יום שני, 09 אוגוסט, 2010, 05:44

יוהו

Yoho National Park, Okanagan (walla? Walla!), BC

דברים שגיליתי בנוגע לפארק יוהו:

  1. ההרים גבוהים ותלולים וקרחים ויש להם שלל צבעים ומרקמים וקצת שלוגיות. לפעמים בתנאי תאורה מסוימים הם נראים כמו מגזרות נייר.
  2. יש ביוהו 4 אתרי קמפינג: אחד גדול ומשוכלל (ז"א – יש בו מקלחות ולא רק שירותי בור), אחד בצמוד אליו שכנראה אמור לקלוט את העודפים שלו, לאותו קולט עודפים יש מגרש חניה שאמור לקלוט את העודפים שלו עצמו ויש עוד שניים. רב מסלולי הטיול יוצאים מהאתר הגדול.
  3. שני הראשונים נמצאים בדיוק מול כביש מספר 1 שהוא ציר תנועה מרכזי בין המזרח והמערב ובצמוד לכביש עוברת מסילת רכבת שגם היא פעילה מאוד. רמת הרעש – בלתי נסבלת.
  4. שני האתרים האחרים נמצאים כ20 דק' נסיעה משם, מעבר לעבודות בכביש שעיכבו אותנו מאוד בדרך לשם (סופסוף יצאנו מוקדם והנה שוב הגענו מאוחר). אחד מהם בסיסי מאוד – אפילו בלי מים (ולכן תמיד יש בו מקום). השני ממוקם – להבדיל מכל היתר – כמה מאות מטרים מהכביש.
  5. הפארק המרוחק, אליו עברנו ממחלקת עודפים של פארק העודפים של הפארק הגדול, מרוחק אמנם מהכביש הראשי אבל הרכבת עוברת פחות או יותר בתוך החלקה שלך, הרכבת לא הולכת לישון ולנהג של 5 בבוקר יש הומור מיוחד שקשור בצופרים.

הבהרה: מי שקורא רכבת ומדמיין רכבת נוסעים בת 7 קרונות קלים עוצרת מעדנות בתחנת סבידור – שידמיין שיירה של 100 משאיות פול-טריילר עושה רונדו בחצר האחורית של ביתו ב130 קמ"ש אבל זה בשעות היום. בלילה, במיטה, זה דומה יותר למקדחה שקודחת תעלה מאוזן לאוזן, עם רטט.

הנה אורח ביוהו (איזה קונספט מגניב. השאלה היא מה קורה אם מתגלגלים מהמיטה)
יפני. ברוררררר!

רגע לפני שאנחנו אורזים את עצמנו ונמלטים מהעמק היפה, הצר והרועש הזה אנחנו מחליטים לעשות מעשה אחראי ולנסוע בבוקר (דרך כל העבודות בכביש) בחזרה לגולדן – כדי להיבחן במבחן תיאוריה לצורך קבלת רישיון מקומי (אחר כך יהיה גם מבחן מעשי). עוד מעט זה כבר 3 חודשים והרישיון הישראלי יאבד תוקף.
בגולדן אנחנו הולכים לסוכנות הביטוח המוזהבת (כל העסקים בגולדן מוזהבים), ממלאים את כל הטפסים, מציגים את כל התעודות ומגלים שהנתון שקיבלנו את הרישיון ב92 הוא נתון חסר וזה מאוד משנה באיזה יום בדיוק. ”מצדי תרשמי 31.12.92, זה לא חשוב לי, זה היה לפני 18 שנה" אבל זה לא עובד ככה. צריך לכתוב תאריך וצריך שתהיה אסמכתא. וכעת עלינו להמציא מסמך ממשרד התחבורה שמאשר את התאריך המדויק.
ומה יהיה עם מגבלת 3 החודשים?
”אתם מתכוונים לצאת מהפרובינציה?”
“כן, אנחנו ממשיכים לאלברטה"
“יופי, המגבלה של 3 ח' היא, כל עוד אתם לא עובדים, מרגע שנכנסתם לפרובינציה. זה אומר שזה יתאפס כשתעברו לאלברטה ותחזרו"
“את בטוחה?”
“כן"
“ואיך ידעו שעברנו? אין מעבר גבול בין פרובינציות"
“תשמרו קבלות משם. זאת ההוכחה. וכשאתם חוזרים – תדאגו להשיג אישור ותיבחנו"

כך יצא שבזבזנו יום שלם בעיירה המוזהבת במקום לעשות איזה טרק שיעתיק את נשימתי וזכינו בטיפ הזה (לשמור קבלות) שמאריך לנו את תוקף הרישיון בעוד 3 חודשים.


עכשיו ביוהו עונת הbuffalo berries שהדובים אוהבים ועסוקים באכילתם וזה אמור לעניין אותנו כי אותם דובים עסוקים לא שמים לב למטיילים ולכן, כדי לא להפתיע אותם אנו מצווים לעשות רעש אפילו יותר מהרגיל.
המארח של האתר (איזה שיבוץ לא מוצלח – גם אין לו חיבור חשמל או מים וגם יש לו רכבות על הראש כל היום וכל הלילה) מקבל את פנינו ומספר לנו שלפני כמה ימים היה דב באתר אז שנקפיד על משמעת דובים.
”כן, שמענו שעכשיו עונת הבאפלו"
“בדיוק. ויש לנו הרבה באפלו פה באתר. הנה, תראו"
ומצביע על שיח גדול עמוס בפירות אדומים, הצמוד לבית שלנו.
”אהה! אז תגיד פיכס בריז. והדובים אוהבים את הגועל נפש הזה?”
“כן, יש בזה הרבה קלוריות ועכשיו הם מצטיידים בקלוריות. יש המכנים את הפרי הזה soap berries…”


אני לא מבינה מה יש לקנדים עם אש בקמפינג.
זה לא ענין של בישול – הרי לכולם יש כיריים או גריל של גז.
וזה גם לא עניין של חימום ותחושת ביטחון – התופעה לא פוסחת על אנשים בעלי בתים ניידים קשיחי דופן.
זה משהו מעבר לזה.
באתרים שבפארקים הלאומיים לא מוכרים לך עצים למדורה אלא מוכרים לך היתר להדליק אש. העצים בחינם. ההיתר עולה 8.8$ ללילה (לילה בקמפינג עולה בין 15$ ל37$, לשם השוואה). זה הרבה כסף בעיני, עבור הזכות לצלות את המרשמלו שלך על אש חיה אבל עדיין, כשיורד הערב, הקמפינג נשמע כמו מגרש טניס (לקח לי זמן להבין שזה רעש ביקוע העצים) ומתכסה בעשן.


בהצטיידות בדרך ליוהו היתה לי משיכה גדולה לאדום בבשר וירוק בירקות.
הנחתי שזאת הדרך של הגוף שלי לאותת לי שהוא צריך ברזל. זרמתי איתו.

חצילים ובשר בסגנון אזיאתי

מצרכים

רבע קילו בשר בקר טחון
5 שיני שום כתושות
שמן זית לטיגון
חצי חציל בינוני חתוך לקוביות קטנות
כרבע ראש כרוב סיני, קצוץ (בטח אפשר מנגולד או בק צ'וי)
רוטב סויה
סוכר
בצל ירוק קצוץ לקישוט

הכנה

בסיר שמים את קוביות החציל והכרוב הקצוץ. מוסיפים כחצי כוס מים, מכסים ומאדים על אש בינונית כ10 דק' עד שהכל רך. כדאי לערבב מדי פעם ולהוסיף מים אם צריך.
במחבת מטגנים בשמן את רב השום הקצוץ, מוסיפים את הבשר ומטגנים עד שהוא משנה צבע.
מוסיפים את החצילים, הכרוב ויתר השום, מתבלים ברוטב סויה וקצת סוכר, מערבבים.
מגישים עם בצל ירוק קצוץ מעל (אצלנו הלך טוב עם אורז מלא).


עיונים בחוברת הפארקים הלאומיים ("התנך") לימדה אותנו שבמקביל לכביש 1 עובר כביש 1א שהוא כביש איטי, כביש נוף, כביש שהמהירות המירבית המותרת בו היא 60 קמ"ש.
זה כביש בו אסורה הנסיעה בשעות הערב והלילה בכל תקופת האביב והקיץ כדי לא לפגוע בחיות הבר.
עוד למדנו (יובל קרא וסיפר לי) שמעל כביש 1 יש גשרונים קטנים (“גשרים מוזרים עליהם 3 עצים") המיועדים אך ורק לחיות הבר (“תושבי האזור ההולכים על 4” כפי שהם מכנים אותם). מטרת היא לסייע לתקן במעט את הנזק שגורם כביש 1 בקרע שהוא קורע בפני השטח.
יפה, הא?
גם אני חשבתי כך ואפילו אמרתי ליובל אבל בדיוק עברה רכבת וגם הנהג של 8 בערב יש לו משהו עם צופרים. אז הוא לא שמע.


מחר אנחנו עוזבים את יוהו אחרי שני לילות, אחרי שחווינו הרבה רעש, בילינו שעות רבות בעמידה על הכביש המשתפץ ולא עשינו ולו טרק אחד.
מחר עוברים לאגם לואיז המומלץ, זה שבאתר הקמפינג שלו יש אגף נפרד למבנים רכי דפנות – אגף המוקף בגדר חשמלית.
באגם לואיז יש דובי גריזלי.

6 Comments

  • ארנון הגיב:

    ד"ש חמה ללואיז ומוריין. אחרי הבהרת יחסיייך עם הטרקים, מעניין אם תימלטי מהטרק בן 3 הק"מ לבית התה הקטן שמעל לואיז. עכשיו שאת מזכירה את הרכבת – תזכו להינות ממנה גם בלואיז וגם בבאנף. אבל כבר התרגלתם,לא?

    • נעמה הגיב:

      נמלטתי. הנה, תראה 🙂

      אני מפרסמת עכשיו פוסטים מלפני שבוע וחצי. הרבה זמן לא היה אינטרנט ועכשיו אני משחררת כשיש לי הזדמנות. אתמול היתה הזדמנות (בית קפה, שעתיים לעצמי). נראה מתי תהיה ההזדמנות הבאה.
      אפילו חשמל בשביל לכתוב ולערוך אין לי בשיגרה. ממש קשה הענין הזה של הטבע.

  • לורי הגיב:

    עם איזה דובים התעסקתם עד עכשיו? דובי הגריזלי יותר מסוכנים לאדם או פשוט חכמים יותר? נשמע שלא כיף לך באזור ההוא, תחזרו תחזרו.. והילדות עברו את הטרק ההוא בלי בעיות? אלופות!

    • נעמה הגיב:

      אנחנו כבר מזמן לא שם 🙂
      אני לא יודעת מי מהדובים יותר חכם. אני יודעת שהחומים נפוצים יותר בתוך אזורים מיושבים. כל מי שאני מכירה – יש לו את הדב השכונתי. אני חושבת שלגריזלי יש אזורי מחייה שפחות משיקים לאלה של האדם.
      אני לא יודעת אילו דובים הם הדובים שראינו. כנראה שחורים.

      הבנות עברו את הטרק בלי בעיות. אכן אלופות.

  • ניצן_אמ הגיב:

    מתחוור שגם בכביש שש בקטע שברמות מנשה יש מעברי בעלי חיים (מעל ומתחת) ככה זה שנלחמים בשיניים בדבר מה שממילא עתיד לנצח, לפחות משיגים משהו. לקרוא לזה "תושבי האיזור ההולכים על ארבע" זה כבר ממש ליפ מחשבתי. אהבתי.

    (וכהרגלי, גם ציחקתי לי בהנאה מקטעים נרחבים מן הפוסט. תודה תודה תודה.)

הגב