יום שלישי, 19 אפריל, 2011, 19:42

הבנות לכדורגל

ליגת הכדורגל של העמק מתחילה השבוע.
השיעור הראשון היה היום, לקבוצת הגיל של נטע, באותו המקום ובערך באותה השעה בה מתכנסת קבוצת השיחה שלי. זה יסתדר.


סביב שולחן ארוחת הבוקר סיפרתי להן שננסה כדורגל. על נטע זה ממש תפור, אור תוכל להרויח מזה הרבה וקשת, אני אוכל אותה לא משנה אם יהיה מעורב בזה כדור.
נטע שואלת מה זה כדורגל. אנחנו אומרים לה שזה משחק בו רודפים אחרי כדור.
נטע: "אה, כמו הוקי רק בלי המקל!"
אור: "זה די דומה לקווידיץ'"


הגיע הזמן לצאת. עוד לא אכלנו ארוחת צהריים וגם חסרים לי פה שני ילדים… איפה הכנופיה?
אצל חברה שאין אצלה קו טלפון.
ניסע לקרוא להם, בזריזות. קשת רוצה לבוא איתי. בסדר, אבל באופניים שלי. בואי. עזבי כפפות עכשיו.
הגענו.
אבאשלה (שקל לי לזכור את השם שלו כי הוא מתחרז עם מורגן) מראה לי ספר שהוא קורא עכשיו, הילדות והאורח שלהן (איזה מזל שיש לנו זוג אופניים ספייר) רואים שאני עסוקה ומנצלים את זה להתמהמהות. אני ממהרת. נו.
חוזרים הביתה.
ילדים לאוטו.
מה אתם משחקים עכשיו בחצץ? בואו קחו צלחת ולאוטו.

יש לי ילד אחד להחזיר הביתה בדרך. הלילה הוא עובר לארגנטינה. אני מזדחלת מאחורי משאית עצים ואז עוצרת בכניסה לשביל שלהם. הוא מפותל נורא, סיפור לצאת משם ברוורס. אתה תסתדר מכאן, נכון? ארבע ושש דקות. אני כבר באיחור. טיסה טובה. ד"ש לאמא. מה? מה הבעיה?
"נראה לי שאבא היום ביום-עיר. אמא בטח נתקעה אצל חברה שלה. יש לי מלא משחקים. אני בסדר" הסוף של המשפט עם דמעות אמיתיות.
איפה חברה שלה גרה? קרוב? בוא אני אקח אותך.

אל תאמיני לילד בן שבע בענייני מרחק.
בחצי הדרך בחזרה לכיוון סלוקן הוא הוריד אותי לאיזו דרך עפר מפותלת מאוד שבסופה בית ולידו שום אוטו של אמא שלו. אבל היה שם איש וזה היה מספיק טוב.
טיסה נעימה.

ממשיכות בדרך, נטע ואני. פתאום היא אומרת לי: "אויש, שכחתי לקחת נעלי התעמלות. אני עם מגפי גשם".
תסתדרי עם מגפי גשם.

המורה החליטה לעשות לנו שיעור שמש, כל עוד יש שמש. ישבנו בחוץ וראינו המוני ילדים קטנים רצים הלוך ושוב על המגרש. לא זיהיתי את נטע.


חזרנו הביתה.
מסתבר שכדורגל משחקים פעמיים בשבוע (לא, לא 90 דקות. גם אני טעיתי לחשוב כך פעם). פעם אימון ופעם משחק.
אור פעמיים, נטע פעמיים, קשת פעם אחת. אם נתעלם לרגע מזה שחלק מהאימונים מתנגשים בפעילויות אחרות שכבר יש להן במערכת, זה אומר שאני צריכה לנסוע לווינלואו 4 פעמים בשבוע. סליחה, מה עשיתי רע?
עכשיו נפסיק להתעלם מההתנגשות.
אני חושבת שנארגן קבוצת כדורגל מקומית.
איז הקלה.


כשנטע ואני חוזרות אנחנו מוצאות ילדה אחת שכבר שבוע מדברת על להסתפר, מסופרת. ולידה אחת קטנה שלא דיברה מעולם על תספורת עם שיער בגובה האוזניים.
אני צריכה לשבת כדי להירגע.
אחר כך נטע יוצאת החוצה ויושבת על הכיסא הגבוה, ליד צרורות שיער זהובים מהפרקים הקודמים.
צרור שלישי.

(כאן היתה אמורה להיות תמונה של הילדות עם התספורת אבל זה פשוט לא קורה. אז לא).

11 Comments

  • בת דודה הגיב:

    אני מבקשת מיובל שיעלה תמונות (-: את- תמשיכי להכחיש…

  • מיכל הגיב:

    חיבוק בשביל הקטע האחרון. זוכרת את הקרחת של תאיר? אז תזכרי שזה גדל בסוף (כן, אני יודעת זה לא באמת מנחם)

    • נעמה הגיב:

      התספורות מעלפות. לגמרי. לא התבאסתי או משהו, רק הייתי המומה כי לא ידעתי על התספורת של קשת (אףאחד לא ידע. היא ראתה ורצתה גם והתעקשה). רבע שעה הייתי עם הפה פתוח אבל אחר כך שתיתי מיים והתחלתי לנשק אותה (התספורת עושה את הלחייים זמינות יותר)(.

  • עינבל הגיב:

    ואי ואי ואי, בלגנים חוג כדורגל לשלוש ילדות בשלושה זמנים שונים. חשבתי שזו קבוצה רב גילאית, נפגשים פעם בשבוע, הועטים קצת בכדור ורצים מצד לצד וסלאמאת… טיזוז מוחלט, טוב שאת מקשיבה לעצמך לרגע ועוצרת. או כמו שגילי אומר, יש גבול לכל תעלול 🙂

    לגבי התספורות, מי סיפר?

  • ניצן_אמ הגיב:

    תשמעי, בתור אחת שבשלושים השנים האחרונות היתה אצל הספר פעמיים, קשה לי לנשום כשמדברים על תספורות. אבל נשמע יפה 🙂

    תמיד הייתי גרופית שרופה של לשחק כדורגל. אבל עם בנים, בנות באמת רק רצות אחרי הכדור וצווחות 🙂 וגם, בנים שווים, לא מהזן הנמוך השעיר והמגרבץ.

    בקיצור, תארגני קבוצה, נביא לך שחקנית חיזוק ועוזרת מאמן נלהבת.

הגב