יום שני, 24 מאי, 2010, 07:28

ערפל

חניתי את האוטו ליד הבית, כיביתי אותו.
ערפל הזדחל מולי בין העצים. הרדיו ניגן שיר נוגה בווליום חזק וטיפות של גשם מקודם עוד ניקדו את החלון.
הרגשתי בסרט עם פסקול וסט מדויקים לתחושות שלי.
רציתי להוריד ראש על ההגה, שהמוזיקה תתגבר ונעבור תמונה.


היום נסענו לפגוש סופסוף את עידית.
את עידית מצאתי במסגרת חיפושי התמיכה שלי בוונקובר. הגיע אלי מסר ממכרה וירטואלית שסיפרה על חברה של חברה (!) בסביבה שלי שמתאימה לי. איך זה עבר כלכך הרבה שכבות והיה להן ברור שיש פה התאמה – לא ברור לי. אבל צדקו.
השם הזה צלצל לי מוכר כי גם דודה אור אמרה שיש לה פה מכרה בשם עידית שתתאים לי.
חשבתי איזה קטע אם זאת אותה אחת. איזה קטע אם יש שתיים!

דיברנו בטלפון, כבר היתה לי נעימה.
אחר כך התברר שהיא התגוררה שנה ביבנאל. אצל עמוס.


יש לה שלוש ילדות, בגילים קצת אחרים, מאממות,
בית שבקלות הייתי יכולה לדמיין אותו כבית שלנו,
סגנון דומה מאוד לזה שלנו והיה לי נעים שם החל מהשניה הראשונה.
אחרי חצי שעה שהילדות שלי ירדו לי מהרגל ונעלמו זה היה אפילו עוד יותר נעים.
ההבדל המהותי היחיד שאני מוצאת (פרט לזה שהם ישנים על מיטות, לכי תביני אנשים) זה שכשמודיעים לי שהפיקניק (ההיפוטתי) של הגן של הקטנה בוטל בגלל גשם – אני לא לוקחת את הילדות ונוסעת בספונטניות לבריכה אלא שמחה שאני יכולה להמשיך לעשת שומדבר כמו קודם.

אז יצא שנסענו לבריכה.
פעם ראשונה שאני הולכת לבריכה עם כלכך מעט הכנה גופנית. והנה עמדתי בזה.
בריכה נהדרת, מחוממת, עם כלמיני אפקטים כמו זרמי מים וג'קוזי משפחות ומתקנים שלא מגיעים אליהם עם שלוש ילדות (סאונות וכאלה) ומליון דברים צפים מסוגים שונים להנאת השוחים וכמובן בריכות שונות לגדולים וקטנים ואזור קטנטנים ובמלתחות מסחטת בגדי ים בצנטרפוגה (מבריק!) ושלט שמכריז שזה אזור ללא ריחות אז לא להשתמש בבשמים ומבושמים (אז שמתי לב שהאוזניים שלי תשושות מהמולת המתרחצים במבנה מקורה + להיטי שנות השמונים אותם זיהיתי לפי הבסים לבדם) אבל האף שלי ממש שקט, וזה נעים לי.
אחר כך כשישבתי בין בועות וארז (של עידית) אמר לי שהמחירים פה בקנדה הם כמו בארץ, רק עם דולר בקצה, ציינתי שהכניסה לבריכה דווקא די זולה (3.5 דולרים לערך). אז הוא אמר שבאמת יש כמה דברים מסובסדים.


בדרך מביתם לבריכה, שהיתה כמעט כולה על אוטוסטרדה, זיהיתי את הירידה לרחוב הראשי פה ליד הבית שלנו. מכיוון שאת הדרך הלוך עשיתי בסביבה עירונית מלאה, זאת היתה בשבילי הוכחה סופית לפוביית האוטוסטרדות של הג'יפיאסית שלי (עדיין לא התקבלה הצעה טובה יותר מדנה).
אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה.
כאילו, לחפור עכשיו בהגדרות? זאת עבודה ליובל.


אחרי 3 שעות הססמוגרפית הצעירה אמרה הביתה ונאלצנו לשלוף בכח דבוקה של 4 ילדות מהמים.
הגדולות כבר היו מוכנות לוותר עלי ולעבור סופית אל החברות החדשות שלהן. אז הנחתי להן ללכת עם כל המשפחה למסעדה ואני חזרתי הביתה עם קשת המתנמנמת.
עוד נקודה לזכות המיני ואן בשיקולים לבחירת האוטו הבא שלנו: אפשר לקחת ילדות אורחות גם כשיש שלוש משל עצמך.


היה לי נהדר עם שעה ומשהו של שקט.
נטע חזרה בשיא האנרגיה והיא לא יודעת לדבר בשקט.
אני צריכה עוד קצת שקט.

3 Comments

הגב