יום חמישי, 24 יוני, 2010, 08:58

קשת בת 3 ואנחנו זזים

כדי לרעות שוב בשדות התות והפטל עשינו עוד לילה בצפון ונקובר ויצאנו מצוידים בכלים שטוחים לפטל ודליים לתותים. זה אמור להספיק לעוגת יום ההולדת של קשת ולעינוגים אדומים בימים הקרובים. זה לא שאין פירות פרא אבל בינתיים יש בעיקר salmon berries שהם דומים לפטל בצורה אבל חלשים יותר בטעם ועכשיו התחילו גם ההאקלברי אבל זה לא פטל ותות ואי אפשר לעשות בזה אמבטיה.

בדרך מהתותים הביתה הייתי כל כך רעבה שכשעצרתי לקנות שמנת מתוקה במכולת קניתי גם שני כריכים גדולים ומפתים שקוראים להם sub. הכל נראה מפתה כשאת רעבה מאוד.
בדיעבד אני מבינה שנקלעתי בתקופה האחרונה למחסור בחלבון מהחי, מהסוג המרוכז ז"א בשר. איכשהו יצא שהתגוררנו בתים של צמחונים בכל תקופת היותנו כאן ועוד לא הפנמתי את זה שעברנו למטבח משלנו.
הסאבים האלה (שזה פשוט, אני מנחשת, המינוח המקומי לכריך-לחמניה שיש בו יותר מעגבניה ועלה חסה) הבטיחו כלמיני רכיבים שזיהיתי שהם ממקור בשרי ואחד מהם גם גבינה. בתיאוריה היתה לי שם פצצת חלבון. ואני הייתי רעבה מאוד.

לפני כמה שנים, כשהייתי בהריון עם נטע, ביליתי יום שוקולד עם ענבר. הכנו שוקולדים לחתונת כפיר וקרין. כשיובל אסף אותי מהרכבת אחה"צ הרגליים שלי רעדו ואני יבבתי: בשר.
אין הרבה מקורות לבשר ביום שישי אחהצ בפרדס חנה. התגלגלנו לבורגר ראנץ' (או משהו דומה) באלונית בצומת כרכור. לקחתי את המנה הכי בשרית שלהם, אני חושבת שהיו שם שתי קציצות בשר בתוך הלחמניה הספוגית.
התישבתי באוטו ובלעתי בביסים גדולים עד שהגעתי לאמצע בערך, שמטתי את הדבר הזה ואמרתי – בלעכס. את זה אני אכלתי?

כנראה שגם חוויות כאלה זקוקות למנת דחף מדי כמה שנים.
גם הפעם הגעתי בערך עד האמצע לפני שהבחנתי שהלשון שלי בוערת ושאני אוכלת משהו חריף אבל ללא טעם וללא ריח. זה היה חריף של כימיקלים. זה היה נורא. כלכך נורא שבכלל לא הבחנתי בלחמניה שהיא מין צמר גפן מתוק ולח.
הסתובבנו עם הגופות האלה עוד יומיים באוטו (לא העזנו לזרוק את זה בקומפוסט) עד שמצאנו פח שיכול להכיל אותן, ללא עדים מסביב.


באותו היום חגגנו יומולדת למריה, הלילה היה קצר מאוד ואחריו הגיע היום הכי ארוך בשנה שהוא גם יום הולדתה של קצ'קר. היא כבר בת שלוש שזה די הרבה אבל היא גם קצרה וגם הכי קטנה אז היא עדיין תינוקת. לפחות עבורי.
הכנו עוגה מפקאנים ושקדים ושבבי קוקוס (יש כאן כאלה שמנמנים שמחים וטעימים) ודבש וקצפת והמון פירות אדומים. זאת היתה עוגה לא ממש יציבה אבל מאוד טעימה.
חגגנו ליד הקמין הדולק.


בינתיים אנחנו מעבירים ימינו בבית שלנו עם הגלגלים, מסתגלים לקוטן ולצפיפות, מארגנים את החפצים שלנו ומצפים. המעכב כרגע הוא התור שיש לנו לתיקון החימום.
אני יודעת שנדרש הסבר.
ראשית – כמו שכבר ציינתי בערך פעם בפוסט ובדרך כלל בתמיהה – גם במוסך צריך לקבוע תור, גם אם מדובר בטיפול פעוט ובמקרה זה מדובר במקום שמתקן RV (זה השם הכולל של כל רכבי התיירות. ז"‎א אלה שמגלמים בתוכם בית) ומכיוון שזוהי תחילת העונה – נקבע לנו תור שבוע קדימה.
שככה יהיה לי טוב.
ואי אפשר לצאת בלי חימום מתוקן כי אנחנו נכנסים לתוך היבשת, מתרחקים מהאוקינוס וההשפעות הממזגות שלו וכבר עכשיו אנחנו נתקלים לעתים בלילות קרים אז לא בא לנו לקחת צ'אנס בענין.
ולמה צריך לתקן חימום? כי התנחלו להן שם דבורים. יש שם ממש יערה קטנה שאפשר לראות דרך הסבכה של המערכת וגם ראיתי שם דבורה.


לכבוד העזיבה הממשמשת ומזדחלת ובאה ביליתי יום של סידור ומיון ואריזה בחדר שהיה שלנו בבית מארחינו. לקחתי לקראוון את כל מה שידרש לנו ברבעון הקרוב וארזתי בתוך מזוודה את כל מה שלא. לא מאמינה שאני שוב עוברת את זה.
אחרי כמה שעות ושני דיסקים שלמים (של "על פני הבריאה כולה”) החדר ההוא היה ריק והקראוון שלנו נראה כמו אחרי פריצה (זה שחמש ילדות אכלו בו ארוחת צהרים ופיזרו בו פסטה לא הועיל).
עוד שעה וגם זה הסתדר.
עכשיו יאללה. נו. מתי זזים?

בלילה יצאתי לי לתומי מהבית שלנו לכיוון בית מארחינו, הכל סביבי חשוך ואני שקועה בענייני קמח ובצק ומבסוטה מזה שהכל מסודר ומאורגן ליציאה (מתי?),
פתאום!
רוח רפאים לבנה זועקת ומנופפת במטאטא רצה לכיווני.
זעקתי בחזרה.

”ראית את הזאבים?”
(coyote – זאב ערבות. הלכתי אחר כך לבדוק)
סטן שמע אותם מיללים ממיטתו ורץ החוצה להציל את סטלה.
אין זאבים אבל מבחינתי מעכשיו אין יציאה ללא ליווי, למרות שאני יודעת שהם בגובה של הברך שלי.
לא מוותרת על הפחדנות שלי כלכך מהר.


זה לא שרע פה.
המארחים שלנו מאממים. לגמרי.
אבל כבר 3 שבועות וחצי שאנחנו פה. אני זקוקה לקצת יותר מגוון אנושי סביבי.
אני יודעת שבנלסון קצת יחנקו אותי הבתים כי זאת עיר אבל בכל בחירה יש ויתור וכרגע אני מוותרת על המרחבים הריקים מאנשים. בלי לוותר על הזכות לקטר.


הקראוון בסדר גמור. אני מסתדרת עם הקוטן. רק יש את הבעיה הזאת שכולנו ביחד על אותם 10 מ"ר שרובם ריהוט. ואם קודם היו לי את זמני השקט שלי במטבח (בישולים ונקיונות) היום יש לי גם רעש וגם הפרעות לתנועה. מה אעשה כשלא יהיו לי יותר חדרים לארוז? שאצא לי לטבע? אפקיר גופי לדובים, לאריות ולזאבים הגמדים?


רגע לפני שנוסעים מזרחה לנלסון אנחנו בוחרים להעביר את יום ההמתנה האחרון בטיול יום לוונקובר, למוזיאון המדע. לא סיפור גדול – פחות משעתיים נסיעה.
אני אמרתי את זה?

ונקובר של יום חול היא לא כמו ונקובר של סוף השבוע. התנועה זורמת טוב יותר ואין בעיות של חניה ליד המוזיאון. מעבר לזה – זאת עיר ככל הערים. ז"א – מבאסת.
(יובל אומר שהיא מאוד מזכירה לו את סן פרנסיסקו. בעיקר השחפים שעושים דווארות ברחובות).
ונקובר מצטיינת, בתוך ערי המחוז האחרות ובטח ערי המדינה האחרות בכך שמזג האויר בה חם. יחסית. מזג האויר הנח מושך אליה את ההומלסים, החלכאים והנדכאים מכל רחבי קנדה. וזה ניכר.
במבט חפוז נדמה כאילו כל אדם שני דוחף עגלת סופר מלאה בפחיות או מושך רגל עצלה.
לי היא מזכירה את תל אביב. יש בה מגוון אנושי מעניין. באמת עיר נחמדה רק חבל שהיא עיר.


בדרך חזרה הביתה עצרנו במסעדה סינית. אני מניחה שבסוף נמצא את סוג המסעדות המתאים לסעודה משפחתית, משהו שיתן לילדות יותר מאשר וריאציות על קמח/אורז לבן (כאילו שבבית אני כלכך מצליחה למצוא עבורן משהו לאכול).
אחת המנות שהזמנו נשמעה מאוד מפתה לפי התיאור של המלצרית.
מדובר במנה של פירות ים מוקפצים שמוגשים בתוך סלסלה מטוגנת של תפוחי אדמה.
אני אוהבת תפוחי אדמה מטוגנים!

אני לא יודעת עד כמה זה מקובל להחזיר מנה בקנדה אבל סלסלת תפוחי האדמההיתה עם טעם וריח של שמן מעופש. כמו משהו שטוגן ממש ממש מזמן (נגיד – חצי שנה) ומאז לא אוחסן טוב.
אמרתי לה שזה ישן והחזרתי את המנה.
יובל, שחיכה לילדות ליד השירותים, ראה איך מעניקים את המנה המוחזרת לחבורת שוטפות הכלים.
הן הביאו צלחות, חילקו בזריזות את הפירות והירקות לצלחות שלהן ואת הסלסלה, בלי למצמץ, העיפו לפח.
כנראה שיש דברים שלא באמת נועדו להיאכל.
רק אני לא ידעתי.

3 Comments

  • שרי הגיב:

    בהריון הראשון היה לי ערב קרייבינג לבשר. סתם קציצות ביתיות לא הספיקו. ירדו הרבה דמעות והיו הרבה צעקות וריצות מסביב ל"בלוק", אבל בסוף קיבלתי את שלי (סנדוויץ' סינטה באגדיר, זה היה הכי קרוב שהצלחנו להשיג באמצע הלילה). קינחנו בטארט אגסים באורנה ואלה עם קפה מאד מדויק עם שירות מדהים.

    הזיכרון משאיר טעם טוב, וגם חוכמה לעתיד – כשחייבים בשר מטפלים בזה עם סטייק.

    אולי גם בקאיוטיס.

    מזל טוב לקשת !

הגב