יום שבת, 23 אוקטובר, 2010, 05:34

דשדוש

איך את, אני שואלת אותי.
לא יודעת, אני עונה לי. לפעמים אני בסדר, לפעמים אני חלושה, לפעמים בא לי לבכות, לפעמים אני בוכה, לפעמים אני מלאה בעצב, לפעמים אני סתם עייפה. בעיקר אני לא מוצאת את עצמי.


הפעם כל ההליכים החיצוניים היו חלקים (פחות או יותר). כל האנשים שבאתי איתם במגע היו נעימים. מה שהשאיר אותי עם עצמי. לא נשאר לאן לברוח.

רב התהליך קרה בבית ורק נזקקתי לאנטי די. בשביל זה צריך לנסוע לנלסון.
אני לא כשירה לנהיגה. נוסעים כולנו יחד.

לפני הנסיעה הכנתי עוגיות.
אור ספרה אותן.
"אפשר לעשות מהן חמש קבוצות של 3 או שלוש קבוצות של 5 או קבוצה אחת של 15 או חמש עשרה קבוצות של אחת"
קשת לוקחת עוגיה. אני רוצה לקחת עוגיה. אור מתרגזת. נו בטח, 13 ראשוני.


במרפאת-מזדמנים ("walk-in clinic") הלכתי ובאתי במשך שעתיים. ברקע ראיתי את ד"ר לינק מתרוצצת. אני מאוד אוהבת את ד"ר לינק. היא גבוהה וג'ינג'ית ומבוגרת ולמרות שהיא רזה למדי היא מרגישה רכה כמו פוף. כשאת רואה אותה את רק רוצה שהיא תיקח אותך הביתה, תחבק אותך ותיתן לך מרק עוף (אפילו שבאת, נניח, בגלל גרזן חודרני).

עד שלינק תגמור לפרפר הסתבבנו כולנו בוול מארט שממוקם בצמוד למרפאה.
הילדות, יש להן קטע בחנויות שהן כל הזמן מראות לי דברים. "mom look" בשלושה קולות לא מסונכרנים. אני אומרת להן – אני לא רוצה להסתכל על כובע המכשפות / סט כלי העבודה / דף המדבקות / החכה של דורה. אני רוצה לראות את הדברים האלה שאני מחפשת בשבילכן. אבל הן ממשיכות.
דדדדדיייייי אני צועקת עליהן באמצע המעבר של ציוד הדייג. די עם זה.
כשאני מפילה אני ממש לא טובה בהכלה.


רגע לפני סגירה היא מקבלת אותי. מסתכלת לי בעיניים ושואלת איך היא יכולה לעזור. "אני פה בשביל אנטי די".
אחרי מבט מופתע שמתחלף בהתנצלות היא הולכת לעשות בירורים איפה אני כן יכולה לקבל אנטי די. בין לבין היא מספרת לי שפעם הטיפול השגרתי במצב כזה היה גרידה "ליתר ביטחון" אבל היום מסתפקים בא"ס לוודא שכל מה שצריך לצאת יצא. אני מסכימה להצעתה לקבוע לי תור למועד מאוחר יותר ובינתיים לשים לב שהדימום נחלש ושאין לי חום.
מה שאני מגלה פה שוב ושוב, בכל מפגש עם כל איש רפואה (מרופא ועד פקידת קבלה דרך אחות ביעוץ טלפוני) זה שאני חלק מהמצב הרפואי שלי. שהם מביאים איתם ידע של כך וכך שנים של לימודים וניסיון אבל מה שאני מרגישה נחשב לא פחות ו"אני מאוד מאמינה באינטואציה של אישה".
די. תמשיכי.

בסוף אני מוצאת את עצמי בעוד חדר מיון מפוהק ושקט. שם נותנים לי את מה שאני מבקשת. בלי שאני צריכה לתת שום דבר בתמורה.
קלי קלולה.

הביתה.

כשאני נכנסת לאוטו אור שואלת אותי אם אני רוצה מטבע שוקולד. לא, אני לא רוצה.
"כי אפשר שיהיו שלוש קבוצות של ארבע או ארבע קבוצות של שלוש"
זה בסדר. קחו ארבעה מטבעות כל אחת.


בדרך הביתה אור משפשפת את אריזת התחפושת שהצלחנו למצוא בדרך נס. יש הבזקים של אור. אור שואלת אם חשמל סטטי יכול להיראות כהבזקים. לי זה חדש.

נטע מחבקת את סט הגילוף. יש בו מסוריות קטנות, כף ריקון, טוש סימון ושבלונות. גם דלעת הם קנו אבל אני לא מרשה לפתוח את הסט עד שהאלווין יתקרב עוד קצת. הרי זה ילך לאיבוד תוך 10 דק'.
נטע ואור מבלות את שארית הלילה כשהן מכינות שבלונות אחרות. אני צריכה לקנות להן סכין חיתוך טוב יותר.
שבלונה של אור


בבוקר אני מוצאת במקלחת את שאריות הלילה האחרון. לצד הבגדים המגובבים יש שרביט, משקפים עגולים וגלימה עם סמל גריפינדור (חשבתי שיהיה שם גריפין אבל היה שם אריה). עד האלווין אני מאמינה שהמשקפיים ילכו לאיבוד או יתרסקו ונישאר עם תחפושת הרמיוני.


כבר יומיים אחרי. יומיים וחצי.
לא יודעת מה אני חושבת, לא יודעת מה אני מרגישה.
לא טוב לי עם הבכי הזה שמתנפל עלי משום מקום אבל אני נותנת לו להיות. לא מתווכחת.

קייט באה לבקר בלילה. הביאה שקיות עם עלים ושרשים מיובשים. לקחה את יובל למטבח והדגימה לו איך מכינים מכל אלה תה. זה תה שאמור להחזיר לי כוחות.
אמרה שעד שתשוב מהנסיעה שלה אני כבר אבקע עצים במקום יובל.
מאז אני שותה אותו בכוסות גדולות.

12 Comments

  • נעמה הגיב:

    שיחזרו אליך כוחות הנפש והגוף במהרה ובטוב

    (יש לך שם 3 יצירות אומנות מופלאות!)

    נעמה (שטולי)

  • ברונית הגיב:

    חיבוקים גדולים לך אמיצה ויפה שכמותך. אם כבר להפיל נראה לי שלפחות זה קרה במקום הנכון, שמקשבים לך גם במערכת הרפואית ושהשכנה רוקחת לך עשבונים. ואם את ואתם וההוא שם למעלה ממש תגלו התעקשות אז הילד הקנדי שלך עוד יבוא, או תבוא.. ושוב חיבוק גדול, מעומק הלב נעמה.

  • לורי הגיב:

    אוי יקירתי, כמה עצוב! תהיי חזקה.. ~חיבוק גדול~

  • כנרת הגיב:

    שולחת חיבוק גדול גם פה

  • ענת הגיב:

    נעמה, אני קוראת בהנאה את העדכונים שלך כבר זמן רב. והפעם יוצאת מהאנונימיות כדי לחזק אותך ולכתוב שהפוסט שכתבת פשוט מדהים בעיני. (זה והקודם). למרות שאנחנו לא מכירות, אני שולחת לך חיבוקים. ובלי קשר, אם כבר "יצאתי מהארון" חייבת לומר לך שהדרך בה בחרתם לחיים מרתקת בעיני. לא פעם אני מוצאת את עצמי מספרת לבעל "מה זאת עם החינוך הביתי כתבה בבלוג שלה". ובייחוד אני אוהבת את תחושת השלמות שיש לך בידיעה שהדרך שבחרת היא הנכונה והמתאימה לך. אם רק היה לי קצת יותר אומץ והייתי קצת פחות קונפרמיסטית וקצת יותר יודעת מה אני רוצה מעצמי.

  • ענבל_צ הגיב:

    ……. (כי אין לי מילים שיתאימו)

    חיבוקים

  • חגית רם הגיב:

    הי נעמה, נצבט לי הלב חושבת עליכם חגית

  • דודי הגיב:

    אחותי הגיבורה, חיבוק גדול גם מאיתנו

  • סיגלית הגיב:

    קראתי עכשיו את שי הפוסטים האחרונים. רוצה רק לשלוח לך חיבוק גדול של בריאות, התאוששות מהירה ואהבה.

  • גלעד הגיב:

    אחותי היקרה, אממממ…. קצת חסרות לי מילים, כואב איתכם, מאחל לך וליובל המון כוחות ואהבה. ב"ה בפעם הבאה תזכו במבוקשכם. ONE LOVE

  • michalica הגיב:

    אני נורא מצטערת, הרבה חיבוקים.

  • ליאת הגיב:

    מאוד הצטערתי לקרוא על כל זה. אני מקווה שתתאוששי במהרה, תבריאי ותתחזקי. כתבת מדהים, אף לא קראתי או שמעתי בכזו תובנה והתמודדות על חוויה כזו. לא חוויתי זאת בעצמי ותהיתי איך ממש זה מתרחש. מבאס לדעת שזו כבר פעם שנייה, אחרי חוויה לא נעימה בטיפול בארץ. אני שמחה לשמוע שאת מקבלת יחס יותר נחמד. בדיוק חשבתי על זה. שני הריונות ולידות עברתי בארץ ולידה שלישית פה (צפון קליפורניה). בארץ תמיד עושים לך US ווגינלי ופה אף פעם לא, אפילו לא ממש בהתחלה. אולי באמת עניין של הבדל בגישה. שיהיה לכם המשך חורף נעים וחמים וביתי. בהצלחה עם הדלעות.

הגב