יום שישי, 25 יוני, 2010, 09:30

דו הוא דב, אולי דובה

Manning Park, יום חמישי

היום פגשנו את הדובה הראשונה שלנו, היא היתה שחורה, היו לה שני גורים והיא הלכה איתם בשולי הכביש בו נסענו ואכלה עשב.
עשב? דובים אוכלים עשב?
שמענו שהבעיה עם דובים בעת האחרונה היא שהחורפים מתחממים מה שמחד מקצר את שנת החורף של הדובים ומאידך משפיע לרעה על תנובת פירות היער – מזון הדובים. כך שהם גם עצבניים וגם רעבים. בגלל הרעב הם מתקרבים יותר ויותר לבתים של אנשים לחפש אוכל (הם משננים היטב את מועדי פינוי האשפה ובאים בימים המתאימים. אגב, פינוי אשפה מתבצע פעם בשבוע בלבד!) וזה שהם עצבניים אומר שלא כדאי לפגוש דב בחצר האחורית שלך ב garbage day.


הבוקר קיפלנו את הtt לראשונה כשהוא משומש ומצויד.
לקח את הזמן שלו.
אבל משמח לגלות שיש מקום לכל הציוד גם כשהוא מקופל ושהכל מאורגן בצורה די נוחה. מגירות ומתקני תליה אפשר להוריד ממקומם ולהניח על הרצפה. שמיכות פורשים על המיטות ומה שלוקח הכי הרבה זמן זה הניקוי (צריך גם ליבש את הכלים) ופינוי הילדות מהשולחן באמצע הבית (מאוד בער להן ליצור אחרי ארוחת הבוקר. זה בוער להן כל הזמן).

מחר בבוקר, מן הסתם נצטרך לקפל שוב. אני לא יודעת אם כל המחשבות החיוביות ששלחתי לכיוון הקמפינג תופסות גם לסופ"ש ( עקרונית אפשר לראות באתר של הקמפינג את סידור החלקות, איפה הן ממוקמות ביחס למתקני האתר וביחס לאגם ואף להזמין את החלקה הרצויה. הבעיה היא שזה אפשרי עד יומיים לפני ההגעה. ואנחנו כאלה ספונטניים…).


לפני שיצאנו לדרך ממש, נסענו העירה לתקן את החימום ואכן היתה שם יערה יבשושית. עכשיו הוא תקין. לא נראה לי שנפעיל אותו. אלא אם נתעורר באמצע הלילה מהקור.
יש לנו תרמומטר שמראה את הטמפ' בפנים ובחוץ. מאז שנכנסנו אנחנו חוזים בצניחה חופשית. עכשיו פחות מ12 מעלות ועוד לא חצות.
אנחנו ביער, בהרים (לא מאוד גבוהים אבל הרבה יותר מאשר העמק החמים בו גרנו עד כה). גם קר וגם חשוך. ואין פה אינטרנט או קליטה סלולרית. או חשמל.
אבל יש דובים 🙂


כשעוד היינו בעיר, מכיוון שלא ידעתי כמה יוצאי הודו יש במזרח הרחוק (10 שעות) ומכיוון שהייתי רעבה – הלכנו למסעדה הודית.
הפטנט הזה של כח חלוץ שמזמין את האוכל 20 דק' לפני שהכנופיה מצטרפת זה פטנט משו משו. אני בטוחה שהצלתי את המסעדה מהרס כשדאגתי שנאן יחכה לילדות על השולחן.
אני עדיין מחפשת את המסעדה שיכולה להאכיל את כולנו. לא שבארץ היתה כזאת (פרט לחומוסיה באפיקים).
אני מאוד אוהבת אוכל הודי. הוא גם מאוד טעים וגם, בניגוד לאוכל הסיני שאני זוכרת היטב מאתמול – העיקר בו זה ירקות וקטניות (ובשר) ולא וריאציות על פחמימות ריקות עם קישוטים. והפה בסוף הארוחה מרגיש כמו אחרי ריקוד ולא כמו אחרי תאונה עם נפגעים.
בסופו של דבר הילדות אכלו לחם אבל לפחות זה היה מקמח מלא (נדמה לי שקראו לו טורי).
במשך כל הארוחה חשבנו על שושה ובקינוחה על דודי – כי אכלנו גולאב ג'מון. פעמיים!
אחרי האוכל הלכנתי לחנות ההודית הסמוכה וקניתי גולאב ג'מון בפחית שימורים. זה יהיה לסעודת השבת מחר.


אני שמחה לגלות מדי פעם שיש אנשים שלא שמעו על ישראל. אם להכליל – מדובר באנשים שנולדו וגדלו חלק ניכר מחייהם באסיה (את זה המבטא מגלה מיד) ועכשיו הם עובדים במסעדות.
הם שואלים מאיפה אנחנו, אנחנו משיבים ישראל, הם שואלים איפה זה, אנחנו מתחילים לזרוק שמות של מדינות בסביבה וגם את שמה של עיר הקודש הנודעת והבינגו לא מגיע.
זה ממש משמח.
כי אלה שכן מכירים (להוציא יהודים וישראלים) – מכירים מהחדשות. ומה שהם מכירים מיד צובע אותנו, שלא לומר- מכתים.


אור ונטע לומדות אנגלית בדרכים שונות, כמו שהן למדו קריאה בדרכים שונות.
אור למדה בשקט. חקרה, שאלה ואז התחילה לקרוא בצורה מדויקת ושוטפת ולכתוב בלי שגיאות כתיב בכלל.
נטע ניסתה וניסתה, תהתה, תעתה וטעתה ומיד קפצה שוב על הסוס.

עכשיו אנחנו רואים איך אור לא מדברת עם אפאחד, רק שואלת לעתים שאלות הבהרה ומודיעה כל הזמן שנטע יודעת יותר אנגלית ממנה.
נטע מתקשרת עם כל מי שמעניין אותה בכל אוצר המילים שלה שגדל במהירות. היא מרכיבה משפטים שגויים מבחינה דקדוקים אבל ברורים לגמרי לצד השני, היא חוזרת על משפטים ששומעת סביבה וממשיכה להשתמש אם השיגה תוצאה רצויה.
היא רגישה מאוד באוזניים ונעדרת קבעונות שיש לנו.
למשל – היא לא מבחינה בין r ל w.
היא מוצאת שהם שני צלילים מאוד מגולגלים וחדשים עבורה. כשהיא אומרת world הלשון שלה כמעט נתקעת לה בגרון.
לעומת זאת היא לא רואה שום קשר בין רי"ש ל r.

ברור לנו שמתישהו אור תגמור לספוג ותתחיל לדבר במשפטים שלמים, נכונים ומדויקים.


קיבלנו הדגמה היום.
יובל היה עם 3 ילדות בחנות כלשהי. מתישהו הוא התקדם עם אור והשאיר את נטע וקשת מאחור.
מישהי בחנות הבחינה בילדות העזובות וניגשה לשאול אותן אם הן מחפשות את אמא.
Daddy – ענתה לה נטע.
וזה מה שהודיעו בכריזה, שמחפשים את Daddy 🙂


אתמול חזרנו לשמוע מוזיקה בנסיעות.
יש לנו את כל אוסף הדיסקים שלנו מהבית על הלפטופ שלי כך שכל מה שנשאר לעשות זה לצרוב.
זכרנו את התקופה ההיא שבאוטו היה לנו רק דיסק של שלומי שבן וכעבור כמה שבועות זה הפך להיות דיסק "שלהן". החלטנו לנצל את ההזדמנות, את תקופת היובש הארוכה ואת היעדר החלופות ולהחתים אותן בכמה דיסקים טובים ויוצרים משובחים.
עכשיו הילדות מחבבות את כוורת, לכל אחת מהן כבר יש שיר "שלה" מפוגי וגם מדיסק השירים של הגשש.
אני מקווה שלא אתפתה לצרוב ציפי שביט (לא שיש לי איפה לפני נלסון) כי אז הלך עלינו.


הדרך מזרחה עוברת בכביש 3 שהוא כביש שמתקדם די קרוב ובמקביל לגבול עם ארה"ב.
הדרך שוממה, מימיננו יער, משמאלנו יער, הכביש במגמת עליה, הרכב קצת מקטר, אנחנו מורידים הילוך ומדי פעם ההר מתקרב לכביש, הופך צוקי משהו ומנזיל עלינו מים. כל הזמן מפלים וטפטופים ונזילות או שפשוט מתרחק קצת ואז זורם בינינו נחל רחב ואיתן.
מים מהסלע – זה כאן.

כשפתחתי מתישהו ג'יפיאסית כדי לדעת כמה עוד יש לנו (לא שהיינו צריכים אותה בשביל הדרך. הוראות הנסיעה הן: ישר. אין מקום לטעויות) גיליתי שיש עוד כמה עשרות קילומטר עד הקמפינג ויש כמה עשרות אחריו -עד לעיר הקרובה.
ואנחנו לא מצוידים באוכל או בכמות מספקת של מים.
לא חשבנו על זה בכלל.
כלכך התרגלנו להיות קרובים לעיר או לעיירה או לעיירונת. מקום שאפשר לצוד בו ירקות ומצרכי יסוד בשביל להתקין ארוחות לכל המשפחה.
נצטרך להסתדר עם מה שיש עד סוף שהותנו כאן. או לצוד איזה דב. או ללכת לראות מה זאת המכולת הזאת שיש במורד הכביש, אולי אפילו יש שם משהו בלתי מרשרש.


כבר כשעלינו על כביש 3 התחיל הטבע להאיר אלינו פנים. היו כמה צביים (או אחרים מהמשפחה. אני לא ממש מזהה. איך קוראים לאייל הזה עם הקרניים הגדולות, כשהן עוד קטנות?) שטיילו בצד הכביש (אוטוסטרדה, לא שביל עזים) והזינו שיחות מסוג:

”יש שם צבי!”
“מה? איפה?”
“שם, צבי, a deer”
“איזה דיר?”
“a female deer”

(בדיחה למביני דבר)

ואחר כך היתה הדובה ההיא שכמה שאני מפחדת מהצל של עצמי כשיורד החושך, אפילו שאין צל, אפילו ליד הבית של סטן לא יצאתי החוצה בלילה,
אפילו שהיא היתה עם גורים ועם פוטנציאל תוקפנות גבוה – ישבתי והסתכלתי בה מוקסמת ולא הרגשתי שום פחד.
אני יודעת שזה לא חוכמה לא לפחד כשאת בתוך אוטו אבל עדיין.
בשביל חשיפה ראשונה הייתי ממש קולית.


ואז הגענו לקמפינג, עוד deer חצה את מסלולנו, הפעם את החלקה שלנו, והמשיך הלאה.
חנינו את האוטו (יובל אלוף עולם ברוורס עם כרכרה. כאילו למד בכדורי או משהו), גלגלנו, משכנו, פרשנו והנה הבית שלנו, זה שאנחנו מכירים היטב, נמצא כאן.
איזה כיף. איזה מגניב.
ובחוץ חשוך וקר ושקט שזה לא יאמן.
נראה לי שאת ההקלדות שלי שומעים עד המקלחות, איפה שזה לא יהיה…

אספנו את כל האוכל מהטריילר, כולל שקית האשפה, ניקינו הכל, פינינו את השאריות והפירורים והאריזות הריקות (לפח-נגד-דובים), את כל דברי האוכל שמנו באוטו וכל מה שנשאר זה לקוות לטוב.
כמו שהגדיר את זה מייק – השכן שלנו (שהוא טייל ותיק ובקי בהלכות דובים) – אם באמצע הלילה את שומעת חובחובחוב, חבקי את הילדה שלך והתפללי.

5 Comments

  • ניצן_אמ הגיב:

    אויש אויש אויש. עד עכשיו טיפחתי לי אמונה חביבה שמדובר בדובים דמיוניים בלבד! אההה!!

    הזכרת לי שהיום הקטנה אמרה לי "אמא, איך כותבים בעברית %%$^^*?" היא עשתה מין קול נג גרוני כזה. אין אות כזו. אמרתי לה שאפשר לכתוב נון ואח"כ גימל, אבל זה לא בדיוק זה. אז היא אמרה לי "זה כן זה. כמו במנגו. כמו בקנגורו." (נסי, והיווכחי. מסתבר, שיש לנו עוד עיצורים, ורק יצורים מאד מסויימים שומעים אותם.)

  • עינבל הגיב:

    והנה עוד בדיחה על צבי באנגלית.

    איך אומרים צבי בלי עין? no eye deer ואיך אומרים צבי בלי עין שעומד ולא זז? no eye deer ואיך אומרים צבי בלי עין, שעומד בלי לזוז וגם לא יכול להזדווג? still no fucking I deer

    למדתי את הבדיחה הזו כשהדרכתי נוער אמריקאי בארץ…לפני אי אלו שנים.

    • עינבל הגיב:

      השורה השניה צ"ל still no eye deer ולא כפי שנכתב.

      ואנחנו מאוד מתגעגעים. ליה אמרה היום שאם היא היתה יכולה להביע משאלה- המשאלה היתה לנסוע לקנדה ולפגוש את אור ונטע כי היא מאוד מתגעגעת אליהן.

הגב