יום רביעי, 05 מאי, 2010, 21:15

אם אני לא נשמעת ברור זה בגלל שאני עם הלשון בחוץ

יום רביעי לאריזה.
אין לי כח לזוז.

אתמול היה יום חלש. עד שיובל גמר לקחת לטבריה את כל הדורש רישות וזיגוג ועד שגמר להרכיב בחזרה (כולל החלפת צירים כי כל העייסק די רקוב) כבר היה לקראת ערב.
ואני כבר הייתי דךלחטקן/'במ'כמ'ף שהתברר בדיעבד כעומס חושי רגשי מטורף שהתישב על PMS ועשה אותי בלתי נסבלת ברמות.
איזה מסכן, אני כזאת מכשפה לפעמים. אי אפשר לצאת ממני.
אז כמובן שהוא לא יצא ואני אמרתי לו כמה שהוא לא בסדר והלכתי לבכות לי. ככה לסירוגין – להתעצבן, לבכות, לקבל שקט, לסדר וחוזר חלילה.
בסוף לא היה חדר-בגדים מסודר.
כן הצלחתי לפנות את כל מה שהיה ארון בגדי הילדות וכל התחתונים גרביים של כולם ואזור פיצ'פקעס ועוד אזור שרק קלט ולא פלט מאז שנכנסנו לכאן. וכל זה 2 מתוך 5 דלתות בארון.
נשארו על המדף בגדי ילדות ספורים לשימוש בימים שעד הטיסה (כמובן שהם כבר מבולגנים תופת ומפוזרים ברחבי הבית. הן צריכות למצוא להן הרגל חדש בנושא) ובתוך התרמיל – כל הבגדים שהן רוצות לטיול וכמובן שמאז הייתי צריכה לשפוך הכל כבר פעמיים כי נטע רוצה את בגד הריקוד ואת השמלה ההיא שקבורה בתחתית התרמיל ואין לי כח וזמן להתמודד עם הבכי-רווי-האנטיביוטיקה שלה. קחי מה שביקשת ותני לי לחזור להתמודד עם הפירוק הזה. של הבית. שלי.

היא לא באמת רוצה שמלה, היא רוצה שההורים שלה יתיחסו אליה ויחבקו אותה ויקשיבו לה אבל אין לנו זמן.
אוף.

ידוע שהילדים שלנו הם מראה מגדילה עבורנו.
אבל זה לא עוזר לי עכשיו, הידיעה הזאת.


יובל רצה להחזיר היום את כל הנשורת של הבית למקום. כל הדלתות והתריסים שנפלו כי הצירים שלהם בני מאה וכל הצנרת שהחזירה מים אפורים לחצר – שתשוב להעביר אותם למערכת השחורה המרכזית (בעלות של 3.5 ש' לקוב. כה אמר איזשהו נציב מים ארצי).
לצורך כך הוא הביא את אמיר, האיש שיש לו רק שתי ידיים אבל כל אחת זהב טהור. והוא גם האיש של דגנית. איך כל הטוּב הזה התרכז במשפחה אחת. יא אללה.
כל היום הם הסתובבו עם מקדחות ומברגות ומשורים ואקדחי ניטים וכל היתר ומבט מרוצה עד שבסוף היום הבית היה ממש הרבה יותר חשוך.


לפני יומיים הגיע אוטוזבל ובמאמץ גדול (הזכיר לי סרט טבע של נחש בריח מעכל פיל) העלים את כל הספות ושאר האוצרות שהשארנו על המדרכה. אחרי הפסקת עיכול (או הקאה) של כמה שעות – הוא חזר לרוקן גם את הפחים הירוקים. אולי קודם הוא פשוט לא ראה אותם בתוך הבלגן.
היום שוב התמלאה המדרכה בכלמיני שאריות מהקחקח וחפצים מאובקים מהמחסן וגם במיותר של המטבח שבחרנו להעביר ישירות לתערוכת הפח, תחת להעניק להם חניית ביניים בחצר.
יובל מספר שמתישהו ראה פועל (לא, לא פועל עברי. פועל מהסוג המושמץ) עוצר עם הטרקטור, מפשפש בתערוכה ולא לוקח כלום פרט לקופסת סכום.
שניעלב?


אחרי שגמרו להרכיב את המפורק – אמיר כבר היה בשוונג ועם מברגה ולכן פירק את שירותי החצר שלנו (שאפאחד לא רצה לקחת. אני חשבתי לשים אותם במדורה) מתוך כוונה לשוב ולהרכיב אותם בכרם שלו.
איזה כבוד. אמיר לוקח משהו שבנינו.
ועוד בנינו משהו שאפשר לפרק ולהרכיב שוב.
ברגע שיפסיקו להתרוצץ לי בראש רשימות-לעשות אני צריכה לעצור ולהעריך אותנו על זה.


מקומפוסט לקומפוסט. בזמן שכל זה קרה – רחמים עבד על הפיכת הקומפוסטר על גלגלים למשהו הגון. כמו שאמר לי המתדלק ההוא: "אבל זה טויוטה! לא יפה ככה….".
נשאר רק לשים כיסויים חדשים למושבים ואז אולי בתנאי תאורה מסוימים אפשר יהיה לא לזהות שהאוטו הזה היה בשירותנו במשך 5 שנים.


אחה"צ לקחנו את הילדות לגןשעשועים, שיהיו שם עם סבתא פסי ועם דודי. נו, שיהיו עם נשים שיכולות לחבק אותן כמה שהן צריכות.
כמה שעות קודם התעלמתי מרב הצרכים שלהן כשאני מפרקת את המטבח עם דגנית.
איזו אלופה. כמו שאומרים אנשים שיש להם אוצר מילים מוגבל: "אין דברים כאלה".
עברנו על ככככללללל המטבח. כלים, חומרי גלם, מדפים, מקרר, מקפיא, הכל.
פחות או יותר כל מה שמנירוסטה – נשאר. חלק יגיע לקנדה במועד מאוחר יותר (הסירים וקצת אביזרי מטבח), כל היתר יכנס לתרמיל.
גם מכשירים חשמליים עזבו (מכונת לחם תעבור למדרכה שמעבר לכביש מחר, אחרי הלחם האחרון).

איזה כיף זה לפנות מקרר!!!!
זה הולך ככה:
מוציאים הכל. עוברים על הדברים אחד אחד, מפרידים אריזה מתכולה, זה לפח הרגיל וזה לפח של התרנגולות, ועוברים למוצר הבא.
מה שאפשר – נמסר.
והפריזר – אותו הדבר. הקציצות שליקטתי שם פתרו את הרעב של כל חבורת העמלים.

הכחדנו פה ארכיון של שנים!

הגשמתי חלום. עכשיו גם לי יש מקרר כזה ריק שפותחים בו דלת ורואים כל מה שיש בו בקלות.
את כ—-ל הטינופת.


מעל המקרר מצאנו חבילה נהדרת של פלסטלינה ב10 צבעים שונים אותה כיניתי "מה שיתן לי שקט להמשיך לפרק כשיובל יעדר הלילה" אבל אני משנה לה את השם ("מה שיתן לי שקט מחר בצהרים אחרי שדודי תלך") כי תיכף אני הולכת להביא את הילדות שלי ואני מתכוונת להתמזמז איתן אנושות.
לא יודעת איך הן אבל אני ממש צריכה חיבוק.

7 Comments

  • טלי הגיב:

    אוף. אני כבר נורא מתגעגעת.

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    איזה אמיצים אתם. קבלי תיקון: איזו אמיצה את! אנחנו צריכים לעבור דירה בתוך אנגליה, לא רחוק, עוד ארבעה חודשים, וכבר עכשיו מתהפכת לי הבטן 🙁

  • סוניה הגיב:

    קצת התהפכה לי הבטן על מכונת הלחם (בכל זאת צריך לתת כבוד להסטוריה!) אבל כנראה זו דרכו של עולם, העיקר שהיא עוד במצב עובד ותעשה לכם לחם אחרון. במחשבה שניה (ככה זה כשיושבים בסן פרנציסקו ליד המים) מתהפכת לי הבטן על כל התהליך הזה של לפרק את הבית, מעבר לתשישות האינסופית, כי בסוף שלו תהיו נורא רחוקים. הממ

    • נעמה הגיב:

      הכבוד ניתן. העברתי אותה לאחותי שתמצא לה בית.
      טוב יאללה, שיגמר כבר. אני מגעילה את עצמי איך שאני מתנהגת…

      • ניצן_אמ הגיב:

        את הכי נורמלית. זו טלטלה מטורפת, אבל בסוף תרגישי כאילו עשית לך סדר פסח בנשמה. שווה שווה!

  • סוניה הגיב:

    איך אני שמה לי תמונה גם?

הגב