את חציו הראשון של שבת ביליתי לבדי כשאני עובדת ובוכה חליפות.
את חציו השני כבר עשיתי עם יובל ודגנית וזה זז. לא להאמין. זה זז.
בשמונה וחצי שפכתי דלי מים בסלון. מה שיובל הגדיר כ"טעות" (אם הייתי מניחה לו לעשות שטיפת בנים זה היה יוצא לא פחות נקי אבל לוקח רבע זמן).
כך או כך, דקות ספורות מאוחר יותר, סגרנו את כל התריסים, כיבינו את כל האורות, סגרנו מפסקים וברזים ראשיים, קראנו מונים ונשפכנו לתוך המכוניות שלנו.
"תגידי, תמיד אנחנו עוזבים בית כזה נקי?"
"כן"
"איך לא ראיתי?"
"תמיד אני עושה את כל זה לבד"
איזה כיף לעשות את זה ביחד.
ברגעים הקשים מתגלים הכוחות הטובים שמצויים סביבנו.
לא יודעת איך הייתי גומרת את יום שישי על הרגליים בלי הקציצות והעוגיות של סתריה, בלי ארגז הפפאיה ששירה הביאה פתאום ("זה יותר טוב לך מקקאו", מה שנכון…), בלי לןלן ויעלי שהופיעו לעת ערב עם משאית ורוקנו הרבה ובלי אמיר ודגנית שהיו ועשו ועשו והיו, ופירקו וניקו ונתנו כתף וחיבקו ועודדו והלכו וחזרו ונשארו. ולמה כשאני חושבת עליהם אני מתחילה לראות מטושטש.
תיכף הציפורים יתחילו לצייץ (בהנחה שיש ציפורים בעפולה) ואני אשכב לי כשכל היום הגדול והעמוס הזה מתערבל לי בראש בהפסקת decompression אחרונה להיום, בדרך לשינה.
4 Comments
אם זה עוזר אז יש ציפורים בעפולה… המון אושר במסע החדש
למרבה השמחה נרדמתי מהר אז לא זכיתי לגלות בעצמי.
למרבה הצער אני שוב ערה, בדרך לטבריה לקייטנת מע"מ.
תודה 🙂
מתרגשת בשבילכם ומאחלת מסע נפלא.
כמה נפלא שהמוח שוכח מהר את הקשיים… שיהיה מסע נפלא, מרגש ומעשיר יאללה, ביי