יום שני, 26 ספטמבר, 2011, 22:09

'When it rains it pours

הלילות במאנינג פארק שקטים. במיוחד מחוץ לעונה.
במהלך ההתעוררויות הרבות שחוויתי במהלך הלילה יצא לי לשמוע איך נשמע שקט מוחלט. מדי פעם נכנס לתוך השקט קול צפצוף אלקטרוני ומכיוון שלא היה לו מאיפה להגיע אני מניחה שהמח שלי המציא אותו כדי לא להרגיש לגמרי לבד.
סידורי השינה בטריילר הם מיטת קווין ומיטת קינג בשני קצות האוהל. שניים בקווין, שלושה בקינג. בשאיפה. העניין הוא שהחלוקה הזאת חדשה לילדות ולחלק מהן היה קשה לקבל את זה.
אחרי שהחליטו על תורנות מי ישן עם אמא במיטה הקטנה יותר (אתמול, היום וכן הלאה) נכנסנו למיטות וכיבינו אורות. אני זכיתי באור.
כך לפחות חשבתי.
אחרי זמן מה (אחרי שנרדמתי) הופיעה נטע עם געגועים. שלחתי את אור.
אחרי עוד זמן (בטח שנרדמתי) הופיעה קשת עם געגועים. אולי אלי, אולי לנטע.
ישנתי כשאני דחוסה כגבנצ בטוסט לחוץ. זה לא שמיטה בגודל הזה לא יכולה להכיל את שלושתנו, אלה הגעגועים שהצמידו אותן.
אחרי עוד זמן השלפוחית העירה אותי. ככה אני, יש לי יויו שיושב לי על השלפוחית. זה מה שאני עושה בחיים – פיפי. ואז באה ההתלבטות. לקום, או לא לקום?
שזאת התלבטות מטופשת כי בסוף קמים אז למה לא לחסוך חצי שעה של מחשבות וחלומות טרופים רק בשביל לגלות בסופו של חלום שלא באמת קמת?
קיצור, יצא שהיה לי הרבה זמן להקשיב לקולות שבראש שלי. ואחר כך להתחבט בבעית הגבנצ שרוצה להידחק בחזרה לטוסט. מה שכן, לקראת עלות השחר קרע את הדממה קול טפטוף. הגשם שליווה את פתיחת הטריילר – חזר.

מראש החלטנו שנישאר במאנינג 2 לילות. קראנו לזה יום מנוחה. יום של מעבר כולל קיפול, נסיעה ופתיחה. זה קצת מעייף לביצוע יום אחרי יום.
קמנו לבוקר רטוב וקררר. בטריילר היו חמש מעלות. בחוץ פחות. וגשם.
אנחנו חושבים שהבאנו את הגשם איתנו. כשבאנו היה פה יבש לגמרי.

עד שיפסק הגשם התמקדנו במנוחה שלנו. יובל קרא, אור קראה, נטע וקשת ציירו (מדי פעם הצליחו לסחוף את אור למשחק) ואני סרגתי. הבאתי איתי צמר מתוך כוונה לסרוג נעלי בית לכולנו במהלך הטיול. בינתיים התברר שהרצפה קרה מעבר למה שגרביים דקים יכולים לחמם אז הכנסתי את הסריגה להילוך גבוה.

יובל הזכיר לי שורה מ"פורסט גאמפ": One day it started raining, and it didn't quit for four months.
כך זה הרגיש.
מעבר לזה שאני לא משתגעת על גשם כמזגויר, אנחנו פשוט לא ערוכים לגשם וקור ביחד. עם כל אחד לחוד אנחנו ממש בסבבה.
אז עשינו טיול קצר עד האגם, קיטרנו וחזרנו. להתיבש, להתחמם ולהמשיך לנוח.

התוצאה של שהות ממושכת בתוך הטריילר במזג אויר קר, של 5 אנשים שנושמים בלי הפסקה ומדי פעם מבשלים, היא התעבות של אדים על הברזנטים מעל המיטות. עכשיו נוספה לנו בעיה של שלוליות מתחדשת על המזרונים שלנו. איזה כיף!

מתישהו באחת מגיחותי החוצה הצטרף יובל ואמר לי שיש לו הרהורי כפירה.
בדיוק מה שאני צריכה לשמוע במצב כזה.
הכל רטוב, בפנים ובחוץ, קר, לא מוציאים את האף מהאוהל ואנחנו בדרכנו למקום שמצטיין בכמות המשקעים שלו. אנחנו בדרך ליער גשם. הגשם נמצא בשם שלו ולא בכדי!

המשכנו להעביר את היום בפנים, מנגבים את הברזנט, משחקים משחקי חשבון וסורגים.
אחד הדברים ששמעתי בזמן הסריגה היה תכנית בנושא מלח (חלק אל"ף, חלק בי"ת. מומלץ).
מסתבר שבראשית המאה הקודמת, בניסיון לפתור בעית התגבשות של מלח (כתוצאה של חשיפה ללחות) הצליחו המומחים של חברת מורטון למצוא את התוספת הכימיקלית (התנצלותי הכנה. לא זוכרת את שמה) שתספח את הלחות ותשמור על המלח רץ. ההמצאה החדשה לוותה בקמפיין שכותרו: When in rains it pours (כאשר הit הראשון מתיחס למזג האויר והשני למלח).

אז גם הומצא הלוגו שליווה את המוצר החדש ומלווה עד היום (ואמור להיות מוכר וידוע לכל אמריקאי). הילדה עם המטריה.

את השינויים שעברה ילדת המלח מאז ועד היום אפשר לראות כאן.

זאת היתה תכנית מעניינת מאוד, לא שאני יכולה לחזור על איזשהו פרט מתוכה (פרט לזה שהמלח הנחשב והיקר, זה שבא בצבעים, הוא פשוט מלח עם בוץ). בינתיים התגשם ונשפך, בחוץ ובפנים ובידי היו שני זוגות נעלי בית – אחד לקשת ואחד לנטע.

קיפלנו שולחנות ופתחנו את המיטות החלופיות, הצטמצמנו באזורים היבשים של הטריילר והלכנו לישון. לילה שני במאנינג פארק. מחר עוזבים ואין לנו מושג לאן.

תגובה אחת

הגב