יום ראשון, 30 אוגוסט, 2009, 23:49

געגועים בלשון

ביום שישי יובל אמר לי פתאום: "מזמן לא הכנת פריקסה"
אני חושבת שהכנתי פריקסה בפעם האחרונה (והראשונה?) כשגרנו ביפו. כמה זה יוצא? 8 שנים כזה? נו בטח, לא היו לי ילדות וחיבבתי מזונות שלוקח 3 ימים להכין ו5 ד' לכלות. זה לא פשוט, פריקסה. זה להכין בצק ולטגן את הלחמניות ולהכין את כל הסלטים שבפנים. קצת כמו להכין פלאפל בבית, רק בלי אפשרות לקנות את הפיתות במכולת.
סיבה נהדרת לאכול את שניהם בחוץ.

לא נראה לי שאכין פריקסה בקרוב.


בשבת הוצאנו כמה ארגזי ספרים מהמחסן. ארגזים שנארזו בפרדס חנה ולא נפרקו מאז כי לא היה מקום. התחלתי לסמן את הספרים ולהכניס אותם לBookCrossing כדי שיוכלו להמשיך במסע נפרד משלי (בימים הקרובים מקווה להמשיך, יש שם גם כמה מאיר שלווים. בכלל, אם מישהו מוצא משהו מעניין ברשימה שיגיד לי ואשמור לו).
מתישהו כמה ילדות ביקשו גןשושואים אז שלפתי את "משה חוואטו והעורב" מהערימה. גודל מעולה לגןשושואים.
לא הספקתי לקרוא מי יודע מה למרות שהדפים צרים וקצרים כי בשבת צריך להשגיח היטב על הילדות בגן. הרבה ילדים אגרסיביים יש שם.

מה שכן הספקתי לחוות זה את הריח של הספר. בכל עמוד ריח אחר. של אשכולית, של דלעת, של שמרים, של פריקסה.
אמא שלו, של משה, מכינה (עוד לא סיימה אבל חזרנו הביתה) פריקסה למשה ולאבא של משה.
אפילו לה זה לוקח כמה פרקים, להכין את הפריקסה.

שקשוקה, לעומת זאת, היא מתקתקת תוך פיסקה. שקשוקה מרפאת לבן החולה שלה. מזמן לא אכלתי שקשוקה. אבל לא כמו פריקסה (זה מזמן מזמן מזמן מזמן).


בינתיים אור שלפה מהארגז ספר אחר של קובי אוז שכמו הראשון, גם הוא צר מותן, נמוך קומה ומצויר כריכה. משהו שמדליק ילדים כנראה.
אני לא זוכרת לגבי רמת הארומתיות שלו, אפילו לא זוכרת מה התוכן שלו, אבל יובל אומר שכולו דובר סלנג.
אור קוראת את הספר, יובל לא מת על זה, ובינתיים מתחילות להישזר בזהב השפה שלה נקודות שחורות. אם הייתי מבקשת ממנה לתאר היא בטח היתה אומרת שאלו נקודות של קקה. זאת המילה החדשה להיום. היא באה לוודא שזה באמת מה שהיא חושבת ונקרעה מצחוק כשאישרתי.


זה לא שאני לא משקיעה באוכל. בטח משקיעה. כל הזמן אני מנסה להכין מיני מזונות מקינואה. ים זמן זה שותה לי.
אתמול, למשל, הכנתי פסטה מקמח מלא, קמח תירס וקמח קינואה אדומה (טחינה עצמית בבלנדר) יחד. הפטוצ'יני היה לא מספיק מושך עבור הילדות ולמבוגרים הכנתי רביולי במילוי מחית אגוזים מעורבים מלוחה ופיסת משמש מיובש. אהבתי, אבל היה יכול להיות יותר טעים עם בצק פסטה נורמלי מסביב.
אני חושבת שכשאגמור את סטוק הקינואה שיש לנו, אוכל להודות בפה מלא שקינואה זה פשוט לא טעים.


אז אתמול כולם חיו על עוגת השוקולד-שקדים המדהימה (מהספר של אורנה ואלה. זה ספר שלא הולך לטייל) אבל מה היום?

הבוקר נתקפתי בחשש התקופתי שהבנות לא אוכלות כמו שצריך. הפעם יובל הוציא אותי מזה די מהר כשאמר לי "אוכלות ירקות, סלט, פירות, מה הבעיה?" ואני נזכרתי שגם לחם שאני מצליחה להכין ממש מזין ומיד עליתי על אופני להצטייד בעוד פירות. כי זה כמעט כל מה שהן מבקשות עכשיו.


במכולת, ההומה בשגרה, נטע ואני לבדנו. ואפאחד לא בא.
מצטיידות באיטיות, יוצאות בצעדים מדודים, עוצרות לקרוא משהו ממש מזעזע בעיתון וקונים אין. איפה כולם?

חוזרות הביתה ואני ממשיכה בסיבוב. חייבת למצוא צידנית רכה. אחרת איך יובל יביא לי גבינות מסריחות?
רוצה לחצות את הכביש הראשי ומאופק עד אופק רואה מכונית אחת במצטבר וגם זה רחוק. יום כיפור סטייל.
מה?
ימי השיא של "השבועיים האחרונים של אוגוסט"?
כולם נסעו לגמר כוכב נולד?
הודיעו על עוצר ורק לי לא סיפרו?
מה קורה פה?


מחרתיים הראשון בספטמבר.
היום יש מפגש הורים-ילדים בבית הספר לעולים לכיתה אל"ף. אור רוצה ללכת כדי להכיר את הילדים בתנאי שיאפשרו לה לא ללכת אחר כך ללימודים הסדירים. אני חושבת שעדיף שלא ומבטיחה לה שאחפש דרך להתחבר לכיתה שתוכל להכיר, ובנסיבות נעימות בלבד.
(אני יודעת שאני חווה את הדברים דרך טראומות שלי אבל חשוב לי שהן ישארו שלי בלבד).

היום יש גם מסיבת סוף הקיץ לחבורת הילדים הביתיים, או בשם היותר נחמד שבחרה לה ס' – מסיבת מחברות.


אחרי שההמון נאסף נשלפו המחברות (כריכת קרטון, כמו של פעם, שמחתי לגלות שלא נכחדו), המספריים, הדבק, המדבקות, הנייירות הצבעוניים, הבדים, הסרטים וכל היתר.
הרעיון הגיע מהפייה השימושית.
הילדים הסתערו, גזרו, הדביקו, קישטו נהדר ואחרי כחצי שעה נזלו להם אט אט, כצפוי, לכיוון המזרונים ומתקני הטיפוס והנידנוד שיש בכיפה של אמיר.
ליד השולחנות העמוסים נותרו רק האמהות.
ידעתי. בגלל זה בחרתי פעילות שתהיה כיף גם לאמהות.
קישטנו מחברות עד שלא ראינו את האצבעות שלנו.

ילדות על הגובה ילדים מטפסים מסיבת מחברות

כל הזמן הזה קשת ישבה עלי ולא נתנה לי לזוז.
חולה.
עושה אוינק אוינק.
אני מורחת דבק על המחברת והיא מורחת דבק משלה, מהאף. חמה הילדה שלי.
אני חושבת שיכולתי לראות את זה בא. בימים הקודמים היא ינקה כמו תינוקת קטנה. אם לא הייתי עסוקה בהתענגות על הענין המחודש שהיא גילתה בי הייתי שמה לב שזה ממש מוזר.
לא שזה היה עוזר לי במשהו.
אז היא חולה. והיא מוצאת את התרופה שלה בעצמה וכל שנותר לי הוא לשתף פעולה ולנחם את עצמי שעוד יהיו לי שפע הזדמנויות לקשט מחברות בשתי ידיים.


אחרי שכמעט כולם התפזרו הופיעה פתאום דגנית עם מחבת. שקשוקה. ואיזה ריח.
פתאום הבנתי למה היכולת שלי ליהנות מאוכל שהכנתי בעצמי מוגבלת. כי זה כמו ליטוף עצמי. את הרי לא יכולה להפתיע את עצמך ככה.


מחר יובל נוסע. עוד לא השגתי צידנית אבל בטח יש גם בפריז. פריז יותר שווה מסֶגֶד. לפני כמה ימים השלכתי שאריות נקניקים שיובל הביא מסגד, שם נערך הכנס הקודם.
כמה נקניקים כבר אפשר לאכול? מתישהו הלשון שלך נחרכת.
אבל גבינות? ושוקולד? זה לא יזכה להתקלקל פה. 🙂


או שאצלם מחר את המחברות שלנו, או שעינבלית תשלח לי את מה שהיא צילמה, או שלא תזכו לראות את המחברות היפות שנוצרו שם.

8 Comments

הגב