שבת, 08 אוקטובר, 2011, 23:50

שנטרל ל ל ל ל

(יש סרטוני וידאו נחמדים שמתאימים לפוסט אבל הם יעכבו את הפרסום עוד. אולי אעדכן פה כשיובל יעלה אותם)

אתמול בערב היה טלפון. יובל ענה. החליף כמה משפטים. סגר ואמר לי שמחר לזלי הולכת ללקט פטריות בבוקר ושאתאם איתה אם אני בעניין.
מה פטריות על הבוקר. אני בעניין של להתפנן במיטה בשבת.
אני בעניין של להתפנן במיטה בכל יום אבל לא הולך לי. בשבע אני כבר ערה.


בוקר הגיע. שבע. סססאמק.
יצאתי אל הבוקר הקר עטופה היטב וביקעתי רק ארגז אחד של גפרורים (מהעצים הפחות מוצלחים, מה שישמש להתחלה של האש). לא יצאתי להליכה נמרצת (עד כמה שאני יכולה להתנמרץ. נהייתי ברווזה שחבל"ז) ולא התעסקתי עם הביקועים הרציניים. הגרזן הענק מעייף וידעתי שמחכה לי בוקר עם לזלי וזה לא צחוק.

כדי לשמור על ערנות אכלתי ארוחת בוקר של אלופים: חסה, עגבניה וקרפצ'ו בקר.
רגע לפני האיסוף עליתי לחדר השינה ומצאתי בו ילדה אחת עם אף בתוך ספר ושניים מכורבלים בשמיכות. קשת כבר היתה למטה מזמן, אוכלת לחם עם כל מה שאפשר למרוח עליו (היא כזאת מהממת. אני לא יכולה לשבוע מלהסתכל עליה ולהתמוגג).
איזה כיף לכם, השעה עשר ואתם במיטה.

כשלזלי צפצפה קפצתי לתוך האוטו עם שני סלים וסכין.
נסענו ליער, לאיזה שטח שמאושר לה לקטיף (אחד אחר מזה שהיינו בו בשנה שעברה. היא כזאת מקושרת…).
לזלי הראתה לי איזו פטריה אנחנו קוטפות (שנטרל) ואיזו פטריה עלולה לבלבל אותי.
בהתחלה זה נראה כמו משהו שאפשר לפספס בקלות אבל אחרי שנתקלתי בכמה מה"רעות" הבנתי שהן פשוט עפות לי מהיד. הן מרגישות אחרות לגמרי.


העניין עם פטריות הוא שצריך "לפתח עין" בשביל לראות אותן. ככה לזלי קוראת לזה ואני מסכימה (מכירה את זה מאיסוף פירות יער) אבל במקרה של פטריות אני מעדיפה לקרוא לזה "בניית יחסי אמון".
בהתחלה הסתובבתי, לא רואה כלום ולא מרגישה איפה הן אמורות להיות (אפשר לזהות סביבה אופיינית אחרי שמוצאים כמה. אפשר לחשוב ולהגדיר את זה במונחים של צבע התכסית, צפיפות העצים וכמות האור אבל הכי פשוט זה להרגיש. יותר קל) ולזלי היתה זורקת לי טיפים (תסתכלי שם, תראי פה). לפעמים היו רגעים בהם היו בינינו איזה 30 מטר והיא היתה מצביעה ממרחקים על פטריה ליד הרגל שלי.
רואים שיש לה יחסים רבי שנים עם הפטריות.


אחרי תקופה נבנה האמון, הפטריות התחילו לגלות עצמן בפני ואני מצאתי מצבורים נאים. לפעמים נקלעתי לשכונות שנטרליות.
היה לי סכין ביד כך שיכולתי לכבד את הפטריות ולחתוך אותן החוצה מהאדמה, לא לתלוש אותן. זה נחשב יותר מנומס ככה.
ואם כבר יש סכין ביד אפשר להוריד חלקים לא טובים מהפטריה או בוץ או כל דבר אחר שאני לא רוצה להכניס הביתה.
כמה שיותר יורד בשטח – פחות יש להוריד בבית ובטח שפחות לסחוב.
כן.
לא חשבתי על העניין הזה של לסחוב.
רבאק, זה כבד!

מה שנחמד בשנטרל זה שמדובר בפטריה מוצקה מאוד. זה אומר שאפשר לשאת אותה בסל והיא לא הופכת למחית מדממת.
אחרי זמן מה לזלי שאלה אם יצא לי לראות את ה pit houses של הSinixt (אלה התושבים המקוריים של האזור). לא ראיתי.
אז היא החליטה לקחת אותי במורד הגבעה עד לנהר כדי לראות.
שמחתי.
מה שלא לקחתי בחשבון זה שכשיורדים במורד הגבעה יש אחר כך גבעה לטפס בדרך חזרה ושעכשיו עם היחסים שכבר יש לנו, הפטריות מגלות עצמן בהמוניהן בדרך למטה ובדרך למעלה. בלי טיפת התחשבות במצבי.
וזה כבד.
ואני מתנשפת בשיגרה מללכת בין הסלון למטבח.


הלכנו וליקטנו והכלבים נטרפו מהתרגשות (משוגעים, צאו מהמים). בסוף הגענו לבתים האמורים ואני קצת התאכזבתי לגלות שמדובר בבורות.
קודם בדרך לזלי דיברה על זה שזה מרגש אותה ללקט פה פטריות ולדעת שאלפי שנים אחורה, התושבים המקוריים של האזור עשו את אותו הדבר בדיוק. זה באמת מחבר.
כשהגענו לבורות, ז"א לבתים, ז"א לשקעים באדמה שפעם היו מכוסים בגג מן הצומח, היא אמרה לי שהם שימשו למגורים זמניים כשעשו במקום מחנה דיג. פעם היו דגי סלמון בנהר הזה, לפני שבנו את הסכרים על הנהר הראשי.
זה באמת מרגש לחשוב על כל האנשים שגרו בבתים הללו. אז.


הדרך חזרה היתה קשה ממש. הפטריות המשיכו לקפוץ עלינו מכל עבר ולמרות שסל אחד, מלא, חיכה לי במעלה הגבעה (זה כזה יער. מזל שלזלי יודעת איפה אנחנו בתוכו), הסל השני שהיה תלוי לי על הכתף התפקע והתחיל לנזול.
ביקשתי יפה מהפטריות שיעשו טובה ויתאפקו עד מחר עם כל העניין הזה של החשיפה. ליתר ביטחון הקפדתי להסתכל רק כל כפות הרגליים שלי ולא מסביב.


בדרך לאוטו דיברנו על מה שמחכה לנו בבית. לזלי על זה שהיא רעבה ואני על השנ"צ והאמבטיה החמה שמתאימה לי אש. הגוף שלי היה קרוע. 3 שעות לקח הסיפור ולא מימשתי בכלל את זכות הקיטור!
אמרתי ללזלי בשעשוע שהשארתי את יובל אחראי על ארוחת הבוקר וכמו שאני מכירה את ההתנהלות השבתית שלו, כשאגיע הם בטח יסיימו ארוחת בוקר. אחר כך נכנסתי לאוטו, ראיתי מה השעה (אחת בצהריים) וביטלתי את ההזמנה להצטרף לארוחת הבוקר. מאוחר. הם בטח כבר סיימו.


וכמה שטעיתי.
הם לא סיימו ארוחת בוקר בדיוק כשחזרתי.
מצאתי בסלון ילדה אחת עם אוזניות (הארי פוטר, ספר חמישי), ילדה אחת עם אף בספר, בפיג'מה, במיטה וילדה אחת שאני נמסה מהמתיקות שלה, עומדת עם סינור ומתחילה בחיתוך סלט לארוחת הבוקר.


מיד אחרי ארוחת הבוקר, כשכבר היה לגמרי אחה"צ, יצאנו לחצר הקדמית. שם יש שמש בשעות הללו.
יובל טיפס על הגג וחתך ענפים. הכן גגך לחורף (אנחנו מתחילים להתנהג כמו בעלי בית למרות שאנחנו עדיין לא. לא בא לנו שענף יפול על חוט חשמל בגלל סערה או עומס שלג).
אחר כך אמרתי לו – אם אתה כבר עם סולם, בוא לסוזן.
סוזן זאת השכנה ממול. יש לה עץ תפוחים ליד הבית שנשארו עליו כמה תפוחים. זה בזבוז של תפוחים ומוקד משיכה לדובים. אז עדיף שהתפוחים ירדו משם. (סוזן נסעה לונקובר לכמה חודשים. היא כבר לא תקטוף אותם).

זה סוף השבוע של Thanks Giving. זה הזמן בו עורכים מסורתית חגיגות אסיף. מתוזמן היטב עם סוכות.
וכולם אוספים ומשמרים ומתכוננים לחורף. גם אנחנו (הנה, מחר אנחנו יוצאים שוב עם לזלי לאסוף פטריות. הפעם אני מביאה איתי גבר שיסחוב את השלל וילדות שיהיה תירוץ לעצור לנוח לפעמים).
את התפוחים הללו, לא נראה לי שיש המון מהם, אני מתכוונת להפוך לרסק. אני מאוד אוהבת רסק תפוחים ואין במזווה שלי אפילו צנצנת אחת של רסק תפוחים (יש 100 אחרות).


יובל מטפס על העץ ומתחיל להשליך עלינו תפוחים. אחרי כשלושת רבעי שעה יש לנו ארגז מלא (20 קילו?). יש פה עוד עבודה לעשות (ניקוי, קילוף, בישול, צנצון) אבל היא תצטרך לחכות, יש לנו מלאאאאא פטריות לטפל בהן קודם (אני מעריכה – כ 12 ק"ג).

חג אסיף במלוא מובן המילה.

כשאנחנו מסיימים עם העץ אנחנו עושים סיבוב בחצר ומגלים עוד עץ. עם תפוחים ירוקים.
קול נשמע מאחורי הגדר.
השכנה הקשה לפיצוח פונה אלינו בדברים.
בינה ובין סוזן יש גדר. ולא רק גדר.
שנה אנחנו גרים מולה, במשך השנה הזאת ראינו אותה הרבה פעמים יוצאת מהבית או חוזרת אליו. הרבה פעמים אמרתי לה שלום אבל לא הצלחתי לקבל תגובה. התמדתי. בסוף היא התחילה להגיב.
לפני כחודש היא ראתה אותי מאכילה את החתולים (יש לה חבורה נאה ולי יש שאריות שאני לא יכולה לשים בקומפוסט. לו רק בהכרת תודה לא היו משתינים ומחרבנים לנו בגראז' הייתי יותר מרוצה). כנראה שראתה אותי כבר מזמן אבל הפעם היא גם היתה בחוץ בדיוק כשזה קרה.
היא פנתה אלי ואמרה שזה מאוד יפה מצדי.

עכשיו מצאנו את עצמנו משני צידיה של גדר עץ גבוהה, מהצד שלה גלוי כל הבוסתן המאמם שיש לה מאחורי הבית ואנחנו רואים לראשונה והמחצית העליונה של הפנים שלה, דנים בעץ התפוחים הירוקים. היא אמרה שזה עץ נהדר, שהוא לא מושך דובים אז אין סיבה למהר, שהוא יכול להחזיק מעמד כמה קרות ושהתפוחים עומדים יפה באחסון עד חג המולד.
שזה טוב.
זה אומר שאפשר להפסיק לקטוף תפוחים להיום ולחזור לנקות פטריות.


אני מתישבת עם קערת פטריות בשמש של אחה"צ, מברישה אותן במברשת יעודית ומנסה כל יכולתי לסלק מהן אדמת יער. אחר כך פורסת אותן ומכניסה סיבוב ראשון למייבש. שני הסלים נראים גדושים כמקודם, לא דגדתי אותם.
לידי אור מנקה עם מזמרה את ענפי הארז שיובל חתך קודם. הם ארוכים וישרים ויהיו יופי של בסיס לטיפי בשבילה.
לידה – נטע יושבת בלי לזוז. זה אומר שיש לה אוזניות באזניים.
ליד כל זה – הולכת ונוטפת דבש, קשת.
וכולנו מבלות בחצר הקדמית כי יובל עומד שם ומבקע עצים. ושמש.


קשת מבקשת טיול. אני לוקחת שקיות ומושכת אחרי שלוש ילדות לאיסוף עלי שלכת.
יפה עכשיו כלכך.


ערב יורד.
יש לי הכנות למחר לארוחת חג.
ויש לי הר של פטריות.
אחרי שהילדות במיטה, יובל מתיישב לידי ואנחנו פותחים פס פטריות. אני מנקה ויובל פורס. הרב הולך למחבת לאידוי והמיעוט למייבש. יש לי מייבש מזון קטן יחסית.
לקראת חצות אנחנו מסיימים. הסלים מרוקנים, מוכנים לשימוש מחר. הסיר מלא בפטריות מאודות בלי נוזלים (בבוקר יחולקו לשקיות ויכנסו לפריזר). המיבש עובד במרץ. על השולחן בקערה מחכה הסיבוב האחרון שיבלה במיבש במהלך הלילה.
חג אסיף שמח.

(שיבוא כבר החורף ונוכל לנוח).

13 Comments

הגב