יום שלישי, 26 יוני, 2012, 08:35

נבטי קיץ

לקחתי את טל לחנות צעצועים של בנים. החנות היתה מלאה במכונות שכוללות מנוע שתי פעימות ועושות הרבה רעש והריחה נעים כמו גריז. הילד הביט סביב במבט מלא עניין ויכולתי להרגיש שעוברות לנו בראש בדיוק אותן המחשבות ("מעניין איזה טעם יש לכפפות הצהובות!").
בסוף כשעמדתי מול המוכר כשבינינו דלפק ואנחנו נושאים ונותנים על חרמש מוטורי קטן מתוצרת האסקוורנה (רק לי זה נשמע כמו שם של קינוח הכולל דובדבים וקרם פרש?), 170$ לא כולל תוספת קצפת ומסים, הטלטל החליט באיזה צעצוע הוא בוחר והרים לי את החולצה.


הלכנו להצטלם כדי להוציא לטל דרכון לקראת ביקור מולדת בסתיו (כל אוקטובר. יש כרטיסים).
לפני זה. הלכתי לSERVICE CANADA כדי לקחת מספר כי עכשיו עונת הנסיעות ומשרדי סרוויס באשר הם מפוצצים באנשים שחייבים דרכון דחוף. אמרתי – ניקח מספר ועד שיגיע תורנו נספיק להצטלם ותהיה לנו המתנה קצרה יותר.
נכנסתי לאולם הגדול. רק אני ואנשי השירות. שכחתי שנלסון זה לא קנדה.
"אין לי מה לקחת מספר, הא?"
היא מחייכת ומנענעת בראשה.
בצעדים גדולים מאוד (חזרה לי ההליכה הנעמית. הידד!) לצד השני של הקניון לעמדת הצילום בוולמארט. כולם שם עכשיו בשביל תמונות פספורט.
הדרישות קפדניות: צריך שיראו אוזניים, שהפה יהיה סגור ושלא יהיה חיוך.
אזניים זה לא בעיה, את זה רואים אצלנו גם בחושך. פה סגור לא ראיתי אצלו מעולם וחיוך זה המצב הטבעי שלו, במיוחד אם יש מולו מישהי מצחיקה שמנופפת בפעמונים ועושה קולות כדי שירים את הראש אליה ולא יסתכל על אמא שיושבת תחת הכיסא שלו ומחזיקה אותו מתחת החולצה במאמץ רב ("אסור שיראו ידיים בתמונה").
עם התמונה עם החיוך הכי קטן הלכתי בחזרה לסרויס. הסברתי לה את המצב. היא הסכימה לקבל אותה.

בין לבין, בהמתנה לצלמת הפספורטים שתחזור מהפסקת הצהריים, עצרנו לסושי. כשגמרנו לאכול, כל אחד את המנה שלו (בשבילי קליפורני רול, בשבילו ציצי שמאל), הנפתי אותו על הגב כדי להמשיך בדרך. שתי נשים שישבו ליד הסתכלו בהתפעלות (הנפה מרשימה אנשים).

"וואו! איך עשית את זה?"
"practice, practice and more practice"
"כן…"
"חוצמזה, הישרדות, את יודעת"
"הו כן"
"זה הרביעי שלי"
"דאאאאי"

(משם בצעדים גדולים וחזה מנופח מגאווה בחזרה לצלמניה).

האמת היא שאני נהנית לנופף בזה שיש לי ארבעה.
כשאני מסתובבת עם כל החבורה אני מרגישה כמו אמא אווזה והם מרגישים לי כמו מדליות. אחת אחת.
(אולי היה נכון לומר אחד אחד אבל הילדות מחו על זה שבהיכנס גורם זכרי יחיד לתוך המערכת עברתי ללשון זכר ותכל'ס, תגיד האקדמיה מה שתגיד, הן צודקות. אז אני מתרגלת ללשון נקבה רבות גם כשזה כולל את טל).


לפני כמה ימים נרדם הטל במיטה למעלה, הפעלנו לידו את אחד ממכשירי הבורגנות שלנו (ספציפית – את האינטרקום. זה שמאפשר לנו לשמוע אותו עם ציוץ ראשון למרות שיש לנו ארמון עם 60 חדרים) וירדנו למטה למטבח להכין את ארוחת-איך-שלא-קוראים לזה (עלתה פה תהיה איך קוראים לארוחה שאוכלים בערב אם זאת הארוחה הראשונה באותו היום). מתישהו נשמעו פתאום דפיקות מוזרות.
מה שהיה מוזר בדפיקות זה שהן הגיעו מאזור הקומה העליונה בזמן שידענו שכל הבנות בסלון.
הסתכלנו אחד על השני ואז על מכשיר האינטרקום שמונח ליד מכונת הקפה (סמלי בורגנות אוהבים להיות ביחד). המכשיר היה מכובה בצד שלנו…
יובל עלה למעלה וחזר עם תינוק מרוצה בידיים, מתפקע מצחוק.
מסתבר שטל התעורר, יצא לטיול בחדר ואולי כדי לקרוא לנו או אולי סתם בגלל חיבתו למכשירים שכוללים חוטים, הוא תפס את האינטרקום וחבט בעזרתו ברצפה.


הגיע הקיץ. היה שרב (יחסי. הכל יחסי). היתה מסיבת נקודת ההיפוך (שווה סיפור).
נגמרה עונת הכדורגל, אכלתי עוגת שוקולד קינואה (שווה מתכון), יורד גשם בלי הפסקה, מתקרר (הדלקנו קמין היום. 26.6.12), האגם עולה על גדותיו, יש חשש להצפות של בתים וכבישים (אני מקווה שיהיו הצפות שלא מסכנות אדם ורכוש אלא סתם חוסמות גישה. זה נהדר להרגיש קטנים לרגע), ברחבי הפרובינציה אנשים מפונים מבתיהם ויש מפולות בוץ (לפחות אדם אחד נשטף אל מותו).
טל מתחיל לנשנש מה שחוטף לנו מהידיים (חסה וכאלה). משהו זעיר נכנס, אני רואה עקבות בחיתול. זה משמח. הלילה הוא נרדם לראשונה בלי ציצי או בקבוק. זה לקח חצי שעה, כמות בלתי מדודה של בכי וחיבוקים רציפים משני הורים בו זמנית. אני מקווה להתקדם עם זה למען רווחתי ורווחתו. נראה.

מקווה להרחיב את התקציר האחרון. אולי יהיה זמן ביום מן הימים… אולי אמצא זמן להרחיב מתישהו. אולי זה פשוט יעלם.

27 Comments

הגב