יום רביעי, 21 דצמבר, 2011, 17:48

סיפור הלידה של יויו

תינוק רביעי, מה כבר יש לספר? היו צירים, כאב לי, לחצתי, יצא תינוק מאמם.
שום דרמה.
הכל הלך חלק.


קודם כל נדרש הסבר למה בית חולים, אחרי לידת הבית המצויינת של קשת.
אז – בית חולים במרחק 10 דק' נסיעה מהבית וידיעה שלבחור בו אומר לעמוד על המשמר כדי להימנע מהתערבויות והפרעות ומעוד ניתוח.
הפעם – בית חולים במרחק שעה נסיעה מהבית, בתנאי מזג אויר טובים (והעונה – חורף ומפעילי מפלסות השלג הסטלנים של העמק לא מתעוררים לפני 10 בבוקר).
בהתחשב בעבר שלי (שכולל ניתוח קיסרי) ובשקלול כל הנתונים החלטתי שאני רוצה ללדת קרוב לבית חולים, ז"א בנלסון עצמה.
האפשרויות היו – בית חולים או בית אחר (בית מלון, בית שכור וכו').
המיילדות העידו שבית מלון מסוים בעיר משתף פעולה עם העניין אבל האמבטיה שלו ממש לא מתאימה ללידה. אז פסלתי אותו. אחר כך חשבתי על כל ההיערכות הנדרשת (סדינים ושעווניות ושפע של סופגים מסוגים שונים ובריכה וצינור ועוד) והתעייפתי. מהמחשבה לבדה.
מתישהו כשהגעתי לבית החולים לאיזו בדיקה ניצלתי את ההזדמנות ועליתי למחלקת אמהות. קיבלתי שם סיור לבבי והסברים מפורטים. מעבר לנוף שלא היה משהו (חלונות גדולים הפונים למגרש החניה הקטן) ולעובדה שככלות הכל מדובר בחדר בבית חולים, הכל נראה והרגיש סבבה.
במיוחד האמבטיה שלהם. גדולה ומזמינה.
הגישה שלהם נשמעה טובה וסיפורים של נשים שילדו בבית החולים אישרו את ההצהרות על גמישות ואי התערבות.

הזמן עבר ואני לא עשיתי כלום בעניין חלופות לבית החולים וכך יצא שהחלטתי שאני יולדת בבית החולים מתוך עצלנות.
והרגשתי לגמרי בסדר עם זה.


בבוקר החמישה עשר בחודש דצמבר התעוררתי עם צירים. זה היה שונה בבירור מההתכווצויות-עם-שוליים-של-כאב שחוויתי לאחרונה. אלה היו צירים של לידה.
יום חמישי בשבוע האחרון לפני חופשת כריסמס. יום חמישי הוא יום פירפורים מטורף.
לקחתי את קשת לגנון, חזרתי להאכיל את היתר, לקחתי את הילדות לשיעור אנגלית, החזרתי את כולן, לקחתי את הילדות לשיעור דרמה של אחרי-בית-ספר, הגעתי עם יובל למיני-מופע של החוג (רק ילדות עד גיל 9 הרשו להזמין הורים אז לא היו הרבה מאיתנו) ובין לבין דיווחתי לכל מי שהתעניין שמחר אני יולדת וקיבלתי צירים בשקט. כל 10 דק' בערך.
בבית יכולתי לזוז ולנענע ולעשות קצת קולות אבל בחוץ בלעתי אותם ונשמתי בשקט. זה היה שלב מספיק מוקדם בשביל שהאיזון בין הפדיחה לצרכים יהיה לטובת הפדיחה.

בינתיים יובל היה שרוע על הספה אחרי לילה ויום של וירוס בטן. הבית היה זוועה כמצופה מבית ששני המבוגרים האחראיים בו עסוקים בבטן שלהם. כל היום רציתי לארגן לי תיק ביתחולים אבל לא הצלחתי להגיע לזה מרב הסעות וארגונים. וגם היה ביקור חברתי בשעתיים הפנויות היחידות שהיו לי אז גם על שנ"צ לא היה מה לדבר.

כשהגיע הזמן לקחת ולהחזיר את הילדות מאיקידו כבר היה לא נעים לקבל צירים בנהיגה. איכשהו הצלחתי לקבל אותם בין לבין ולזנק מהאוטו אחרי חניה בחריקת בלמים כדי לכרוע על השלג. עדיין הייתי מנומסת ונמלטתי מהדוג'ו רגע לפני הציר הבא.

הבנתי שהגיע הזמן לקצר טווח ולעשות את הנסיעה לבית החולים בקרוב.
תיאמתי עם לזלי שתסיע אותי אחרי שהנגלה הבאה של הגרנולה שלה יוצאת מהתנור. אספתי לתיק כל מה שצריך (לפטופ, מצלמות, נגנן, רסק תפוחים ומים), הכנתי את ציוד היציאה ליויו (כיסא, בגדים, מנשא, שמיכה) נשקתי לבנות וליובל ונסעתי.
יובל העמיד לחם במכונה והלך לישון.

ב11 בלילה הגענו לבית החולים בנלסון. לזלי נכנסה איתי כדי לוודא שהם מקבלים אותי.
פסענו לנו במסדרונות השוממים של בית החולים (שגם בשעות השיא הוא שקט ורגוע), עלינו לקומה ב' ונכנסנו למחלקת אמהות.
3 נשים בשולחן הקבלה הסתכלו עלי במבט שואל.
הסתכלתי עליהן במבט עונה. מה נראה לכן שאישה בהריון יכולה לרצות ב11 בלילה?
”יש לי צירים כל 6 דק'. יש לי עוד הרבה זמן אבל אני גרה רחוק. באתי לישון אצלכם. נרשמתי מראש"
טוב. בואי.
עד שאחות אחרת תמצא את התיק שלי, טרייסי הובילה אותי לחדר לידה.
חדר לידה?
אני לא צריכה חדר לידה. יש לי עוד כמה שעות בכיף. את יכולה לסדר לי מיטה בחדר אשפוז.
”כל חדרי האשפוז מלאים. זה מה שיש לי להציע לך. מה אכפת לך, חדר נחמד"
“כל החדרים מלאים? סחתיקה! אני בסדר עם החדר הזה. האמבטיה מעבר לדלת הזאת, נכון?

אנחנו עושות את תהליך הקבלה בחדר עצמו, על גבי שולחן קטן על גלגלים (כזה של ארוחות ולפטופים למאושפזים). השולחן לא מתמודד טוב עם ההישענות שלי עליו בצירים. אני עדיין מנומסת ליד אנשים גם אם הם אחות מחלקת אמהות.
טרייסי שואלת אם המיילדת שלי יודעת שאני פה. לא, לא הודעתי לה כי יש זמן. אין לה מה לבוא עדיין.
”בסדר. אני לא מזמינה אותה. אבל מיידעת אותה שאת כאן"

היא מעתיקה לדף שלה פרטים מהדף שקיבלה מזמן מהמילדות. שואלת אותי שאלות. מנטרת בזריזות בעזרת דופלר נייד את הדופק של התינוק (מדוגם. עכשיו וגם ב100 המדידות הבאות), לחץ דם. הנה המיטה, הנה המקלחת. הנה המגבות (ערימה. לבנות. אני מרגישה במלון). הנה החלוק, תלבשי אותו כשבא לך.
יופי. בא לי. אין לי בגדים להחלפה (ובכלל, עיקר העניין בבית חולים זה שמישהו אחר מטפל בבלגן, לא?).

”מה קורה טרייסי?”
“לא נעים לי להשאיר אותך לבד"
“למה?”
“כי באת לבד"
“באתי לישון. זה בסדר. את יכולה ללכת"
“טוב. אם את מתעוררת לפיפי או משהו, תני סימן. אני רוצה לנטר את התינוק"

את השעתיים הבאות ביליתי בבדיקת מצב הWi-Fi , בשמיעה של מוזיקה (ברור לי שהנגנן לא יהיה שימושי בשלבים המתקדמים יותר אבל בינתיים אני שומעת "שלג על עירי", מסתכלת מהחלון על מגרש החניה המושלג, מציינת לעצמי שלשיר קוראים "פירות חמישה עשר" ושעכשיו חמישה עשר. את הפירות נראה בשישה עשר), שירה במקלחת (לא מנהג שלי אבל אם אני במילא מוציאה קולות בזמן ציר, למה לא לבדר אותי בדרך?), צירים על המיטה, צירים על הרצפה ושום הצלחה בכיוון של שינה.

לבשתי מעל החלוק המצחיק עוד חלוק, עליון, כזה עם פתח קדמי (האם בגדי בית חולים הם במידה אחידה ואם כן, האם יש מישהו שהם באמת מצליחים לכסות אותו בדיוק?) וצעדתי לעמדת האחיות.
”אם את בעניין של ביקורים אז תרגישי חופשי. מתי שבא לך. אני לא ישנה"

טרייסי באה לבקר בחדר. שוב, לחץ דם שלי, דופק שלו.
”יש פה טלויזיה, אם בא לך להעביר את הזמן איתה" אבל אין שלט. מה זה צריך להיות?

אני מאתרת כדור פיזיו בחדר האמבטיה. מציבה אותו מול הטלויזיה, מגלה שפע של תכניות בוקר (כנראה שזאת טלויזיה ארצית. בחוף המזרחי כבר בוקר) ואת ערוץ הקומדיות. סיינפלד. לגמרי מתאים.
מוזר לעבור את זה לבד.
מתקשרת ומעירה את יובל.
”עוד יש זמן. מתאים לך לבוא? אני לא רוצה לעצור את עצמי רק בגלל החשש שלא תספיקו"
יובל נשמע הפוך לגמרי. לא כשיר לנהיגה, לא כשיר ללידה.
אנחנו מסכמים שהוא יגיע עם הבנות כשזה יהיה קרוב יותר.

עוד שעתיים עוברות עם הכדור וסיינפלד וקצת הצטופפות של הצירים.
טרייסי באה לבקר מדי פעם. באחת הפעמים היא פתחה לי וריד וחיברה אותי למנה ראשונה של אנטיביוטיקה.
בגלל שבדיקת הGBS יצאה חיובית הומלץ לי לקחת אנטיביוטיקה במהלך הלידה וקיבלתי את ההמלצה. המנה הבאה בעוד שש או שמונה שעות. איפה אהיה אז?

טרייסי מציעה לבדוק אותי אם בא לי. לבדוק מה?
"לבדוק פתיחה."
אני אומרת לה שזה מיותר, שאלה סתם מספרים חסרי משמעות וחסרי תועלת.
"אז לא."

באחד הביקורים היא מזהה על הפנים שלי מבט של "איפה מקיאים פה".
”את יכולה בפח, את יכולה בכיור. יופי שאת צריכה להקיא"

בלידה הקודמת, שהיתה הלידה הראשונה בלי כימיקלים, הכל היה לי חדש. לא הייתי מודעת למשמעות של מה שקורה לי ולא פירשתי נכון את התחושות וההתנהגות שלי. הפעם היתה לי הלידה ההיא לציון סימני דרך.
ידעתי שההקאה היא נקודת מפנה.
ביקשתי מהאחות שתודיע למיילדת שהגיע הזמן לבוא (המילדת בדרך).
ביקשתי מסטיק מנטה להעביר את הטעם. קיבלתי ממתק עונתי נפוץ (סוכריה קשה בצורת מקל סבא בצבעי אדום לבן ובטעם מנטה). בואנה, זה דבר דוחה.
ירקתי את הסוכריה לפח שיועד להקאות הבאות.
שאלתי אם זה בסדר שאכנס עכשיו לאמבטיה. קיבלתי חיוך של הסכמה. האמבטיה מלאה ומחכה לי (אמבטיה גדולה. לקח לה די הרבה זמן להתמלא).

התקשרתי ליובל ואמרתי לו שהגיע הזמן לבוא.
הוא העיר את הבנות, ארז סל עם אוכל (כולל לחם טרי. וחמאה. וקרש חיתוך. וכלמיני פירות. איזה אלוף, לא ידעתי שהוא יודע לארוז אוכל ככה) ושקי שינה לילדות והמון מים (המים של נלסון מגעילים). העיר גם את לזלי וקבע איתה שם. ז"א כאן.

נכנסתי לאמבטיה. השעה היתה שלוש ומשהו.
מכאן לא היה לי מושג לגבי הזמן כי לא היה שם שעון. אולי בכוונה?
אני מאוד אוהבת אמבטיות. יכולה לבלות בהן שעות.
די מהר הופיעה מישל. המילדת שלי.
אהלן אהלן, בדיקת דופק עוברי, מישל מטפלת בענייניה (טרייסי עושה לה חפיפה) ואני מתפננת. בין ציר לציר.
מישל עושה בדיוק את מה שביקשתי אז בפגישתנו כמה שבועות אחורה: מתמזגת עם הטפטים. כך לפחות זה נראה וכך זה מרגיש עד הסוף.
היא אמרה לי שאני מצויינת לא יותר מפעם בחצי שעה ולא נדרשתי לעזרת יובל (שהופיע לקראת ארבע וחצי ככה) שיגיד לה לסתום.

בצמוד לחדר הלידה בו אני שהיתי ממוקם חדר המשפחה שיש בו ספה וטלויזיה. שם התמקמו הילדות ולזלי והעבירו את הזמן במשחקים בשקט. הילדות שלי בשקט. איזה הישג 🙂 אני לא בשקט.
לא אכפת לי מהסביבה ואני נוהמת היטב את כל הצירים. לפעמים אני מנצלת את הוצאת האויר בשביל לדבר איתו, לבקש שיתקדם או שיתן לי הפוגה. אני לא באמת חושבת שהוא שומע ופועל אבל אולי מישהו אחר יתיחס לבקשה. נגיד… אני?

אני מזהה את האופי החדש של הצירים. הם כעוסים. והקולות שלי על פומפיה. זה יופי. אני זוכרת.
מישל ממשיכה לשתוק. יובל מנסה לפעמים לעזור במילה או מגע וחוטף נהמה.
כל מה שאני רוצה מהם זה טיפול במים. שיוסיפו לי מים חמים לאמבטיה, שיגישו לי את הכוס עם המים הקרים.
אני שותה מלא. כמה שלוקים בין ציר לציר.
בשלב הזה אין לי זמן לחפש את הכוס או לפתוח את הברז בעצמי כי אני נרדמת בין ציר לציר. גם אין לי כח לבנות משפטים שלמים עם פועל בהתחלה ו"בבקשה" בסוף.
אז אני אומרת "מים" ומושיטה יד כדי לסמן שאני רוצה לשתות. או מצביעה אחורה על הברז.
אני חושבת שהיו כמה פעמים שפניתי למישל בעברית כי לא זיהיתי מי מולי. ואז תיקנתי, תוהה ביני לביני אם לא פשוט יותר ללמד אותה מילה אחת.

בינתיים מישל הכניסה והוציאה כלמיני דברים. היא נערכה להופעת היויו. שפע ציוד על מגש הוכנס לחדר האמבטיה (כמה זוגות מספריים דורש תינוק אחד?) ועמדת חימום הילוד בחדר הלידה הצמוד הופעלה. כל הזמן היא צפצפה להודיע שהיא מוכנה. זה היה מעצבן.
גם האחות הגבוהה עצבנה אותי.
חשבתי שהיא רופאה כי היא נכנסה והיה לה מבט חמור והרגשתי ממנה אנרגיות של "זה לא בסדר מה שקורה פה" ואת מישל הודפת אותה.

זה לקח יותר מדי זמן מבחינתי, השלב הזה הלוחץ.
מדי פעם דחפתי 2 אצבעות והרגשתי את הראש שלו באותו המקום. אפילו סימנתי לאלה שסביב כמה הוא רחוק מהיציאה. זה לא נראה לי סביר העניין הזה ותהיתי למה אין התקדמות (לא ידעתי כמה זמן זה כבר ככה אבל הרבה מאוד צירים והרבה כאב, את זה ידעתי).

אמרתי למישל איזה משפט לא ברור (יובל אמר לי אחר כך שהיה לו מבנה כלכך פתלתל שהוא חשש שהיא לא תבין מה אני רוצה ממנה). ביקשתי ממנה שתבדוק לי פתיחה כדי שנראה שהיא תואמת את איך שאני מתנהגת. משהו כזה.
מה שרציתי לומר זה – זה מרגיש כמו שלב מתקדם אבל זה לא מרגיש כאילו זה מתקדם, יש לך רעיון למה?

אני חושבת שזה גם היה השלב שבו תהיתי אם אני בשלב הזה שאני מבקשת את נפשי למות. כי לא ממש ביקשתי נפשי למות אבל בהחלט עברו לי מחשבות כמו "זה ילד אחרון. כואב מדי כל העניין הזה" ו"מה הייתי צריכה את זה" ו"אפידורל" וכאלה. ואז חשבתי שאם זה באמת זה אז אני ממש לקראת הסוף.
אבל זה לא זז…
(בעצם, אולי מה שמאפיין את השלב הזה הוא אבדן האמונה העצמית).

אז היא בדקה (כשאני במים) ואמרה שזה 8.5 עם שוליים ושיש לו את שק מי השפיר סביב הראש מה שמרכך את הלחץ שהוא מפעיל. לקח לי עוד ציר אחד בשביל לבקש שתפקע.
די מהר נעניתי להצעתה לטפל ידנית בשוליים. זה כבר היה טיפול תוך כדי ציר ולא תענוג גדול אבל מצד שני כל הצירים האלה גם לא היו לונה פארק.

אני חושבת שאז יובל הציע להכניס את הילדות. אמרתי לו שבסדר רק שיכנסו בשקט ויעמדו מאחורי. לא ידעתי כמה זמן אני עוד הולכת להשתולל ככה.
מכאן זה די רץ. הילדות הספיקו להיות בחדר במשך 3 צירים בערך. כשהן הגיעו והתמקמקו מאחור הודעתי שאני מרגישה אותו מגיע. שיעברו לעמדה קדמית.
אני יודעת תיאורטית שאני לא אמורה ללחוץ. הגוף לוחץ. אבל עם כל הכבוד לגוף, לגמרי נמאס לי. רציתי אותו בחוץ. אז עם כל ציר (אחרי הפקיעה והעזרה הידנית) הרשיתי לי לדחוף וניסיתי להוביל את הקולות והאנרגיות שלי למטה ולא למעלה, כפי שיעצה לי מישל.
אני חושבת שבשביל הראש נדרשו שני צירים ובשביל היתר עוד אחד.
ואז היה לי יויו על החזה והקלה גדולה דרומה ממנו.
מולי עמדו 3 ילדות נרגשות, מאחוריהן בפתח הדלת עמדה לזלי ומחתה דמעות, יובל לא ידע איפה לשים את עצמו (צריכה להסתכל בסרט איפה הוא היה) וגם האחות הגבוהה היתה שם. אולי עוד? היה קהל לא קטן. אבל לא היה לי אכפת.

החזקתי אותו עלי, נישקתי אותו וביקשתי ממנו יפה שיבכה.
לא בכה.
נשפתי עליו ונשפתי ונשפתי עד שהוא עשה טובה והרגיע את כולם.
אחרי עוד הדיפה של מישל את האחות הגבוהה (על סעיף דופק כן או לא מספק), עברתי עם יויו למיטה (מישל: ”אנחנו מעדיפות לראות את כמות הדימום ובכלל, מים ג'יפה, למה לך?) וילדתי את השיליה. זה כבר ממש בקטנה.

אחרי שעה וחצי שהיינו מחובקים מתחת לשמיכות מחוממות ומעל שלוליות של דם כשהילדות מטפסות עלינו מכל הכיוונים ודורכות בלי כוונה על השיליה, הרגשתי שאני מוכנה לשחרר אותו לכמה דקות אז ניתקנו אותו מחבל הטבור, ביקשתי שיארזו לי את השיליה to go והלכתי להתקלח.

זהו? זאת היתה הפעם האחרונה?


מספרים לסיכום:

כמעט 24 שעות מההתחלה ועד הסוף.
8 שעות מהנחיתה בבית החולים ועד ליציאת היויו.
7 שעות התאוששות בחדר הלידה (לא ראו טעם להזיז אותנו משם אם אנחנו לא נשארים ללילה) כולל דקירות (אנטי די בשבילי, ויטמין K בשבילו), מנוחה, סידורים אחרונים של יובל בנלסון והביתה. נטע נשארה איתי (הילדה הזאת היא עזרה גדולה), אור וקשת חזרו עם לזלי הביתה כמה שעות קודם.
4 שעות במים.
1 מנת אנטיביוטיקה. את השניה לא הספקתי לקבל.
0 רופאים פגשתי (בעצם אולי היה אחד. מתישהו כשנחתי היתה דפיקה בדלת ונכנס מישהו שאמר שאמרו לו שאולי יש בחדר הזה מישהו שמתעניין בקיצוץ בולבולים. אז אמרתי לו שזאת טעות בחדר. אני מניחה שזה היה רופא).
3135 גר', חצי מטר אורך, 35 ס"מ היקף ראש. אם אני זוכרת נכון. בקיצור – רבע עוף.

אה, כן, 1 בולבול 🙂 טאדאם!

כ' כסלו תשע"ב, 16.12.2011, 7:15
Nelson, BC


יוי מתלבש לראשונה בחייו:

25 Comments

  • ענבל_צ הגיב:

    מעבר לעובדה שהכתיבה שלך משעשעת אותי מאוד, גם הצלחת לרגש אותי עם התיאורים! שיהיה לכם הרבה מזל טוב, שפע חלב ושפע שינה!!!

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    בדקתי פעמיים ביום כל יום כדי לקרוא חדשות (תודה שאתם דואגים אפילו לאנשים שאתם לא מכירים, ואפילו מצ'פרים בסרטים). אתם מקסימים. נטע מדהימה. יויו כל כך שליו. איזה יופי. מזל טוב! (וגם אנחנו ויתרתי על החיתוך) 🙂

  • רותה הגיב:

    איזו מקסימה!!!(נטע כמובן…) טוב , גם אתם.. נשיקות

  • אראלה הגיב:

    מזל טוב 🙂 סיפור מרגש.

  • זה שמבשל הגיב:

    ברוך הבא יויו. טוב שבאת, יש המון אוכל.

  • מאיה הגיב:

    סיפור נהדר ונטע הורסת. המון נחת מהבולבולון החדש 🙂

  • קרן אור הגיב:

    יא אללה שלכם! איזה מרגש! נעמה את פשוט השראה בשבילי באיך שאת מדברת עם הילדים שלך.. אפרט לך בהזדמנות ..

    ונטע הזאת –

    פשוט בא לי לעבור דרך המסך ולחבק את כולכם.

    נשיקות.

  • ד. הגיב:

    עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר כמה זמן ריגשת אותי הפעם במיוחד גם לנו יש יויו וגם הוא נולד ב-16 לדצמבר (2006) המון מזל טוב לכולכם

  • עדי הגיב:

    מה יהיה פה עם הדמעות האלה? הפעם בכלל זה בגלל נטע, איזו חמודה! ומי יושבת ישיבה מזרחית אחרי לידה? וואו. נשמעת לידה בריאה וטובה. מזל טוב!!

  • מירה דייויס הגיב:

    יו, נעמה, איזה יופי של סיפור לידה. הכתיבה שלך פשוט מקסימה ומשעשעת לחלוטין! ברוך הבא לעולם יויו! מזל טוב!

  • aya הגיב:

    מזל טוב לכבוד יו יו שלכם. סיפור לידה יפה ומרגש. התמלאתי אמהות ורגשנות.ככה זה אצלך כשאין מה לספר?

  • גסטרו הגיב:

    מזל טוב !

  • ברונית הגיב:

    אני פה בדמעות מול המסך. איזה ילדון חמודון, יפיופי. ונטע מהממת ושלג על עירי – נעמה.. וברוך הבא לעולם יויו, שיחקת אותה עם המשפחה החדשה שלך. בר מזל.

  • שרון הגיב:

    מעבר להתרגשות אני תוהה מאיפה הבטחון שהלידה תיקח כל כך הרבה זמן? אמנם ילדתי מעט פעמיים אבל השינוי היה מ 17 שעות ל 45 דקות… טוב שיצא ככה שכולם הגיעו יחד עם יויו ועכשיו, שילמד לישון 🙂

  • nona הגיב:

    מדהימה אהובה. תודה על השיתוף. אני בוחקת מהתרגשות ומהדיאלוג בינך לבין נטע. נטע איזה אושר. ויויו האגר שזה מדהים. אוהבת אותכם. מזל טוב

    • עדי הגיב:

      נעמה, מזל טוב ענקי לכולכם, תודה על העדכון והכתיבה המרתקת. אתם משפחה מקסימה כ"כ בעיני, תמשיכו להגשים חלומות 🙂

  • סיגלית הגיב:

    איזו נטע מדהימה. ממש. סיפור הלידה כולו מדהים אבל תסלחי לי שאני עכשיו מוקסמת יותר מנטע. מדהימה, כבר אמרתי? וגם את עם הסבלנות והדיבור הזה אליה.

  • יעל הגיב:

    יה! את מספרת נהדר, ונטע מקסימה כל כך. איזו משפחה מצויינת בנית מאז שזרזנו צירים ביחד בהליכה על החוף. מתרגשת אתכם מאד 🙂 שימשיך בנחת בריאות ואהבה.

  • rotem הגיב:

    נעמה ויובל,מזל טוב להולדת יויו, הוא מתוק אמיתי וכל כך שלו. נטע משגעת, כל כך בוגרת ועוזרת. תהנו עם המשפחה המופלאה הזו שהקמתם.

  • שרי הגיב:

    חוויתי את הצירים אתך (בערך, בקטנה, לפי התיאור שלך). אין לי רמקולים כרגע כך ששומרת את הסרטון לאחר כך. הוא מהמם היויו, גם יפיוף, גם ברור (כמו שאומרים) וגם נראה בן חודש !

    תודה!

  • בת דודה של הבת דודה הגיב:

    הי נעמה, כמי שעדיין מלקקת את פצעי הקיסרי חרום מלפני שנה… את מעוררת השארה. מקווה ללכת בדרכך. דרישת שלום לבנות המהממות!

  • נגה הגיב:

    קודם כל, שוב מזל טוב להולדת היויו. נהניתי והתרגשת לקרוא על הלידה.

    כתבתי לך כבר אתמול בפוסט על קטיף הביצים כמה החיים שלך מעוררי קנאה והמשכתי להעמיק אל תוך הבלוג. פתאום נפל לי האסימון על משהו, אני יודעת מה את מזכירה לי. אני מרגישה שאני קוראת על חייה של אן שרלי במאה ה-21 – את פשוט כותבת על סוג של אבונלי….

    אני כל כך נהנית שחשתי צורך לומר לך תודה רבה על שאת חולקת את חייך איתי (אפילו שלא חשבת עלי…).

  • שני הגיב:

    איזה יויוש מאמם. הוא מתוק ברמות על! מחכה לאחורי זה לראות את הסרט עם קול ועם נטע, בינתיים ישנים לידי. הצחקת אותי עם הקול פומפייה 🙂 אני גם זוכרת את זה מהלידה של גאיה. ולא אכפת לי אם זה בנאלי אבל את נראית שם פשוט יפהפייה וזוהרת.

  • הילה הגיב:

    כמה יפים אתם וכמה רגועים ומנעימים את העולם ברוך הבא יויוורק שתמשיכו להיות מאושרים

  • ארבל הגיב:

    סוף סוף התפנתי לקרוא. איזה מרגש הכל!

    מזל טוב ושרק ימשיך ככה…

    [נטע מאממת מאממת מאממת!]

הגב