יום שני, 20 מאי, 2019, 22:13

מחליקות ביער

לא יודעת מה נהיה ממני. פעם יכולתי לבלות סופש ארוך, אפילו ארוך במיוחד (כזה שנמתח משישי ועד שני) בלי לצאת מהדלת הקדמית. והיה לי סבבה עם זה.
עכשיו. עכשיו כבר אי אפשר.
בתמימותי חשבתי לי שלהיות חלק מקבוצת רולר דרבי יתן לי השתיכות וחבר'ה ויהיה קצת יותר יציב ממעגל סריגה. פעם-פעמיים בשבוע להחליק ולהרגיש bad ass.
אז חשבתי.
קודם כל, צדקתי. יש השתייכות ויש החלקה והתחת בהחלט בדרך להיות רע. אני עדיין מחליקה די גרוע אבל אני לא נראית כמו במבי על הקרח ואני מתמידה וזה רק פעם בשבוע בינתיים, כי אני עוד בקורס מתחילות. אני ועוד כמה נשים, חלק בגיל העמידה כמוני, חלק עוד עם חצ'קונים. אין הרבה מאיתנו וכולנו רעועות כל אחת בדרכה. אין מה לעשות, תמיד תמדדי עצמך ביחס לאחרות ויש משהו נעים בהסטת המבט מכל הותיקות המעולות הללו שמחליקות עם רגל באוויר ואגן ימינה שמאלה והופ לתוך הצד של מישהי שתיכף תימרח על הריצפה, ולראות מישהי שנראית כאילו היא הולכת להיכנס בקיר. נחמה פורתא.

איך שהתחלתי עם הדרבי, אולי אפילו כמה ימים לפני המפגש הראשון, הבנתי שאי אפשר לעשות את המעבר הזה בלי קצת תמיכה. מהספה לאולם זה קצת קיצוני. אז הורדתי אפפ של התעמלות, יש אלף כאלו אבל רק אחת היא roller derby athletics שמכילה אימונים שתומכים במה שחיה רעה צריכה. והתחלתי להתאמן. כל יום. כן, כל יום. בשביל להיות חזקה יותר. ואחרי שהתחלתי את אימוני המתחילות והבנתי כמה יש לי ללמוד ושאי אפשר לעשות את זה בשעה וחצי בשבוע, התחלתי לעבוד על מיומנויות ההחלקה שלי באולם הספורט של בית הספר. כל יום. כל יום לימודים, ז"א. בסופש בית הספר סגור.
וזה נחמד, כל התמיכה מסביב.
אחרי המשפחה, שמשחררת אותי לנסוע לעיר (זה שעה לכל כיוון!) בשביל אימון, ולהעלם בשביל אימונים-ללא-גלגלים בחדר שלי או האימון העצמאי בבית הספר, כל מי ששמוע זוקף גבות ומחייך. החל מהדוורית שמחכה לשמוע איך מתאים לי הציוד החדש, דרך מנהל בית הספר שמאשר את השימוש באולם אחרי שעות הפעילות וכלה בשרת, שהוא הוא מנהל המתקן בסופו של דבר, שבא לבדוק מדי פעם אם אני בסדר, מתגמש בשעות האימון אם אני צריכה להזיז ומביא לי מאוורר כדי שלא אתעלף, או אחתוך מוקדם מחמת החמסין (ורק מאי!).

וכך הפכתי מבטטה מוצהרת לאתלטית שוחרת.
אם אני לא מתעמלת איזה יום זה רק בגלל שאני עוברת איזו תהפוכה נפשית שמרופפת לי את השרירים. וזה קורה לכל היותר פעם בשבוע, ולרוב בסופש 🙂
ביום ראשון יצאתי עם יובל לרכיבה על הטיילת שקרובה לבית. זה היה מגניב ואינטנסיבי במידה וגרם לי לכאבי תחת. כמו שצריך.
כי כאב זה חלק מהעניין. למדתי לחבק את הכאב. זה כאב של התקדמות. אם שום דבר לא כואב סימן שאני דורכת במקום. בדרך כלל הכאב עובר אחרי כמה זמן (לרב מהשוק לירך או לתחת). אם יש התמדה ועבודה עם הכאב, מתישהו יש תחושת רוממות רוח ואני מניחה שלאנדרופינים יש חלק בזה.

באימונים העצמיים שלי בבית הספר, אני עוברת שוב ושוב על מיומנויות מתוך רשימה שאספתי לי באימוני הקבוצה. להחליק על רגל אחת, לקפוץ, לעצור ככה ואחרת, לעשות סלאלום, ללכת הצידה. כאלה מין. עוברת על כולם, כל יום, ופתאום מזהה שאת המיומנות הזאת, שרעדתי ממאמץ ותסכול כשניסיתי ביום הראשון, אני עושה די בקלות ואפילו מהר. התקדמויות קטנות שבאות עם למידה של הגוף.
ויש גם פריצות דרך. קפיצות למידה שאני מזהה ברגע שהן קורות. וזאת תחושה אדירה. אני מצלמת את ההישג בטלפון ומשוויצה כשחוזרת הביתה.


ביום שני בית הספר היה עדיין סגור (כי חג-שקר-כלשהו) ולחץ לי להתגלגל. אז ארזתי את טל וקשת (אור עוד לא מחליקה ונטע בדיוק חזרה מסופש ארוך במעיינות החמים והיתה רפויה מדי בשביל להגיב להצעת ההשתתפות), הוספתי סמרה אחת, כדי שטל יאכל לה ולא לי את הראש, ארזתי ציוד החלקה לי ולקשת ואת הקורקינטים של בני השבע, החלפתי את גלגלי הסקטים ההיברידיים שלי בגלגלי חוץ גדולים ורכים והדרמתי שלושים וחמש דקות.

קשת ואני התחלנו לעטות על עצמנו ציוד הגנה (הבאתי את מגיני הפנאי שלי שלעומת ציוד הדרבי מרגישים כמו להתעטף בטישו), מגיני ברכיים, מרפקים ופרקי כף היד. קסדות. נעלנו את הסקטים. וכל אותו הזמן טל וסמרה נוסעים במעגלים סביבנו על הקורקינטים שלוקח אפס זמן ללבוש וטל מזמזם: כתוב פה שאסור לחנות. יגררו אותנו אמא. זה רק לבית הספר ובית העם. אסור לחנות פה אמא. את אמרת להם שאת חונה? אמא אנחנו לא יכולים לחנות פה.
סמרה, את לא עוזרת לי, בשביל מה הבאתי אותך?

חצינו את הכביש והנה המסלול. סלול כזה. מחופה בעצים כזה. נקי מחצץ רב הזמן. עם נהר שזורם מתחתינו וכביש ראשי שהולך ומתרחק ואנשים נחמדים, מי על אופניים ומי על אופניים בכיוון השני ושקט ועצים וקרירות נעימה.
יאאאאא.

בהתחלה, כמובן, בעתה. זה לא חלק כמו שאני רגילה, פה ושם יש חצץ (אלה הילדים שעולים עם האופנועים שלהם ומרימים חצץ. וגם האיילים גוררים רגליים ותורמים לבעיה, תסביר לי אחר כך אחת שמבינה), זה לא מישורי מאה אחוז ואפילו שיפוע שלילי קטן מביא למהירויות מאיימות, אבל אחרי כמה דקות הרגליים והראש נכנסו למצב הרוח המתאים. שלווה. החצץ התגבר סביב התיכון של הגדולות (השביל עובר לידו) אבל אני כבר הייתי מנוסה והחלקתי סביבו או מעליו. יש לי גלגלי טרקטור ושלוות נפש, אני יכולה לו.
(בכל מקרה, הזמנתי מטאטא רחוב. בפעם הבאה שאלך לשם, ותהיה פעם הבאה, בהחלט, אהיה חמושה ואשפר את המצב).

תמונות וסרטונים!

תחילת מסלול.

אני מרוצה. ממש.

אמנם המסלול (שראשיתו בבית קפה מצויין) מגיע עד לפאב טוב, אבל אנחנו לא הספקנו להגיע עד לקצה והסתובבנו בבית הספר.

קשת מחליקה מצויין ונראית מעולה על סקטים. רקע לא משהו.

לפני החזרה עצרנו על ספסל לפיקניק קצר. אכלנו את כל האוכל שהבאנו. ז"א, שתינו מים. אמא שוקעת.

"אמא, צלמי אותנו על הכס"

כיף. כיף להחליק ביער.

מפורקים מציוד, בחזרה בנקודת הפתיחה.

עם חבר שנאסף בדרך. הא…?

וכמה תמונות זזות. הנה אנחנו ביער.

ליד הנהר.

אני, מרוצה

קשת מדגימה: נפילה (לא מתוכננת) וקימה זריזה, וגם: שימוש במגיני ברכיים בשביל לעצור. חוקי ומקובל.

אני מדגימה: כיף

צפיה נוספת למי שרוצה להבין קצת רולר דרבי (עם הסתיגות שאנחנו משחקות short tracks שזה משחק בן פחות משנתיים אז אין ממש סרטונים שמסבירים אותו. המסלול קטן יותר, הג'מים קצרים יותר ויש פחות שחקניות על המסלול)

תגובה אחת

הגב