יום ראשון, 18 יולי, 2010, 07:04

סידורים אחרונים בנלסון

Saturday, July 17, 2010. “Soil Matters”, Castlegar, Kootenay, BC.

”אמא, בא לי rice. אמא, איך אומרים באנגלית בא לי?”
“אין באנגלית בא לי"


אצל אליה, שלשום, פגשתי את גודרון. חיפשנו בצוותא אחר הילדות שלנו שיצאו, כך גילינו מאוחר יותר, לצוד דובים (כשהן הפיתיון).
היום נסענו לבקר אותה בבית הגדול שלהם שכולו עץ ועץ ועץ ואור.

סיקרן אותי לשמוע את גודרון בגלל שהיא עוזבת. לפני כמה ימים הם החליטו לחזור לאירופה אחרי 9 שנים בקנדה. גודרון אוהבת סביבה פראית לכן לפני הפרק הקנדי שלה היו 3 שנים בהן חילקו את זמנם (היא ובן זוגה) בין אלסקה (בקיץ) וניו זילנד (בחורף. ז"א – בקיץ. 3 שנים של קיץ נצחי) ועשר שנים אחורה משם (העשור האירופאי העירוני) היה גם טיול אופניים ברחבי ישראל שזה, בעיני, הכי אקסטרים.
עכשיו יש לה שתי ילדות בנות 6 ו7 וגעגועים. הילדות נכנסות עכשיו לפי תפיסתה לשבע השנים בהן מתעצב עולמן התרבותי והחברתי והיא מעוניינת שעולמן יהיה דומה לזה שלה. מעולם לא הצליחה ממש להיטמע כאן.
אני מכירה את נקודת המשבר הזאת אצל מהגרים. פתאום אתה מגלה שהילד שלך מדבר את השפה המקומית יותר טוב ממך עם מבטא יותר מוצלח ולא צוחק כשאתה מצטט את הגשש. השאלה היא מה אתה מחפש ולמה היגרת מלכתחילה.

הם עוברים לשוויץ שם יש הרים גבוהים מספיק קרובים מספיק ובית ספר חופשי מספיק ותרבות אירופאית ושפה גרמנית. אם היא היתה חוזרת למולדת גרמניה הייתי מופתעת. מסיפורי האימה ששמעתי – אנשים שטעמו חופש לא יכולים לחזור לשם.


השיחה איתה גרמה לנו להתיחס לכל הענין הזה של בחירת מקום מגורים בצורה אחרת.
היא שאלה אותנו – מה מושך אתכם? גבהים? נוף פראי? פעילות מים? האם אתם אנשים של אוקינוס? עד כמה חשוב לכם האור בקיץ?
אור. לא חשבנו על אור.
מסתבר שבסביבה של האוקינוס (ז"א – ונקובר והאיים) החורף קר פחות אבל גשום מאוד ואפור מאוד. כאן קצת יותר קר אבל מושלג והימים בהירים יותר. ותמיד אפשר לטפס על הר ולקבל עוד יותר אור.

הסביבה הזאת (נלסון ועמק סלוקן) מרוחקת מאוד מערים גדולות. זה משפיע לרעה על רמת השירותים הרפואיים המיוחדים וכל יתר השירותים המיוחדים (אם כי תמיד יש את ארה"ב שעתיים דרומה). זה אומר שאנשים מסוג מסוים מתאימים למגורים כאן. גודרון הגדירה אותם כ"אנשים שלוקחים אחריות על חייהם".


אחר כך קנינו ליטר וחצי גלידה וגביעים והלכנו לפארק שמול האגם. נתנו לילדות גלידה עד שיצא להן מהאוזניים. במו אוזני שמעתי את נטע אומרת: “אבא שם לי יותר מדי גלידה" ומחזירה חצי גביע (לא יודעת כמה קדמו לו).

גלידה בפארק

על השולחן לצידנו ישבה נערה ותפרה משהו. היה ברור שבקרוב היא תפתח בשיחה, בכל זאת – היו בינינו פחות מ5 מ'. אחרי שהיא פתחה (“אתם נראים מקומיים אבל נשמעים לא מכאן") ניסינו לפתות את הקוויבקית לקבל איזה גביע שניים חמישה אבל היא סירבה בנימוס.

מתוקה מכל הבחינות


בינתיים, צפינו באירוע שהתרחש במגרש הסמוך. גמר מונדיאל העופות.

אווזי הבר נתנו בראש לעורבים.

גמר העופות, נלסון

האוהדים לא ידעו נפשם מרב שמחה ופרצו למשחק, נושאים את השחקנים על כנפיים ומחפשים מציאות בדשא

אוהדים בטירוף שלהם

כשבקצה המגרש הקוון יוצא מהקווים.

השופט בן יונה!


פתאום קרע את השקט רעש של מסור שרשרת מכיוון החוף שמעבר לשיחי הפטל. יובל הלך לראות מה מנסרים שם. השלכתי לפח את הגביעים והגלידה (איפה ההומלסים שאני רואה כל הזמן?) והצטרפתי.
מצאתי אותו מדבר עם בחור שעישן, שתה, ורוקן חול מפריטי לבוש שונים שלו. הוא הזכיר לי קצת את קונרד מהסרט בילבי רק שהיו לו פחות שיניים.

קונרד?

שון הוא מקומי. את הקיץ הוא מבלה בשלושה אתרי קמפינג שיש פה סביב האגם. יש לו סירת מנוע, היא לא משהו הסירה אבל היא עושה את העבודה. לא, בכלל לא משהו, אפשר להגיד שהיא דומה למסננת עם מנוע.
איפה הוא גר בחורף? אה, באותו המקום.
הפרנסה שלו מבוססת על החזרת בקבוקי פיקדון. כן, אנשים יכולים להביא את הבקבוקים למרכזי המיחזור אבל הם מביאים אותם אליו. למה? בגל ההרגל. הם עושים את זה כבר14 שנה.
זה לא מכניס לו הון אבל זה מספיק.
הרעש הזה ששמענו קודם הוא רעש המנוע של הסירה שלו. המסננת. עם המנוע.
2 חברים שלו לקחו אותה כדי לעשות טיול באגם. הם שיכורים. הם גם אדיוטים – מה הם לוקחים סירה כזאת ללב אגם?
תיכף הם יתקעו והוא יצטרך לשוט לשם ולהציל אותם. זה יקח לו שלוש שעות, החילוץ הזה. טיפשים.
עכשיו כל מה שנשאר לו (אמר תוך שהוא מנער את הגרביים ופותח עוד פחית של בירה) זה להשתכר מספיק בשביל להיות מסוגל לצאת למשימה.

17 Comments

  • ענבל מירושלים הגיב:

    פוסט אדיר ומסעיר. אני אוהבת מחשבות על החיים. וגם להכיר קצת את קונרד. תמשיכי, כייף איתכם.

  • ניצן_אמ הגיב:

    באמת מצויין 🙂 גם אקזיסטנציאליסטי… אם יותר לי לחלוק את מחשבותיי בנושא, אלה שאני מתבחבשת איתן כבר לא מעט שנים… בשורה התחתונה, גם להיות פה לא מבטיח שהילדים שלי יצחקו מהגשש. תכל'ס מה שמבטיח שפה משותפת ביני ובין הילדים שלי אלה החוויות האלה של החיים ביחד. תרבות משפחתית אפשר לקרוא לזה. זה שהאנגלית שלי ושל אישי ברמה של מקומיים ושנוח לנו תרבותית במדינות אנגלוסקסיות בהחלט מאד עוזר לנו לא להרגיש גלותיים, אבל זה זניח לעומת כל הדברים שאני לא רוצה לקבל מהתרבות פה. וכן, אני בהחלט חושבת על המנהגים המשפחתיים של המשפחות שלנו ועל החשיבות של איזשהו שימור של איזשהו משהו מהם בעיקר כדי להרגיש שמעבר לגנטיקה וליחס הכללי, נשאר משהו מכל השושלת המשפחתית המפוארת. ואז אני נזכרת גם, שההורים שלי אמנם נולדו בארץ, אבל ההורים שלהם לא. ושכל התחושות האלה הן כנראה מאד טבעיות בכל מקום ולכל בחירה. וככה אני מרגיעה את עצמי עד לפעם הבאה.

  • ברונית הגיב:

    משהו משהו משהו ותודה

    צחקתי בקול רם בגמר מונדיאל העופות .

    ינאי רואה טלויזיה ואני קוראת פה ולבי נחמץ שאנחנו לא עושים משהו יותר.. חופשי עם החיים שלנו.

    • נעמה הגיב:

      את יודעת, אנחנו בחופשה. ארוכה, אבל חופשה. מתישהו נשב ונתחיל לעבוד.
      הבחירה היא מה לעשות עם הפנאי וכמו שזה נראה לי – אנשים משקיעים פה בפנאי שלהם.
      זה ממש נחמד.
      (אני מניחה שהנופש הימי מפותח כי יש פה מספיק מקווי מים ביחס למספר האנשים ושאנשים יוצאים הרבה לקמפינג כי יש אתרים מסודרים וזה לא יקר)

  • שני הגיב:

    איזה תענוג את על הבוקר!

  • ברונית הגיב:

    הפסקה באמצע סידור הבית.. אני מקריאה לינאי את הפוסט הזה ואז שמה לב – כתבת: (איפה ההומלסים שאני רואה כל הזמן?) ואז פגשתם את שון קונרד. יפה. אתם בהחלט מתקרבים לבית החדש שלכם. אפשר להרגיש לפי העלילה. נראים מקומיים..

    • נעמה הגיב:

      כן. היה איזה יום שהורדתי שערות מהרגליים. פתאום הרגשתי מה זה חריגה.
      (ושון הפסיד חצי ליטר גלידה ו10 גביעים אבל זה בטח היה מוריד לו את הסטלה)

      • ניצן_אמ הגיב:

        מטורף! בדיוק בדיוק רציתי לבקש ממך לברר מה מצב השיערות ברגליים בנלסון. אי-זו טלפתיה!

        (למותר לציין שהתבעסתי קצת לקרוא את מה שכתבת. :- )

        • נעמה הגיב:

          מה ביאס אותך? זה ששון הפסיד את הגלידה? או העניין עם מזג האויר?
          פגשנו היום אנשים מהאי. הם אמרו שזה ככה: מזג האויר פחות חם בקיץ, פחות קר בחורף אבל אם את לא בענין של גשם (כל הזמן) – תתרחקי מהאוקינוס.
          אבל מה הבעיה? יש את ההרים. שלושים ומשהו בימים החמים מאוד של הקיץ (ואיפה שאת לא זזה יש לך איזה נהר או אגם. וכאן, למשל באגם סלוקן, אפשר ממש להיכנס למים וליהנות לא כמו באוקינוס שהוא קר מדי אז לראותו בלבד) ובחורף יש לך שלג מגניב וימים בהירים ועדיין לא נופל לך האף. מה רע?

  • מיכל הגיב:

    איזה תענוג לקרוא אותך על הבוקר..

    לגבי השאלה בתחילת הפוסט: זו ההזדמנות להתחיל לחנך למנהגים מקומיים: may I have some rice pleas אחרי שמתרגלים זה לא נשמע מעושה ואחרי תקופה מסויימת מי שלא מדבר ככה נשמע גס רוח. (אין לי באמת מושג איך זה בקדנה, אולי שם אנשים קצת יותר משוחררים)

    ועוד הערה לגבי האור: אם זה באמת משמעותי תחכו להחלטה לגבי איפה לגור (כמה שיותר דרומה) לחורף. אחרי שתעברו עונה אחת שבה השמש זורחת בתשע בבוקר ושוקעת בשלוש אחה"צ תוכלו לשקול אם אתם יכולים לעמוד בזה (לדעתי)

    • נעמה הגיב:

      ברור שעד שלא חווים חורף לא יודעים מה זה חורף. אנחנו סקרנים.
      ברור לנו שלא נצפין יותר מדי אבל מה שכן בידיים שלנו זה כמה מהאור הזה יהיה אפור וכמה תכלת-צהוב. אני בעד השני.

  • ברונית הגיב:

    זה נשמע נורא כאלה תנאי אור. פתאום אני אוהבת את קמטוטי השמש שמסביב לעיניים שלי. עדיף ככה. מצד שני.. באיזה אזור בקנדה יש יותר אור? ומה זה יותר? אולי מאז שאור בקנדה יש יותר אור.

    • נעמה הגיב:

      אורך היום זה פונקציה של תאריך וקו רוחב.
      מידת העננים בשעות היום זה פונקציה של מרחק מהאוקינוס ואקלים אזורי בכלל.
      לגבי קו הרוחב אין הרבה מה לעשות (במסגרת גבולות המדינה) אז אנחנו מתמקדים בשני.
      האזור הזה נוטה להיות מושלג ובהיר.
      .

  • טלי הגיב:

    תודה על הסיפורים. (())

הגב