שבת, 09 אוקטובר, 2010, 06:57

תפוחים, כרכרה ופסק זמן

אני אוהבת לוחות מודעות.
כולל לוחות מודעות של מקומות שלא קשורים אלי ושאני רק חולפת בהם. אפשר ללמוד הרבה על מקום מקריאת המודעות בלוחות שלהם (במיוחד במכבסות אוטומוטיות).
את 2 לוחות המודעות שבכניסה למכולת אני קוראת בכל פעם שאני עוברת שם, מתוך אותה חיבה וגם מסיבות תועלתיות. לאחרונה אני מביאה איתי לביקורי במכולת (מלבד סל קניות וארנק) גם דף ועט. אני לא זוכרת כלום עד הבית ולפעמים זה ממש חבל.

לפני שבוע ומשהו בדרכי החוצה מהמכולת הבחנתי במודעה שלא היתה שם כשנכנסתי. המודעה סיפרה על מכירת חצר כאן בסלוקן בשבת הבאה (יששששש!) בה ימכרו כלמיני, למשל utility trailer. שזה מה שיובל מחפש. בשביל העץ (שבוע קודם היינו אמורים לצאת בפורמט משפחתי לחפש עצים – אנחנו לא רוצים שיובל יצא עם משור שרשרת לבדו למעמקי היער – ואחרי שהצלחנו לשכנע את הבנות שקיטרו מרה והגענו לבית של לוק, גילינו שלוק חולה והעגלה שלו מלאה בחרא של סוסים. או כמו שיובל הסביר את זה לילדות: "אתן צריכות להיזהר עם הכוחות המיוחדים שלכן").

זה היה עוד לפני שהתחלתי להקפיד על העט והנייר אבל למרבה המזל עברה שם לזלי (אני מתחילה לחשוב שיש 4 לזלי. תמיד כשמישהו מאיתנו נמצא איפושהו ברחבי סלוקן הוא פוגש אחת מהן) והיה לה עט באוטו. כך או כך, חצי שעה אחרי פרסום המודעה יובל כבר היה אצלם בבית וקנה את העגלה. זאת עגלה u-built (המכונה Ubilt) ז"‎א שהאיש בנה אותה בעצמו ועגלות כאלה נחשבות ליותר שוות, פה בעמק.
אחרי כמה ימים אצל האיש עם הרתכת היא חזרה אלינו והיום יובל עבד כל היום וסידור לה (כמעט ללא כלים, כי עוד אין לו) דופנות מעץ. הילדות ואני גימרנו בנצנצים.

מאוחר מדי (בהתחשב בשעות האור המתקצרות) יצאנו כולנו אל היער. בחרנו בדרך לא תלולה אבל ארוכה. לא תלולה – בגלל חשש שהאוטו לא יתמודד עם הסחיבה. ארוכה – כי ככל שעובר הזמן צריך להרחיק בחיפושים כדי למצוא עץ טוב. החל מהנקודה בה היא מסומנת כ"דרך יער" אפשר לקחת עצים. אז גם מתחילים הסימונים בצד הדרך – מספרים רצים מ1 והלאה המשמשים כאבני דרך. זה סימון ממשלתי ולפיכך בקילומטרים.

במהלך הנסיעה יובל ואני הסתכלנו על היער סביבנו וחיפשנו עצים טובים.
צריך עץ שיהיה מת אבל לא רקוב (הכי טוב – עץ מת שעדיין עומד), צריך שיהיה מהסוגים הנחשבים, צריך להיות עבה ככל האפשר, עם כמות ענפים מזערית (ענפים יוצרים "קשרים" בתוך העץ שמקשים על הביקוע), שלא יהיה רחוק מהשביל ושיהיה מעל השביל (גרביטציה לטובתנו).
וכך טיפסנו לנו עוד ועוד ועוד, חולפים על פני 4 ו6 וכן הלאה, העמק נפרש מתחתינו ואנחנו לא עוצרים כדי להתבונן, עצים נפסלו על סעיף היותם רזים או אורן או יחידים ולא ממלאים עגלה. סימנו לעצמנו עץ בודד כזה או אחר לאיסוף בדרך למטה (עם עגלה מלאה רק יורדים) והמשכנו עד לקילומטר ה12, לאזורים ממש מגעילים (קרחות יער שנראות כמו אדמה חולה) עד שאמרתי ליובל – חלאס, מסתובבים.
ואז, בתחילת הדרך למטה, מאחורי כמה עצים, התחבא העץ שלנו. שהיה גדול ויפה ולא רקוב.
אור ונטע שיחקו במשחקים שלהן, קשת ישנה, יובל ניסר ואני גלגלתי בולים אל העגלה.
עם העץ הזה חזרנו שעתיים אחר כך, כמעט בחושך, כשהוא ממלא את העגלה לגמרי.

עגלה מלאה

כשהגענו הביתה בלילה האוטו הסריח מברקסים אבל בכרכרה מאחור אפשר היה לדחוף את האף בין שני בולי עץ טריים ולהתמסטל מהריח.


אתמול היה פה קומזיץ.
יש לנו שכנה חדשה. קוראים לה סוזן. היא מתגוררת כרגע בוונקובר אבל תעבור לכאן באביב, ככל הנראה.
היא קנתה את הבקתה הקטנה שמעבר לכביש (רואים את הבקתה בתמונת העגלה שהופיעה קודם). יש לה בחצר עץ תפוח ולפיכך שפע תלוליות טריות של קקי דובים.

כך נראה קקי טרי של דב שאכל תפוחים (שירות לציבור לצורך זיהוי עתידי)
קקי של דב שאכל תפוחים

(נכון שזה מזכיר קקי של תינוק בראשית תקופת המוצקים שלו?)

הנה ילדות אוכלות אוכל של דובים (שימו לב לחליפת הפסים המפורסמת של קשת. עם החליפה הזאת היא יוצאת לרכיבות הבוקר הסגריריות שלה)
ילדות ותפוחים

לפני כמה ימים אבא שלה בא לעזור לה עם הארגונים של הבית וזכינו לשמוע על ראשית ימיו פה בעמק.
זה קרה לפני 41 שנים. לו ולאשתו היו שלוש ילדות בנות 8,6 ו4. הם התגוררו בארה"ב ולמרות שחיפשו הרבה, לא הצליחו למצוא סידור חוקי בו יוכלו לבחור בחינוך ביתי. לפיכך הם חצו את הגבול ועברו לקנדה.
לא שאלתי איך הם הגיעו בדיוק לעמק הזה (הרי גם אנחנו הגענו לעמק הזה. ומדובר במקום נידח שמי שלא גר בו לא שמע עליו מעולם) אבל כאן הם התישבו, כמה קילומטרים דרומה מסלוקן, על איזה הר, עם סוסים וכל היתר. מה שמכונה היום off the grid אבל לא ברור איך כונה אז (כי לא ברור איזו רשת היתה בימים ההם).

באותו הבוקר היא באה אלינו ואמרה שיש לה קצת זבל לשרוף והיא מתכוונת לעשות את זה לקראת ערב ושאנחנו מוזמנים לההצטרף לצליית מרשמלו.
קצת זבל.
בדקתי מה זה הזבל הזה. מדובר בענפים קטנים של עץ שנפלו בגינה שלה.
כשחזרנו מהטיול שלנו האש כבר בערה והילדות עברו לצד שלה של הכביש, התישבו איתה מסביב למדורה, שתו שוקו חם וקשקשו איתה על הא ועל דא.
אני הלכתי לקנות מרשמלו.
כשחזרתי הילדות שיפדו אותם על מקלות, צלו אותם, בדקו איך הם נשרפים, איך הם מתנפחים, איך הם נמתחים ואיך הם נדבקים. או כמו שניסחה את זה סוזן: זאת הפעם הראשונה שאני רואה ילדים שמשחקים עם מרשמלו במקום לאכול אותו.
(אולי זה קשור לזה שמרשמלו זה איכס).

אם כבר סיפורי שכונה אז הנה הרחוב שלנו, בכייוון בו הילדות דוהרות:
שלכת במורד הרחוב

והנה אותו רחוב בכיוון בו הן מטפסות בחזרה:
שלכת במעלה הרחוב


על חסרונו של פסק זמן קיטרתי מזמן. השבוע הצלחתי סופסוף לנסות וגם להצליח להרכיב חיקוי מספק בבית.
אני מצרפת את ה"מתכון" לטובת צפון האמריקאיות שבינינו (ישראליות – לכו למכולת, התבוננו במדף המוצרים של "עלית" וברכו את מזלכן הטוב).

"פסק זמן" תוצרת בית

רכיבים

וופלים לואקר אגוזי לוז
שוקולד לבן וחמאת שקדים בכמויות שוות (משקל)
שוקולד חלב

הכנה

  • מערבבים על בן מארי את השוקולד הלבן וחמאת השקדים.
  • מצננים את התערובת שתתקשה
  • מעל כל קוביית לואקר מסדרים תלולית יפה של קרם שוקולד לבן-שקדים. הקרם צריך להיות צמוד ולא להיפרד מהוופל.
    וופלים עם תלוליות קרם בדרך להיות פסק זמן
  • ממיסים שוקולד חלב, טובלים כל וופל-עם-כובע בשוקולד המומס שיתכסה מכל צדדיו (לא חובה להקפיד על התחתית). מצננים.
    תינוקות של פסק זמן

שומרים במקרר. עקרונית. כאילו, כמה זמן זה כבר יכול להחזיק מעמד…


היתה בקשה לתמונה של אור אז הנה אור
אור

אור מחכה לשלג.
בכל יום היא והאחיות שלה מוציאות את כל הכפפות והכובעים מהסל, מסדרות אותם על מתקן ייבוש הכפפות, מדי פעם מודדות את חליפות השלג ומגפי השלג ואם לא היינו מחביאים את נעלי ההחלקה במחסן אני בטוחה שהיו מודדות גם אותן.

אבא של סוזן אמר לנו שממש בקרוב נראה שלג על ההרים שסביבנו ("בחורף הם יהיו לבנים לגמרי ואז תמצאו את עצמכם יושבים שעות, מתבוננים בהם ומתפעלים מהיופי"). אור מחכה לסימן ראשון של שלג שם ואפילו הכינה טבלה שתעזור לה להעביר את הזמן (היא לקחה את הרעיון מספר ילדים כלשהו). היא קוראת לה "טבלת צ'יק צ'ק" שזה שם יותר נחמד מטבלת יאוש ובכל יום היא בודקת איפה היא נמצאת ביחס ליעד שלה.
טבלת צ'יק צ'ק

הספירה התחילה במשבצת מספר 4 (יום רביעי) והיא מקווה לראות שלג כשתגיע למשבצת 18.
גם אני מקווה 🙂

לא הזכרתי את נטע אז הנה משהו מנטע
פרצוף

19 Comments

  • michalica הגיב:

    אני לא יודעת בכלל אם אפשר להשיג פה פסק זמן או לא, אני מתרחקת מדברים כאלה משום שתהטוכעס גדול דיו וללואקר אני בכלל לא מתקרבת כי אני יכולה להוריד חבילה בבת אחד. מזל שיש פה טריידר ג'וס. ביום איזשהו כשלא היה כבר כלום בבית הלכתי לשם רעבה (טעות!) ויצאתי חוץ מאוכל אמיתי (לחם, חלב, תפו"א אורגנים מקנדה, הכי טובים שאכלתי מימי, התמכרנו קשות)קניתי המון גלידת מושי http://www.mochiicecream.com/index.asp?action=flavors לדעתי היא כבר נגמרה ועוגיות אלוהיות של שיבולת שועל טבולות בשוקולד ועוד דברים שלא פתחתי אפילו. הוי. יופי שיש המון תמונות של החמודות!

  • טלי הגיב:

    אוח, הבנות המקסימות שלכם. אני לחלוטין קונה את ההנחה של יובל שיש להן כוחות-על מיוחדים.

  • יעל הגיב:

    הכל נקרא נפלא. והפסק זמן הזה נראה לא חוקי.

  • המלוכסנת הרחוקה הגיב:

    מריירת על הכל – המקום שאתם חיים בו, החינוך הביתי שאני כמהה אליו, הילדות היפות והלואקר (טוב נו האחרון פחות, לוחמה של 20 קילו לפני). פספסתי חלק מהפרקים הקודמים – בני כמה אתם ומה אתם עושים איפה שאתם (כלומר איך הגעתם לשם, ממה מתפרנסים ואיך מצטרפים).

    תודה ושבועטוב

  • ברונית הגיב:

    אם תהיו שם הרבה זמן תעשי מושבה חופשית.. זה מתבקש.

  • שרון הגיב:

    ה Umobil שלכם ממש מרשימה. יובל מגשים אט אט חלומות של כל גבר מצוי, משור סרט, גרזן… 🙂 תסלחו לי על האסוציאציה, אבל ביום של בחירת הבגדים התחתונים מצמר היו לי פלאשבקים היסטרים של אבא של לורה אינגלס עומד בתלתלים וגטקעס בפתח בית העץ שלהם.

    הבנות מהממות עם אוכל של תפוחים ובלעדיו, באמת 18 ימים לשלג? אפילו שהוא רחוק. כל כך מוקדם? ולסיום – הייתי בטוחה שאתם בחור נידח בלי אף אחד חוץ מלזלי ברדיווס של כמה ק"מ. עכשיו גיליתי רחוב עם מכוניות? היתכן? יש לכם שכנים? (וחוץ מלזלי לא שמענו עליהם?)

    • נעמה הגיב:

      מה, יש סביבנו מלא אנשים. אני חושבת שגרים פה 500 איש בקיבוץ!
      וזה רחוב שיש בו משהו כמו 5 בתים בכל צד, ברובם אפילו גרים אנשים. ומכוניות והכל.

      אנחנו עוד לא מכירים את כל השכנים. לא יצא. אבל כבר עבר פה אחד והראה ליובל גרזנים ויש את גברת גראמפי שאנחנו לא ממש מכירים ולא ממש ממהרים להכיר ויש את סוזן מעבר לכביש ויש את החברות של הילדות. מה, מלא אנשים!

      אני לא יודעת אם נזכה לראות שלג על ההר עד היום ה18 אבל השלג קרוב. ככה אומרים כולם. כמובן שאת תהיי בין הראשונים לדעת 🙂

  • שרון הגיב:

    איך שכחתי הכנתי מאפינס בננה (כמה פעמים תשימי לינקים לביסים, בסוף השתכנעתי, עברתי למקור), הילדים שונאים, אני טורפת. מה טוב יצא לנו מזה?

  • גלעד הגיב:

    אני בדרך כלל משתדל שלא לקרוא את הבלוג מאחר והוא מציף אותי בגעגועים. אוהב אותכם מאוד, ומתגעגע, הרחוב נראה מקסים, טובל בירוק, מזכיר לי את השירים של NY (i had a dog and his name was kein ושיר נוסף שנקרא home grown that all right with me home grown that the way it should be). תמסרי ד"ש והרבה אהבה לבנות וליובל וכמו ש-NY נהג לאומר "Keep on rocking in the free world". נ.ב. תודה על המשלוחה, דגש על הפרחים, הדובי והמדחום 🙂

  • סוניה הגיב:

    נשבר הלב עם הפסקזמן הזה. יאללה, שלחי כתובת במייל, אני מארגנת חבילה ישר אליך.

    • נעמה הגיב:

      מסירה ידנית בלבד 😉
      (אני ממש מתפלאת שלא אמרת כלום על טעמי)

      • סוניה הגיב:

        אני עובדת על המסירה ידנית, כרגע התחזית היא לקראת סופשנה (יעני דצמברה), אז נראה לי דואר הצבי/המוס/הדב יותר קודם ויותר מאגניב. לגבי טעמי, אני די במשבר. הם הוציאו עכשיו גרסה בנייר מרשרש מוכסף (כמו של פסק זמן) ושינו משהו בבפלה עצמה, בקיצור זה לא זה. לכן אתמול חזרתי למזמז איזה Twix – אין כמו אהבות ישנות וקרמל שולתתתת

הגב