יום רביעי, 02 יוני, 2010, 08:54

גזר מזוגג

כיף לראות איך נטע לומדת אנגלית.
באה לברר מילים ובונה בעצמה משפטים. מזהה מילים בשאלות של מריה ומשלימה את היתר.
מקשיבה וחוזרת.

היום, למשל, הצעתי להן לבחור דפי מדבקות. עברנו על כל הדפים ומריה נקבה בשמות הצבעים של כולם.
שעתיים אחר כך שמעתי אותן משוחחות ליד השולחן:

מריה: what is your favorite colour?
נטע: pink and yellow
(אמא בשוק).

אחר כך במהלך משחק נטע באה לברר איך אומרים אני, איך אומרים את.
ואז אני שומעת אותה אומרת למריה: you baby. I no baby.

ויש את הקטעים המאממים האלה כשיש 5 בנות סביב השולחן, כולן אוכלות משהו ומריצות דחקות שחבל על הזמן.
יש את המשפט הזה I want chocolate cake please ששתיהן למדו להגיד ברגע ששמעו שנוסעים מתישהו למדינה דוברת אנגלית. משפט בסיסי וחיוני.
ואז הן יושבות, החמש, וכל אחת מנסה לומר את המשפט הכי מופרך, כמו I want fox cake או I want mouse icecream. ונקרעות מצחוק.

הקשר הראשון של נטע עם דוברת אנגלית היה עם קלרה לפני הנצח שנמשך שבועיים.
היא השתמשה אז בכל אוצר המילים שלמדה מדורה, שזה בערך: lets go ו open (“כן" ו"לא" היא כבר ידעה מהבית). ניכר בה שהיא רוצה יותר מזה.
היא כל הזמן שואלת אותי איך אומרים. ואחרי כמה פעמים זה כבר שלה.
זה פשוט תענוג לראות.


היום הצלחתי לממש את תכניתי להעביר את היום ברוגע ולסדר את המזוודות.
הילדות קצת מפרפרות אותי כי טרם הסתדרתי עם כל הענין הזה של האוכל.
בעצם יוצא שאני אוכלת עם המארחים את ארוחת הבוקר המיוחדת והטעימה שלהם (מיני דגנים שהם גורסים ערב קודם ומשרים במים ובבוקר אוכלים עם קצפת-קקאו-דבש ועם קוביות אבטיח. אני לא ממציאה. לא הייתי יכולה להמציא משהו כלכך מופרך וטעים) ואחרי כשעה הילדות מתעוררות ומתחילים העניינים עם ארוחת הבוקר שלהן ויש עוד כמה תשלומים (כי פתאום עוד אנשים רוצים).
היעד שלי למחר הוא לתקתק את כל ענייני ארוחת הבוקר לפני שהילדות מתעוררות ולזכות בשקט לשעתיים לפחות.

ואני צריכה למצוא פתרון לענין הזה שהילדות חיות על לחם.
למשל להכין להן לחם ממש טוב (במקום זה הקנוי שאכלנו עד עכשיו).
אולי אחזור להכין לחם עם קטניות. וואלה. זה רעיון.

הלילה מריה הכינה גזר מזוגג.
רגע.
צעד אחורה.

אני הורה חרדתי?


כי ההתרשמות שלי עד כה, מכל המשפחות שיצא לי לעמוד קרוב אליהן (3 במספר), היא שאני אמא חרדתית.
לא הייתי צריכה ממש להתבונן כדי להבין את זה.
מספיק היה להבחין בעקצוצים שחשתי כשראיתי ילדים של אחרים משחקים על גדת הנהר הרחק מטווח הראיה של אמא שלהם (שבכלל לא ניסתה לראות אותם) או הולכים לשירותים בקניון כשאמא שלהם במסעדה או נשארים ערים אחרי שההורים שלהם הלכו לישון ועושים מה שבא להם.

רק אני מחפשת בעיני את הילדות שלי כל הזמן ומוודאת שהן לא מאוימות על ידי חי, צומח או דומם?
או שפשוט כולם פה ככה רגועים לעומק? או שפשוט אני מסתובבת רק ליד אנשים כאלה?


אז הלילה, אחרי שיובל חזר מסיבוב המכוניות שלו, נטע רצתה קצת יחס (מה שמגיע מגיע) ושילכו לטייל בחוץ ומיד הצטרפו אליהם עוד שתי האחיות שלה וגם מריה שכל בני משפחתה הלכו לישון מזמן.
לא בדיוק.
אמרנו למריה – רוצה לבוא לטיול? ותוך דקה ורבע היא היתה ליד הדלת עם ז'קט ונעליים. אור ונטע וקשת, לעומת זאת, התחילו לחפש את השמלה הזאת והשמלה ההיא ובעצם אולי יהיה קר אז איפה הפליס וכל הדברים הרגילים שהן עושות כשצריך לצאת.
אז היא חיכתה 10 דקות עם ז'קט ונעליים ליד הדלת.

אחרי ששבו, מריה שאלה אם מישהו רוצה לאכול כי בא לה לאכול משהו, אחר כך הוציאה גזרים כמספר האנשים ויחד עם נטע שטפה אותם וחתכה לפרוסות. אחר כך שמה במחבת עם הרבה חמאה, הניחה על הכיריים, הפעילה (חשמלי) ותיבלה. בשמיר.
כשהיה מוכן לטעמה – חילקה לצלחות והגישה לנוכחים.

”מריה, זאת פעם ראשונה שאת מכינה את זה?”
"לא, לא פעם ראשונה. אבל פעם ראשונה לבד"
"וכשהכנת בפעם הקודמת, זה היה בדיוק אותו הדבר?”
“כמעט אותו הדבר, נראה לי שהדבר הירוק הזה היה שונה"

וככה אני יושבת לי, אוכלת טבעות גזר בחמאה ושמיר, המומה ממה שהילדה הזאת עשתה עכשיו (היא בת 6 כמעט), מהבטחון שהפגינה, מזה שאף הורה שלה לא היה בסביבה וזה בסדר בשביל כולם ומעל הכל -מזה שהבת שלי, נטע, אוכלת גזר עם שמיר!!


היום רחצנו בנהר (לא אני, הילדות, חצי גוף. בעיקר שיחקו בחול ובאו לשים עלי ידיים קפואות). זה לא ה-נהר. זה אחד סתם שנשפך אליו.
גם הוא רחב מאוד. משהו כמו 300 מ'. בצידו השני של הנהר אפשר לראות את תעשיות העץ. ראינו המון כאלה בדרכנו מונקובר לכאן. בולי עץ ארוכים קשורים לבולים אחרים התקועים בקרקעית. הם מושרים במי הנהר כדי שיתיבשו לאט יותר מהרגיל ביבשה. התוצר איכותי יותר.
בצד אזור העיבוד יש ערימה גדולה של בררה, ממנה אפשר לבוא ולקחת עצים לצרכי הסקה.זה מקור העצים שמחממים את הבית הזה.


היום היה יום טוב.
היה מזג אויר לכביסה (ללא גשם, לפעמים שמש, לעתים רוח קלילה) וזה טוב כי בדיוק עשיתי כביסה. הדברים הקטנים שעושים אותי שמחה (הידיעה שיש לילדות שלי בגדים נקיים). לפעמים אני כזאת עקרת בית שבא לי להקיא ולטפוח על שכמי בו זמנית.
אנחנו מתחילים להכיר את הסביבה. זה אומר שאנחנו כבר יודעים איפה קונים ביצים טריות ממשק מקומי (אני חובבת אוכל מקומי. מבחינתי זה שהירקות שאני קונה גדלו בבריטיש קולומביה זה לא מספיק מקומי). מחר נבקר את איש הדבש.

מחר יהיה יום טוב.

13 Comments

  • גל קטן הגיב:

    אני חושבת שההורות החרדתית שלנו נובעת מ(א) החיים שלנו בסיר לחץ תמידי (ב) גֵנים (במחילה מכבוד כולם – יהודים אנחנו. לחרוד זה גנטי אצלנו. כנראה שבצדק).

    מניסיון של מכרים שיצאו מהסיר לחץ – זה עובר אחרי כמה זמן… החרדתיות.

  • ימית הגיב:

    איזה כיף לקרוא אותך ככה חרדתי או לא ממש לא משנה העיקר החיוך 🙂

  • ימית הגיב:

    וגם סיפרת כאן פעם איך לשנות את התמונה הזו משמאל ולא מצאתי תספרי לי שוב?

  • מיכליקה הגיב:

    תשמעי, אני חרדתית אש, הדוגמאות שהבאת הן כלום לעומת מה שאני עושה עם הילדים שלי, אללה יסטור.

  • עינבל הגיב:

    קוראת בכייף.

  • שרון הגיב:

    בשבילנו גדת הנהר היא מקום חדש, זה לא פייר

  • אביטל הגיב:

    אני חושבת שהחרדתיות היא משהו יהודי וגם ישראלי גם אני לא יכולה לשלוח את הבת שלי לבד לשירותים במקום ציבורי כמו קניון. במסעדה אני יכולה לעשות את זה בחשש מה.

    הקטע של להישאר לבד אחרי שאני הולכת לישון פחות מטריד אותי.

    בארץ כמו קנדה אנשים גדלים בצורה אחרת, הרבה יותר רגועה.

  • בת דודה הגיב:

    שוב נקרענו. חרדתית? את? במקום חדש זה לא חוכמה, אני חרדתית בארץ(אצלנו השער שמוביל לכביש סגור, מוציאים לשחר את החרצנים לפני שהוא נוגס ועוד ועוד ועוד)… ובמסגרת הפולניות רק מכיוון אחר – תמונות… לא יפה, אנחנו 'תגעגעים. נשיקות

  • ארנון הגיב:

    רק החרד שורד. (בקרוב הסטיקר). תשאלי את דארווין.

  • ברונית הגיב:

    נשמע מקסים. שמחה שיובל חזר, זה ניכר בקולך..

  • קרן אור הגיב:

    לפעמים אני כזאת עקרת בית שבא לי להקיא ולטפוח על שכמי בו זמנית.

    חחח , הרסת אותי.. מכירה את זה..

  • JJ2004 הגיב:

    מפציעה שנית מהסמיות (אין מילה כזו, אני יודעת), לומר שנורא נעים לקרוא אותך מסתדרת לגמרי (ולא, אני לא חושבת שמה שתיארת זה חרדתי – שירותים בקניון נשמע לי למשל שיא האומץ ההורי, בטח כשלא בארץ, בטח בצפון אמריקה, בטח ובטח. ולי יש אישורים חתומים שאני לא חרדתית). יאללה – חוזרת להיות סמויה – ואתם – שיהיה לכם טוב!

  • ליאת הגיב:

    את בסדר.. אני גם כזאת ואפילו יותר ולא הייתי מגדירה את עצמי כחרדתית. אולי דאוגה קמעה, אבל good enough mom יש לי תאוריה קלה בנושא. ההורים שלי, או של הדור שלנו נתפסים בעיני כהורים יחסית קלילים ולא דאוגים או חרדתיים. הם, פלא בכלל שאני והאחים שלי הגענו לבגרות שלמים ובריאים. עניין של מזל. סמכו עלינו יותר, קיבלנו יותר חופש, אולי לא רק מבחירה כי לפעמים אין ברירה. אבל נראה שבזמן שהיינו ילדים, בסביבתנו הקרובה הכל נראה חסר דאגות, פחות פחדים וחששות מזרים מזיקים וכו'. עד לפני איזה 15 שנה חגורת בטיחות בשביל אבא שלי היתה בגדר המלצה. ברגע שמגיעים לתחום שיפוט המושב מורידים אותה. כשהיינו ילדים היית יכולה להשאיר אוטו דולק עם המפתחות בסוויטצ' וזה היה בסדר (אם היית חונה ליד המכולת בשדמות, נניח). ההורים שלנו היו חסרי דאגות יחסית אולי כי ההורים שלהם היו ניצולי שואה ומלאי חרדה. ואנחנו אנטי תזה להורים שלנו.. וגם נראה לי שהעולם שלנו נראה יותר מאיים. וכן, גם נראה לי קצת יותר מאיים פה בצפון אמריקה. אולי גם הגודל והלא מוכר. בכלל, ההורים שלי צוחקים עלי כמה שאני מודאגת, עוד כשהייתי אמא בארץ. גם הריצו עלי דאחקות שבדקתי אם הבית נעול והחלונות מוגפים כשהתארחנו אצלם. ככה זה.

הגב