסתבר שכביסה כן מתייבשת במינוס חמש אם יש רוח ושמש)

חיברתי את המגב שרכשתי בטמבוריה המקומית תמורת הון קטן, למקל שרכשתי תמורת הון קצת יותר קטן והתכוננתי לטיסת הבכורה שלו.

אני עומדת לנקות את המטבח בלי למרוח עליו את כל ההיסטוריה הלכלוכית של הבית!

הילדות שיחקו שח לפי החוקים. ואז הן המציאו חוקים חדשים.

שקט.


במוצ"ש נסענו בהרכב מלא לבית של מרשה (עם התנור) לפוטלק.
היו שם משתתפי הגשוקו – סנסיי, תלמידיו ותלמידיהם, היה אוכל טעים והרבה שתיה אבל הכי הרבה היתה שם אהבה.
הצפה של אהבה בכל הכיוונים.
ולא היה לי שום רצון או צורך להשתבלל. יכולתי להעיף את השיריון ולהיפתח.
ולשבש תודעה בצוותא.
ולחטוף בחילה.
ולהחליט שבפעם הבאה לא אתעצל ואטרח להציב לידי בקבוק מים במקום סאקה.


ביום האחרון של הגשוקו, אחרי השיעור והארוחה הילדות ירדו להשתולל בדוג'ו הפנוי בזמן שסידרנו את המטבח והתארגנו ליציאה למעיינות החמים.
פתאום שמעתי נגינת פסנתר. הלכתי לחפש את המקור.
"זה מלמטה? מי מנגן?"
"סנסיי. ככה סנסיי מחכה"

ירדתי לראות איך סנסיי מחכה.

Sensei is waiting from Yuval Hager on Vimeo.


מחוץ למלתחות במעיינות החמים קשת הפנתה את תשומת לבי לשלט:

"אמא, תראי, לאישה הזאת יש רק רגל אחת. לאיש יש שתיים ולאישה יש אחת. בטח השניה נשברה לה"

6 Comments

הגב