יום שלישי, 22 ספטמבר, 2009, 23:47

אצל אוחנה בחצר

היום נסענו לביקור משפחתי ביחידה להנפקת פוסטים.

קשת מוכנה ליציאה גם נטע מוכנה ליציאה

יש איזה כלל שאני כל הזמן שוכחת שאומר שעם ילדים – לא יותר משני ביקורים בנסיעה אחת (ואפילו ביום אחד). גם היום שכחתי.
בדרך ליחידה עברנו בשוק של טבריה (כרגיל, נכנסתי לחנות של התבלינים רק בשביל לקנות סודה לשתיה ויצאתי עם סל שאני לא יכולה לסחוב וארנק ריק. לא היה סודה לשתיה) וגם עשינו מסע רגלי קטן משם לסניף המקומי של "כפר השעשועים" (כבר כתבתי פעם שאור יודעת לספר באילו ערים יש סניפים. היא קוראת את החומר הפרסומי של הנ"ל בשקיקה. אני בטוחה שאף אמא אחרת לא קיבלה הוראה להדביק חוברת פרסומת כשזו נקרעה….).

אני לא בענין של לדבר סרה באנשים או עסקים אבל אני הולכת לעשות את זה עכשיו פעמיים בתוך שתי פסקאות.
ראשית – ערכות יצירה/פעולה זה מוצר מאוד נפוץ בדור הזה, כך מסתבר. ראיתי בעיקר של שתי חברות: דיאמנט ו"יצירה". ממה שדגמנו עד כה – אלה של דיאמנט ראויות לפחאשפה. הטושים מגיעים יבשים, חוברת שאמורה לשמש רכיב מרכזי בערכה מתגלה בעובי דק מנייר עיתון, קיצור – חסכו עוגמת נפש ועשו משהו יותר טוב עם הכסף.
במחילה מדיאמנט. (מגיע להם להתפרנס אבל שלא יריקו עלינו בדרך).

אני לא מכירה סניפים אחרים של כפר השעשועים, אולי זה הקו העיצובי בכל הרשת אבל בסניף הטברייני הסגנון הוא דחוס וחנוק. בחיי שאני יכולה להסתובב שעות בחנות צעצועים (בכל חנות, גם חנות אביזרי סניטציה) אבל מזאת רק רציתי לצאת. תחושה כללית – לחצי מחלל החנות אין לי בכלל גישה כי משהו חוסם והחצי השני עומד ליפול לי על הראש.
כשהיינו כבר בקופה (שם אין מקום להניח את הקניות כי הכל מלא בכלמיני דברים) התנפל עלינו ריח מסוג בושם-ניקוי-רעיל. כזה שחורך את הריאות.
התברר שיש להם טריק להתיז בושם כזה בצהרים כדי ליצור את הרושם שזה עתה שטפו.
לא המצאתי, אחת העובדות הסבירה.


גמרנו. חוזרים לאוטו, הילדות צמאות עייפות ומורעבות ושיא היום עוד לפנינו.
נכנסים למשטרה. דלפק גדול, בעיני רוחי ראיתי אותנו מתחילים מסיימים שם אבל קיבלנו הוראה ללכת לחפש את אוחנה בחצר.

חצר.
האם אוחנה בערסל תחת התות המשטרתי?

חבל שלא הייתה לי מצלמה.
"החצר" – מבנה בצורת חי"ת ולו דלתות רבות המובילות לחדרים או מדרגות המובילות לחדרי המתנה שסביבם חדרים והכל ללא שמץ של שילוט. לבן על לבן ורק אם תשאל תמצא.
ובמרכז החצר חומה גבוהה עם תייל וכשסבבנו אותה (היינו בכל חלקי הח"ית. אין שילוט וכו') ראינו שלט בכניסה המעיד שזה המועדון לגמלאי.
נשאלת השאלה – למה הם מפחדים שהגמלאים יברחו?

הלכנו לנו יחד, יובל, אני ו3 ילדות, הוא מפזם לעצמו "תן לשים ת'ראש על דיונה" (לא, חביבי, גבעת חלפון זה הבסיס ההוא במנוס בו בילינו יחד שבת. זה משהו אחר. זה… זה יותר כמו סרט של קוסטוריצה) ואני מחניקה חיוכים. וכל הזמן אנחנו מגיעים לחדרי חקירות וכאלה.
בסוף הגענו לאוחנה ששלח אותנו למישהו אחר. חוקר אחר. נדמה לי שקראו לו שמעון.

עלינו עוד קומה, חצינו עוד חדר המתנה מלא באנשים ומצאנו את שמעון.
אצל שמעון שקט, פנוי וריק. אצל שמעון מזגן חזק שמכוון בדיוק על היושב מולו (האם ציינתי ששמעון הוא חוקר?) אצל שמעון מיטת יחיד ועליה מזרון דקיק ושעווניתי (יובל: מה את חושבת? זה כמו צבא אבל בכחול. הבסיס של פיקוד העורף בנצרת? שתי טיפות מים התחנה הזאת). אצל שמעון מחשב שלא מצליח לעלות.
שמעון חביב וחייכן. את הזמן שנשאר עד שיעלה המחשב הוא מעביר בפטפוט עם אור ונטע על הקשר בין אור וקשת (אור תורמת הסבר פיזיקלי) ומשם עובר לקשת כסימן לברית בין ה' לעמו ומקנח במגדל בבל.
בערך 20 דק' אחרי שנכנסנו אליו הוא מצליח להכניע את המחשב (מי שהולך לישון עם "חלונות" שלא יתפלא אם הוא קם עם מיגרנה), עושה את הבירורים שצריך, ממלא את הטפסים ושולח אותנו לאוחנה כדי להשיג את החתימה.

אוחנה אני מכירה.
(10 דק' המתנה)
גם אוחנה נחמד מאוד, מאחל לנו בהצלחה וחותם.

אכן דרושה לנו הצלחה, הילדות מעולפות.


בבית הכנתי חומוס שיצא כלכך טעים שאפילו אני אכלתי אותו (אני חושבת שמה שעשה את זה היה הלימון) ופיתות אליפות שמנמנות על המחבת.
הפיתות האלה ראויות לפוסט נפרד, עם כמויות מדויקות (הפעם עשיתי לפי העין), עם תמונות והכל.
יש למה לצפות.

4 Comments

  • עינבל הגיב:

    אח…אוחנה! עכשיו את מספרת לי שהיו אלו פיתות עבודת יד? איך איך לא טעמתי?

  • מירי הגיב:

    מה איבדתם שגרם לכם ללכת לשם מלכתחילה ? ואני לא רוצת לדבר סרה ברשת הצעצועים האהובה עליכם, אבל גם הסניף בפריפריה שלי הוא לא מאוד ידידותי, אני מעדיפה את הפיראט האדום לרכישות, את הטויז אר אס לשיטוט סתמי ואת האימג'ינריום לנשמה

  • תמר א הגיב:

    אני בטוחה שאף אמא אחרת לא קיבלה הוראה להדביק חוברת פרסומת כשזו נקרעה….).

    דוקא אצלנו יש חוברת של חנות טיסנאות שמודבקת הדבוק ושוב.

הגב