יום שלישי, 12 ינואר, 2010, 16:24

מדממת

חוויתי היום הפלה ספונטנית של הריון צעיר שלא התפתח.
ההפלה היתה החלק הקל בסיפור.

ההריון הזה בא לי לא בזמן והוכיח שדגדוגים ברחם חזקים יותר מכל תכנית נסיעה. עדכנו את התוכניות סביבו ובהתאמה למועד הלידה, מה שעשה את תכנית המסע לעסיסית הרבה יותר. פתאום הבנתי שחוץ מתינוק שכבר מזמן רציתי, קיבלתי במתנה גם הגשמת חלומות ישנים.

אלא שמה שנראה על הנייר כמו הריון לא התפתח כמו שצריך. א"ס בשבוע שמונה הראה רק שק קטן ריק והנה אני צריכה לבוא היום, שבוע 10+2, לביקורת חוזרת לראות מה צמח מה קמל.

אבל כבר בליל אמש התחיל דימום קל והבוקר הטפטוף המשיך והיו קצת כאבי מחזור כאלה וכששקלתי את המצב בדרך לרופא זה היה די ברור לאן זה הולך.
הריון מוזר זה היה. בחילות נדירות, עייפויות מזדמנות. הפרשנות שלי לעניין היתה שזה בן מה שגרם לי למדוד שמות של בנים על הפופיק.
לא יהיה בן ולא יהיה הריון. אני לא מתחברת לגישה הזאת שמדברת על נשמה שבאה למלא תפקיד (אולי כי מעולם לא נזקקתי לה כדי לרפא לב מדמם) אבל הרגשתי ששמחת ההריון הקטנה (לא הרשיתי לעצמי להתחבר ממש עד שאין הוכחה מנצנצת) ושמחת המסע החדש הם מתנה גדולה שקיבלתי ועכשיו אני יכולה להמשיך בדרך.
(אני לא יודעת אם הוא הולך או נשאר, זיגי, אבל גם מתנות חתונה לא מחזירים במקרה שמתגרשים).

בביקור הקודם אצל הרופא התייבשתי שעה בהמתנה והגעתי שם לשפלים עמוקים (ממש גירדתי את תחתית הסים שלי בחיפושים אחר עיסוק מעביר זמן). הפעם הגעתי מצויידת בספר וכמה משימות תפירה.
בעודי קוראת וממתינה הרגשתי שכאבי המחזור הם לא בדיוק כאבי מחזור. יותר נמוכים, יותר מתגלגלים ובאים במקצבים קבועים.
למה זה דומה?
מה זה מזכיר לי?
צירים.


כשהתארגנתי ליציאה בבוקר שמתי לי שני סלים באוטו וריפדתי את הארנק במזומנים. היתה לי תכנית להמשיך משם לשוק, להביא צ'ופרים לתרנגולות ולפנק עצמי בביקור בחנות התבלינים. לא ידעתי מה בדיוק צופן לי הביקור אצל הרופא אבל הביקור בשוק הבטיח עוגת פרג ומשהו שקשור לכרובית.

אצל הרופא מתקבלת אותה תמונה מהביקור הקודם מה שאומר שהריון תקין אין. וזה מסתדר לי עם הדימום והצירים וזה זמן טוב ללכת הביתה ולתת לכל להישטף החוצה בקצב שלו.

הרופא מסביר לי שכדאי שאגיע למיון. לקבל אנטי די כי אני rh- ומדממת, לעשות בדיקת קרישיות דם כי יכולה להיות בעיה כזאת בגלל הריון תקוע ובכלל "כדאי שעוד זוג עיניים יראה את האולטרסאונד שלך". (פרשנות מאוחרת: אני רוצה להעביר את האחריות למישהו אחר).
זה השלב בו הייתי אמורה לעצור, לבחון את הענין ולבקש מרשם לאנטי די והפניה לבדיקת דם. אבל לא עצרתי אלא הנהנהתי ויצאתי משם דומעת, עם הפניה למיון נשים ביד, כשאני מוותרת על תוכניות השוק שלי כי כשאני בעצבות נעלם לי חוש הטעם.

טוב, מיון, חיסון, בדיקת דם, תיק תק. אני על הרגליים.


בבית החולים הזמן עומד מלכת. הזמן שלך. הכל שם רץ קדימה אבל את מתנהלת לאט כי הכל עובד על מעבר מקומה לקומה, מחדר לחדר, מהמתנה להמתנה ובכל פעם יש את התור הזה שמתחילים מחדש.
חבל שאין את האפשרות, כמו בפרסומת ההיא על בנקאי אישי שעושה בשבילך את כל ההתרוצצויות בבנק בזמן שאתה יושב, חבל שאי אפשר פשוט לעשות הכל במקום אחד. אבל אי אפשר.
כי מיון נשים עובר בעצם דרך מיון כללי שזה שוב 4 קומות למטה.
ולמה שבחדר הרופא של מיון נשים יהיה מכשיר אולטרסאונד? הרי יש מכשיר… איפושהו… בקומה אחרת….

אז עליתי וירדתי ועליתי וחיכיתי חיכיתי חיכיתי. בינתיים לא בכיתי סתם הרגשתי מעוכה וכואבת והצירים האלה התגברו והצטופפו ומצאתי את עצמי מסגלת לי לאט לאט את ההליכה של הנשים המאושפזות שם: מדדה, מתנדנדת, עם פרצוף סובל.


ואז קיבל אותי הרופא.
אחר כך תעיד עליו האחות שנכחה בבדיקה שהוא אחד הרגישים במחלקה. מדהים. זה רופא רגיש.
רופא שמדבר עם אישה שטופת הורמונים שמגיעה אליו באמצע הפלה, מבקש לבצע בדיקה וגינלית וכשהיא מבקשת להימנע הוא בתגובה נטרק לה בפרצוף (או במילותיו – "אז אני מסרב לטפל בך").

ידעתי שהוא יבקש לבצע בדיקה פנימית כי מעבר לדלת שמעתי אותו מעלה על הכיסא כל אישה שהגיעה אליו.
אני יודעת איך זה. לא משנה מה כתוב במכתב שהבאתי, לא משנה מה אני אומרת. כל עוד הוא לא מבצע את הבדיקה בעצמו ורואה את התוצאות בעיניו, אין לו נתונים להסתמך עליהם.
כל עוד אני לא מורידה תחתונים הוא לא מאמין שאני מפילה ואפילו לא שאני אישה.

לא הצלחתי להבין איזה מידע הוא מתכוון להשיג מדחיפת אצבעות וחפצים לאזור הכי רגיש אצלי כרגע. רגיש ומדמם.
שאלתי אותו מה המטרה של הבדיקה והוא השיב בכעס גדול שבלי בדיקה אין לו דרך לדעת איך לטפל בי.
אין מה לטפל, אמרתי לו, נשלחתי לכאן לקבל חיסון, אולטרסאונד ובדיקת דם. אני מדממת, יש הפלה, מה יעזור לך להסתכל?

לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה לגבי המחזה המצופה ואיזה מראה יכול להשפיע באיזשהו אופן על הטיפול. הוא דיבר על חומר בבליעה שאמור לגרום להפלה (שכבר מתרחשת), על גרידה (לתחוב מכשירים לאזור מדמם כדי לוודא שלא נשארות שאריות בזמן שהתוכן בדיוק זורם החוצה. זה קצת כמו ניסיון לקחת את "שאריות הצ'יפס" מצלחת המנה העיקרית שזה עתה נחתה על השולחן). יש פה תהליך ותצפית על נקודה, על רגע בתוכו, לא תשפיע בכלום על אופן הטיפול. זה רק ענין של השפלה ושל שליטה.

אבל האגו שלו כבר נפגע.
והוא כועס ולא ממש מוכן לענות תשובות הגיוניות על שאלות פשוטות.ממש לא מוכן לנהל שיחה.
הוא רק מונה בפני סכנות נוראיות המצפות לי (לא יאמן. זה ממש רפלקס מותנה אצל רופאים. כמו בואש שמתיז עליך סריחה, ברגע שהם מזהים אובדן שליטה שלהם במצב, חוסר כניעה של הצד השני, מיד הם מונים שלל סכנות איומות ונוראות, בלי להתיחס למידת הסיכון, השכיחות שלו או הרלוונטיות למקרה. אני כבר מכירה את השיטה. הפחדות גורמות לי להתנגדות. מידע חיוני אני שמחה לקבל אבל לא תוך כדי נפנוף באקדח) אז הוא זורק עלי הפניה לאולטרסאונד (אי שם בקומה אחרת) ואני יוצאת.


המכשיר היחיד בכל בית החולים, כנראה, נמצא במחלקת IVF השקטה.

אני פה על תקן אורחת אבל כבר מתנהלת כמו חולה. עובדה שאת הקומה היחידה הזאת עליתי במעלית.

במחלקה השקטה והשוממה יש עמדת אחיות נטושה עם קורי עכביש. אני יוצאת לטיול מסדרונות, בועטת בגלגלי קוצים, חולפת על פני שלטים מתנדנדים ברוח ומחפשת אדם לבן. זאת אומרת בלבן.
מצאתי אחות והיא לקחה ממני את הטופס ושלחה אותי לחכות עם אודטה בחדר ההמתנה. אודטה עליזה כמנהגה ואני בוכה מהעלבון שעלב בי קודם זה שלא ראוי לבכות בגללו אבל מה לעשות אני שטופת הורמונים,
מקבלת את הצירים שלי בתנוחות הזכורות לי מלידות קודמות. מתנדנדת ומהמהמת. הם ממש כואבים!
אחרי כחצי שעה נאסף כבר המון קטן ואז מופיעה אחות ושואלת מי פה לאולטרסאונד.
נורא לא מנומס אבל אני לא יכולה לחכות שם יותר וזאת גם האמת. אני אומרת שהייתי פה לפני כולם והולכת איתה.
שם, אנחנו לא מוצאות את הטופס שלי ולא מוצאות ולא מוצאות ואני מגלה למה לא קראו לי עד עכשיו. הוא היה מושלך איפשוהו תחת השולחן.
"בחיים לא היו קוראים לך" היא אומרת.
טוב שנדחפתי.

כשמגיע האיש המתפעל את המכשיר הוא מזמין אותי אל…

"אתה מתכוון לעשות לי את זה וגינלית?"
"כן"
"למה?"
"כי בשבוע כזה רואים ככה יותר טוב"
"אני מסתפקת בפחות טוב"
"אז אני כותב שאת מסרבת לטיפול"
"תכתוב"
(וזה עובר משם לתיק האישי והתיק האישי ילך איתי עעעעד הצבא!)

ומה אנחנו רואים במסך?
אין לי מושג וגם לא ממש מענין אותי.
אני לא באמת מבינה למה עושים לי עוד פעם א"ס. כאילו מה? יצמח שם פתאום תינוק? אני בכלל לא מבינה למה אני פה, למה הסכמתי לבוא לכאן מלכתחילה ולמה לא הלכתי בזמן החבטה הראשונה או השניה. אני כנראה חובבת מלקות או שגם אני נכנסת להלך רוח כנוע כשאני באה בשערי בית חולים.

הוא רואה כלמיני דברים שהוא לא יודע מה הם ("אם היית נותנת לי לבדוק וגינלית". היית מה? מצליח לקרוא את הצופן הכתוב לי על רירית הרחם?) אבל מה שהוא לא רואה זה שק הריון. אותו שק שנצפה לפני שעה וחצי אצל רופא הנשים.
נו בטח שאתה לא רואה. הוא בדיוק זורם לי לתחתונים וכשאתה לוחץ ככה? מה שנקרא "בודק בעדינות"? אני מרגישה את הזרם מתגבר.

תוך כדי הוא מספר לי על הסכנות המחכות לי.
אני לא מקבלת את זה.
אני זוכרת משהו שחברה אמרה לי לפני שבועיים. זה היה כששאלתי אותה אם כדאי לי לעשות בדיקת פאפ כשאני מבקרת אצל רופא הנשים שלי. היא אמרה לי משהו כמו "אם את מתעקשת להתיחס לגוף שלך כמו אל פצצה מתקתקת אז לבדוק סרטן המעי הגס משתלם לך יותר כי הוא הרבה הרבה יותר שכיח מסרטן צוואר הרחם".

אני מסרבת להתיחס לגוף שלי כמו אל פצצה מתקתקת.
אני כולה מפילה עכשיו הריון שלא התפתח. תרגיעו.


יורדת בחזרה למיון נשים ושוב מחכה בתור.
אני יודעת שתיכף יבוא עוד גל של איומים וההפחדות ולכן מתקשרת למישהי שלא קשורה לסיפור אבל מבינה בהריונות ובהפלות שתאשר את תחושותי שאין הצדקה לכל ההתערבויות הללו. היא מאשרת.

ההמתנה, כרגיל, לא כיפית בכלל. הצירים כל הזמן מתגברים וזה ממש לא נעים.
הספר שהבאתי ("לאכול להתפלל לאהוב") נמצא בדיוק בישורת הרוחנית שלו וזה לא בדיוק מתאים כרגע. אני קוראת בהפוגות שבין הצירים. חצי פיסקה בכל פעם ולרב אותה מחצית.

מסתובבת במחלקה ומודדת את הקירות והרהיטים כמשענות לכיפוף והמהום (אני כלכך בתוך זה שממש לא מזיזים לי כל האנשים האלה שסביב, כמו הזוג הזה החבדניקי שנראה כמו כל זוג צעיר חבדניקי: גבר גדול מאוד ומזוקן עם בחורה צעירה וחייכנית שנראית כמעט ילדה. מסדרון עם זכרים שאני לא מכירה זאת בדיוק הסביבה שאני לא רוצה עכשיו אבל אין לי זמן לעסוק בזה. ושוב משתופפת ונוהמת). איזו מחלקה מוזרה. זו גם מחלקת יולדות אבל לא שומעים ולא רואים תינוקות!


כשהרופא מקבל אותי אני מדווחת לו קודם כל שמה שכתוב בהפניה שלי, מה שדיווחתי לו בעל פה כשהגעתי ("דימום קל") כבר לא תקף ואני מדממת בכבדות. אולי אם ישמע שאני ממש מפילה הוא לא יחפוץ להיכנס עם שפכטל.
התגובה המהממת שלו היא: "טוב, מה את רוצה שאני אעשה".
מול התגובה הזאת אני לא מצליחה להישאר אדישה או מרוחקת או מנומסת ואני יורה בחזרה: "לא יודעת, אתה הרופא שמטפל בי, חשבתי שזה מידע רלוונטי. אני אמורה לא לספר לך כלום? מה זאת התגובה הזאת שלך?".
איזה דביל.

הוא מדבר, כמו שצפיתי, על מוות מאיבוד דם, על זיהום ברחם שיכול לסכן את חיי או לפגוע בפוריות והיה גם משהו שקשור לריאות, אני חושבת…

אני אומרת לו בסדר, חותמת על טופס "המוות הנורא שמחכה לי הוא על אחריותי המלאה" (המכונה גם "סירוב טיפול" או "סירוב אשפוז". אבל יכול להיות שחתמתי שם על התחייבות לתת לו את בני הבכור. זה היה כתוב ברופאית) ומבקשת שוב את מה שבשבילו הגעתי אבל טרם הוצע לי: בדיקת דם וחיסון.

אני מקבלת את שניהם ונשלחת להמתין לתוצאות.
בינתיים אני מדממת נהרות (תחבושת הבד הנהדרת איתה הגעתי מהבית כבר ספוגה. באין אמצעי עיטוף סביר אני נאלצת להשליך אותה לפח ולהשתמש בתחבושות בית חולים שהסיבה שמקבלים אותן בחבילות ולא בבודדות היא שהן אפקטיביות במידה חלקית אם שמים אותן ארבע ארבע) ונזכרת שלא אכלתי ולא שתיתי כלום היום. לא תכננתי לבלות בבית חולים.

במזנון אני מוצאת כלמיני דברים אבל אפאחד מהם לא יכול להיקרא מזון וזה די חבל.
בבית חולים החולים מקבלים אוכל מדכא והמלווים (או החולים למחצה) מקבלים אוכל דרעק. כל המזנון מלא בוריאציות על סוכר ושומן.
אז לקחתי שוקובו.

זה כבר שיפר את מצב הרוח, כלכך שיפר עד שאת הדרך חזרה החלטתי לעשות רגלית במדרגות והגעתי לשם מתנשפת ומסוחררת.
כדי להרגע קניתי משהו לשתות וגם בו היה סוכר מה שכנראה היה הגורם מלכתחילה לכל הסחרחורת. אבל אז לא ידעתי.
המשכתי לטייל ולהתנדנד והסחרחורות גברו והתחלתי גם לרעוד.
חרא.
אני צריכה לנהוג בחזרה הביתה אבל עכשיו אני אפילו לא מצליחה ללכת בקו ישר.

אני מסתובבת שם כואבת ורועדת ואין לי מקום. אין לי מקום.
אני צריכה מקלחת עם מים חמים ישר על הבטן התחתונה. אני צריכה מקום לשבת ולשכב ולכרוע. אני צריכה מקום להרגיש בו נח כדי לתת לדברים לקרות אבל אין לי. ואני כלכך רוצה הביתה.

מתרוצצת מתנדנדת מהמהמת ואין לי.
החדר מסתובב לי יותר מהר ממה שאני. אני מבקשת מאחות לבדוק לי לחץ דם. "מה, לא בדקו לך כשהגעת?"
לא בדקו לי כלום. ברגע שסירבתי לחפירה במקום בו יש עכשיו שלט "אין כניסה" גדול, דמי הותר.
אני יושבת ושותה את מיץ המנגו המתוק מדי והיא מודדת לי את היד הרועדת.
פחות או יותר תקין (לטעמי נמוך אבל אפאחד לא שואל אותי מה הל"ד שלי בשיגרה).

אני הולכת וקונה בקבוק מים. שמחה שיש מישהו שדואג לי ומכוון אותי (יובל, בטלפון). באמת לא שתיתי כלום כל היום.
הכל מתחיל להתיצב. אין רעד.
רק הנהר זורם לו ואני רואה שגם צרור תחבושות לא עוזר. המכנסיים שלי הופכים לדוגמת דגל יפן. מזל שיש לי שמלה מעל המכנסיים.

בינתיים מגיעות תוצאות בדיקת הדם התקינות והנה הרופא בא וישחרר אותי הביתה.

אני שואלת אותו על הסכנות, אחרי מה לעקוב (חום יעיד על זיהום, אבל אין סיבה לזיהום כי אפאחד לא דחף לשם שומדבר. דימום חריג אני יודעת לזהות בעין).. חותמת איפה שצריך ויוצאת משם.

בית חולים זה לא מקום להיות בו חולה ובטח לא מקום בשביל להפיל.
אני רוצה וצריכה הביתה.

חוזרת הביתה.
איך שנכנסת כבר הכל יותר טוב, פחות כואב, אפאחד לא מציק לי,
יש לי מקום לקבל או לשכב או לכרוע או להתקלח. יש אוכל. יש את הילדות המהממות שלי שלא ראיתי כל היום.

כאילו השתחרר משהו, כשאני מגיעה הביתה יוצאים כל המוצקים והצירים נפסקים. מעכשיו זה זרזיף ובעיקר שקט.

מעכשיו הכל יהיה בסדר.


אני לא מרגישה אובדן אבל יכול להיות שזה יתקוף אותי בהמשך. הקפדתי לא להיקשר עד שאני רואה דופק אבל בכל זאת. הדמיונות רצו. עכשיו לאתחל את הכל.
פיזית אני מרגישה בסדר. ברגע שאכלתי ושתיתי (אוכל אמיתי ומים) חזרתי להרגיש סוסה ואני מרגישה יותר חזקה מאשר בימים של ווסת.
זה דימום שקט שיעצר בימים הקרובים.

אני מרגישה שניצלתי מסכנות שארבו לי בדרך. אני מרגישה שהנסיונות שלהם לחדור היו לא הכרחיים, לעתים ממש מיותרים ועם פוטנציאל אמיתי לנזק. לא מצליחה להבין למה היה להם דחוף להתערב במשהו שקורה כבר לבד (כמו שיעשו חוקן לכל אדם שנכנס בשערי בית החולים ואומר שיש לו קקי).
אני תופסת את ההתעקשות של הרופא על בדיקה וגינלית (מיותרת) כפעולה של שליטה.
אני לא משחקת את המשחק הזה.
לא הייתי עם חלוק פתוח מאחורה.
אני מסרבת להיות כלי ולתת לכל עובר אורח לעשות בי מה שהוא רוצה.

הצלקת שאשא איתי היא היחס המתנשא והמשפיל (והמזניח) של אותו רופא.

אני מבינה שהיום הגישה של הרופאים היא מתגוננת ולצערי המצב הוא היום שהדאגה הראשונה של הרופאים היא כיסוי ישבנם ואחר כך דאגה לבריאותי וכתוצאה מכך במפגש איתם גם אני נאלצת להתגונן ולפקפק בנאמר לי ולחפש מקור נוסף, מישהו שאינו בר תביעה שיתן לי חוות דעת בלתי תלויה בפחד.
לצערי יצא לי להיתקל גם ברופאים שמוסרים מידע שגוי בתוקף תפקידם. בין אם מדובר בשקר ובין אם בזכרון גרוע – האמון שלי בכל הקהל נפגע.


אחר כך הצלחתי לפענח שורה במכתב השחרור.
נאמר שם שלא הצליח לראות אם יש לי סרטן צוואר הרחם כי סירבתי לבדיקה וגינלית.
אינעל אבוק.כל גבר שמגיע אליך בגלל ציפורן חודרנית אתה דוחף לו יד לתחת כדי לבדוק מה מצב החלחולת שלו? מה קשור סרטן צוואר הרחם עכשיו?
אתה יכול להגיד לי: "באת בגלל הפלה אבל מחובתי כרופא לוודא שאין שם עוד משהו שגורם לדימום. אולי איזו מחלה שאפשר לראות בעין, אולי מישהו שכח שם מפתח שוודי. תני לי להציץ".
ואני אסכים, או אומר לך: תודה על הדאגה אבל אני במצב רגיש ואני מרגישה שבדיקה כזאת תערער את מצבי אבל אם אני אראה שזה לא נגמר בתוך כמה ימים או אם לא יצוץ השוודי – אלך לבדיקה וגינלית.
אני שם. אפשר לדבר איתי. אפשר להסביר לי. אפשר לאפשר לי לבחור ולקחת אחריות על חיי. אמנם הבאתי איתי רחם מתקתק אבל יש לי גם אזניים ועיניים ומח מתפקד, אני בהכרה, דבר איתי.

אירועים כאלה, של פלישה, של חוסר כבוד, של פעולה ללא התיעצות אלא החלטה וביצוע ללא התיחסות לרצון המטופל הם בדיוק הסיבה שאני מעדיפה ללדת בבית, להפיל בבית ובבוא היום למות בבית.


תזכורת לעצמי, שלא אזדקק:
הפלה בשלב כזה, לתת לה לקרות. אין מה להפריע ואין מה לעזור.
בדיקת קרישיות רלוונטית לשלב מאוחר יותר אבל זאת בסך הכל בדיקת דם. אנטי די צריכה לקבל הריונית עם rh- שמדממת, גם אם זאת הפלה (הסכנה היא לעובר הבא).
דימום אחרי הפלה בשלב כזה אמור להיות קצר, לכל היותר באורך של ווסת. המגמה צריכה להיות של היחלשות הדימום. אם הוא מתחזק – משהו לא תקין.
אם הדימום ממושך או חזק במיוחד – מעבר לסכנות הברורות באיבוד כמות דם גדולה, זה עשוי להעיד על שאריות שנשארו ברחם ואת זה יש לברר.
זיהום (שאין לו סיבה להתפתח אם מקפידים לא לתת לאורחים לבקר) יתבטא בחום ויכול להתבטא גם בהפרשה עם ריח חריג.

לימים שאחרי ההפלה להתיחס כמו לימים שאחרי לידה. לנוח.

(סוף הסיפור – כאן )

תגובה אחת

  • שרי הגיב:

    טוב, הפנית משם…

    חוויה מזעזעת.

    כמה מסקנות משלי –

    א. בשבוע מוקדם ממילא אין מה לעשות. היה לי השכל למשוך סופשבוע של דימום לפני הבדיקה שאישרה שאכן אין דופק (הכל בהתייחס לראשונה שהייתה משמעותית יותר).

    ב. התחיל דימום פסיכי אחרי הבדיקה האולטראסאונדית הואגינלית לה כן הסכמתי. אגב, הרופא היה מאד אמפתי.

    ג. דגל יפן – היה לי גם. היה בזה משהו משעשע על סף מקל באינטואיציה – אולי הבנה שאני בתהליך?

    ד. דיברו אתי על ועדה ועל כל מיני בירוקרטיות באיכילוב. החלטתי שכל השיח הזוי לסיטואציה.

    ה. רופא הקופ"ח שלי הוא גם רופא בליס. הצלחתי להגיע אליו טלפונית (לא טריוויאלי) פגש אותי שם למחרת (קשרים) ושאל אותי מה רצוי לי, מה התסריט הכי טוב מבחינתי. דיברתי על שיצא לבד וקבענו ביקורת…נתן איזה כדורים שגרמו לי לכאב נוראי בגפיים. הפסקתי לקחת.

    ו. כאמור, יצא לבד אבל לקח כמה ימים טובים כל העסק, מהדימום הראשון.

הגב