יום שישי, 14 אוגוסט, 2009, 00:23

החיים דבש

בוקר בא, אני במטבח, מסתכלת על הסיר, הוא מסתכל עלי בחזרה במבט עכור (אנחנו לא מהמקרצפים).
יש לו נקודות לבנות מבפנים. נראה כאילו זה משקע של חול מהמים וכל זה משתי הרתחות בלבד.
לא יכולה עם זה יותר, זה מגעיל. מתקשרת לאסתי. היא מספרת לי שלפני כמה דקות הם התבשרו שאין יותר זיהום במים. היה איזה חידק ואיננו עוד (ניחוש שלי – בימים הקרובים למים יהיה ריח חזק של כלור)

בשמחה אני שופכת את המים (זה לא חול, זאת אבנית. אין לי כוונה לשפשף). מים בששון ישר מהברז לבקבוק. לומדת להעריך שוב את המובן מאליו.

חצי שעה אחרי – רכב מסתובב ומודיע ברמקול שאפשר לשתות מים מהברז, חצי שעה אחרי – אסאמאס אומר לי את אותו הדבר.
אחחחח פלאי הטכנולוגיה.

בפעם הקודמת שהיה זיהום במים, הידיעה הועברה לתושבים דרך תלמידי בית הספר והגנים. מה שנקרא – זקנים לכו תמותו. הפעם כבר קיבלנו הודעה באסאמאס, אולי בגלל שהבינו שזה לא לענין להודיע סלקטיבית, אולי בגלל שחופש גדול עכשיו.


אני מארגנת במטבח וקשת בוכה בגלל משהו. זאת תקופה כזאת, היא נוטה לבכי (גיל ההתבגרות, אני חושבת). את היכולת לעבור בשניות ממצב עומד מרוצה למצב שוכב מילל היא הביאה לרמת אומנות. אני לא יודעת למה היא מיללת עכשיו על המדרגות וגם לא ממש משנה לי, אני מרוגשת עכשיו מהמים שלי ויש לי ארוחת בוקר ושתי ילדות שלא מפסיקות לדבר על הראש.
קשת משתכללת ומשלבת את הקול המספר בתוך הבכי:

(ביללה) "אני בוכההההה אני בוכהההההה"
"מה?"
"קשת בוכההההה"
"ולמה את בוכה?"
"כי נטע העציבה אותיייייי"


חברים באים. הבן מבקש פופקורן. אח"כ יש עוד סיבוב של פופקורן (גם עם הילדות שלי זה לא נגמר בסיר אחד).
מסתבר שפופקורן זה משהו שאמא שלו לא מוכנה להכין בבית. בחיים לא חשבתי שאני אהיה אמא שהאורחים הצעירים נוהים אחרי הצ'ופרים שלה בגלל שאין להם כאלה בבית. מחמיא לי 😉

הפופקורן שלי באמת טעים. את כל הסודות למדתי מהדס. זה הולך ככה:

פופקורן טעים ולא מזיק*

*כמעט לא מזיק. בכל זאת יש בו מלח וממה ששמעתי – נתרן זה השומן-טרנס החדש

מתחילים כרגיל – בסיר שמים גרעיני תירס עד כיסוי התחתית וטיפהלה שמן, מטלטלים ומסובבים כדי שכל הגרעינים יגעו בשמן. סימן הצלחה: הם מפסיקים לרקוד בעת הניעור.
מכינים פופקורן – רצוי עם מכסה שקוף. זה הופך את האירוע למסיבת פופקורן (בפעמים הראשונות אפשר לתת לילדים לעשות הוקוס פוקוס ולראות איך הקסם עובד. בהמשך הם מגלים שהקסם קורה גם בלעדיהם).
מעבירים את הפופקורן לקערה, רצוי לא פלסטית (תירס חם), מפזרים מעט מלח דק, שמרי בירה (אבקה, מהסוג שמוכרים בבתי טבע) בנדיבות ומזרזפים קצת שמן זית.
מערבבים בשתי ידיים.
מוכן.
מעבירים לשקיקים ומחלקים לילדים.
לא רוחצים מיד את הסיר כי תיכף יבוא עוד סיבוב.

פופקורן מקרב לבבות (וסותם פיות)


צהרים.
תחת התות נעים, השמש לא מכה ואם הולכים מהר מספיק אז מרגישים כאילו יש קצת רוח.
בטלפון, היא נותנת רשימת קניות לבעלה ואז סוגרת, מסתכלת אלי, מחייכת ואומרת: "פסטה ברוטב שמנת וברוקולי"
יש לה שיכלול למנה. היא מרסקת את כל הברוקולי בתוך הרוטב. כמה זמן לא אכלתי ברוקולי.
או פסטה בשמנת.

אני מחייכת בחזרה.

"מה את אומרת שנאכל פסטה בשמנת לארוחת צהרים?" (יש לי אפונה בפריזר. גם זה ירוק…)
"אבל הבאתי עוף"


במילא שמנת חלבית זה לא כזה שוס.

רוטב שמנת ואפונה לפסטה, לא חלבי, לא ריץ', נטול גלוטן.

רכיבים:

בצל קצוץ
שמן זית
אפונה קפואה
קשיו לא קלוי
מים
תבלינים: מלח, פלפל גרוס, אגוז מוסקט

הכנה:

  • מאדים בצל בשמן עד שטעים אבל לא מקבל צבע חום.
  • מוסיפים אפונה וקצת מים ונותנים להתבשל יחד* כמה דק' (אני לא נתתי את הדקות הללו והאפונה יצאה די קשה. גם אפשרות)
  • במקביל – בבלנדר, שמים קשיו ומים עד כיסוי ועוד קצת ומבלנדרים עד שזה חלק חלק. אם צריך עוד מים אז מוסיפים, זה גמיש.
  • כשחלק לגמרי מוסיפים עוד מים ומבלנדרים עוד קצת. בהתאם לסמיכות הרצויה של הרוטב.
  • מוסיפים את שמנת הקשיו שהכנו לסיר, מתבלים במלח-פלפל-א.מוסקט ומחממים. לא מרתיחים (לא לוקחת אחריות על הרתחה).
    אם מרגישים שהרוטב קצת סמיך מדי – מוסיפים מים מהסיר ליד, בו מתבשלת בינתיים הפסטה.
    מגישים עם פסטה מתחת.

ספגטי ברוטב שמנת קשיו ואפונת מקפיא

טעים לאללה (כמו שיובל אמר – זה כמו פסטה ברוטב שמנת, רק בלי הכאב בטן שאחרי).

*משקיענים/נטולי ילדים יכולים לחלוט את האפונה במים רותחים מומלחים, בנפרד, לסנן, לשים במי קרח ולסנן. זה מה שנקרא "בישול ירוק" והוא עושה טוב לכל ירוק – מרכך אותו אבל שומר על צבע מאמם.


אחהצ.
אור ונטע מגיעות אלי, שתיהן בוכות, כל אחת באוזן אחרת זועקת את סבלה:

אניישבתילי ופתאוםנטעבאהונתנה לימכה / היאלקחהאת הכוסשליוניסיתי לחטוףלהאז / החזרתילהוהיאנתנהלי מכהביד / נתתילהמכה יותרחזקה / אנילאעשיתילה כלוםהיאסתם מציקהלי!!!

ואז אור מושכת באפה ומודיעה שמה שירגיע אותה זה שוקו

"בסדר. אני אכין שוקו. אבל לא עכשיו, בחמש וחצי"
"עוד כמה זמן זה חמש וחצי?"
"עוד 23 דקות"
"אה, אז עכשיו 5:07?"

לא היא ולא אני עוקבות אחרי השעון. בשש אנחנו קופצות לאוטו, כולנו (על השביל נטע נזכרת: "אבל מה עם השוקו?"), נוסעות לטרמפולינה של סבא וסבתא. משם יוצאות לביקור אצל דוד לקנות דבש.
אור וחבר שלה יחפים על רצפה עליה מסתובבות דבורים מסוממות.
איזה דבש יש היום?
אני אוהבת דבש מיוחד. אבל אני לא מזהה דבשים.
דבש ליד דבש – אני ארגיש הבדלים אבל ככה לבד?
אני לא אנינת דבשים.
אבל נחמד לי שלדבש שלי יש אבא ברור.
עכשיו יש דבש סידריות.
עד שדוד ממלא לנו צנצנות אנחנו לועסות פיסות יערה נוטפות. מה שאור מכנה "מסטיק דבש".
הילדות מדביקות מדבקות על הצנצנות, 4 רגליים יחפות על רצפה מזמזמת.
לכוחותינו שלום.


בדרך מהאוטו הביתה, תשע בערך, על אותו השביל ממש, נטע נזכרת: "מה עם השוקו שלנו?"

שלוש שעות אחרי אור נזכרת שהיא רעבה. אני לא מכינה אוכל בשעות כאלה. תסתדרי.
הסתדרה.
עם הסידריות.

ילדה דבש

5 Comments

  • יעלי_לה הגיב:

    השמרי בירה על הפופקורן זה בשביל הויטמין B או הטעם? נראה לי שהחום של הפופקורן הורג את הויטמין B. לעומת זאת הטעם נשמע מתאים.

  • נעמה הגיב:

    זה בעיקר בשביל הטעם. תהיתי כבר לגבי שמרי הבירה איך לא נהרסים בהם כל הבי בדרך אלי. יש לך מושג מה תהליך ההפקה שלהם? האם מעורב שם חום?

    אם הם באמת מכילים את כל הבי המוצהר אז פתרון פשוט זה לעשות את התיבול אחרי שהפופקורן מתקרר קצת. לא חייבים כשחם.

  • יעלי_לה הגיב:

    האמת שאין לי מושג, אני גם לא יודעת אם לשמור אותם בקירור או לא (הם בארון כבר יותר משנה, אני צורכת אותם לאט :-)). אני רק יודעת שויטמין B (ובפרט 12 נדמה לי) נהרס בחום גבוה. אז אני משתדלת שמה שאני מפזרת אותם עליו יהיה מקסימום פושר. (זה קצת חבל, שמרי בירה הכי טעימים לי כשהם מפוזרים על תבשיל… יותר מאשר על סלט, נגיד.)

    בכל אופן כבר הפסקתי להסתמך עליהם בשביל ה-B. התמכרתי למרמייט 🙂

  • טל הגיב:

    ראיתי שאת נותנת פופקורן למתחת לגיל 5… איזה כיף לך שאת לא מפחדת!

  • נעמה הגיב:

    האמת היא שאני לא נותנת פופקורן מתחת לגיל חמש, עקרונית

    אבל מעשית לא הצליח לי. אז ויתרתי. כנראה שהקו האדום הזה היה ורוד מקווקו.

    (לפחות את האגוזים אני עדיין לועסת עבור בת הארבע ו8 חודשים…)

הגב