יום שבת, 13 יוני, 2009, 19:49

חינוך בירידה

דרך הבלוג של חלי גולדנברג הגעתי למאמר של דורון קורן ב"הארץ".
בהתחלה חייכתי כי נעים לקרוא דברים שתומכים בדעת המיעוט שלך אבל בהמשך נחרדתי. לא היה לי מושג שהמצב כלכך חמור.

עד היום עוד אמרתי שאם בגיל 14 אור תרצה ללכת לבית ספר אז ככל הנראה לא אעצור אותה כי היא תהיה כבר מספיק גדולה בשביל להחליט עבור עצמה וגם, כמה נזק כבר יכול להיגרם לה מבית ספר בגיל הזה?

אחרי שקראתי -אני חושבת שאולי עדיף שלא.


לא מתמיד הייתי בענין של מה שמכונה "הום סקולינג". האמת היא שגם כשכבר הייתי בדרך (הריון ראשון) לא ממש הקדשתי מחשבה ליום שאחרי וגם כשכבר הגיע הרגע, ז"א כשאור הגיעה לפרקה והגיעה העת להפקיד את זאת שזה עתה למדה להתהפך בידי זרה – הייתי נתונה להשפעתו של הכח החזק בחיי – אינרציה. בכל מקרה, גם אז, לא בחרתי להשאיר אותה עם אמאשלה בגלל שתיכון זה מקום מחורבן, וגם היום זה לא שיקול (כי היא רק בת 6).


הרומן שלי עם ה"מערכת" (בתור בעלת אפשרות בחירה) התחיל כבר בשנה השניה בטכניון, עת בחרתי ללמוד כמה קורסים ב"מחלקה להוראת המדעים" כדי לקבל בסוף ליד התואר במתמטיקה גם תעודת הוראה לתיכון.

לא נטרפתי על הלימודים שם ולא הרגשתי שרב המורים יודעים מספיק בשביל ללמד אותי איך להיות מורה. ז"א – הם היו מורים מחורבנים בעצמם.
במיוחד היה לי לא נחמד עם מורה אחת שלימדה אותנו "שיטות הוראה" או משהו דומה אבל לא ידעה איך להתמודד עם התלמידה הבעייתית שהיא אני (הייתי בעייתית בעיקר איתה כי היא היתה מעצבנת).

ואז המשכתי לצבא ובזכות אותה תעודת הוראה הגעתי לחיל חינוך, למדור בו משלימים השכלה לחלק מפליטי מערכת החינוך שכן התגיסו.
למדתי שם הרבה דברים שלא למדתי במחלקה להוראת המדעים.
לקראת סוף השירות יצא לי לתפוס טרמפ, מצומת גולני ועד רמת אביב (ארוך!), עם מישהי שקשורה בעיסוקה לתוכניות לימודים. היתה לנו שיחה ארוכה מאוד במהלכה היא סיפרה לי בין היתר על העוזרת שלה שמתקשה לחשב כמה כסף היא אמורה לקבל עבור עבודתה.
לא זוכרת הרבה מאותה השיחה רק שהיתה מטלטלת ושאחריה רציתי לשנות את תכנית הלימודים בקורסים שלנו מקצה לקצה אבל בדיוק השתחררתי וה"מערכת" פטרה אותי ממילואים אפילו שביקשתי יפה שלא.


אחרי השחרור, במקום ללכת ולעשות תואר שני ב"תוכניות לימודים" כמו שחשבתי שרציתי – עשיתי הסבה לטבחות.
בקורס ב"תדמור" למדתי כתף אל כתף עם אנשים שהיו יכולים להיות לקוחות שלי בצבא.
במסגרת הלימודים שם קיבלתי שיעורי העשרה בין השיעורים הפורמליים – "סמים 101 ". בגלל שלא השתתפתי בשיעורים המעשיים אני לא זוכרת כלום מהחומר (אבל אני לא מודאגת. יש וויקיפדיה).

מה שבלט לי מאוד בלימודים זה שהתלמידים כאילו רגילים ליחס משפיל. היתה פעם אחת שממש רמסו אותנו (דרשו מאיתנו לעשות דבר לא הגיוני ולא הוגן) ואפאחד לא התקומם. אני התקוממתי וכמעט העיפו אותי מהלימודים.


אחרי לימודי הטבחות נפלה עלי הזדמנות להיות מורה והחלטתי לתת לזה צ'אנס לפני שאני פונה לדרכי החדשה.
למשך תקופה הייתי מורה למתמטיקה בתיכון עירוני א' בתל אביב. במקביל לימדתי גם במרכז לנוער שנפלט ממסגרות – עזרתי לכמה ילדים להשיג בגרות במתמטיקה.

בתיכון לימדתי קבוצה קטנה של "ילדים טובים" (מה שהיום אני מפרשת כ"ילדים שלא הזדקקו לתשומת הלב שלי") כך שבעיות משמעת וכיוב' לא הטרידו אותי אבל בכל פעם שעשיתי דרכי מחדר המורים אל הכיתה בקומה השניה – היה לי חשש גדול מדריסה תחת רגלי עדר התאואים ששעט למעלה. ואני לא בחורה קטנה.
זה, יחד עם ההבנה שאני לא עילוי בעמידה מול כיתה וכנראה חוסר ההנאה מכל העסק – גרם לי לעזוב שם די מהר.

במסגרת השניה לימדתי אחת על אחד או שתיים וזה היה כפי מידתי אבל כשהתלמידות שלי נאבקו עם סינוסים בדרך ל3 יח', אני לא הצלחתי להסביר לעצמי למה הן צריכות ללמוד את החומר הזה. מה לזה ולחייהן. למה זה תנאי לתעודת בגרות.
זה היה סוג של משבר אמון במערכת והחלטתי שאני מעדיפה לא לעסוק בהוראת מתמטיקה.

בסוף אותה שנ"ל בחרתי בטבחות.


בחזרה למאמר.
לא עם כל מה שכתוב בו אני מסכימה כי אני כופרת באמיתות שהן הרבה יותר בסיסיות, כמו – מה המטרה של השהות בבית הספר?
אבל בהינתן שהמטרה היא דחיסת חומר לא רלוונטי למוחות התלמידים – ההצעות של דורון קורן, בחלקן, נשמעות טובות.

קראנו אותו יחד (יובל ואני) וניסינו להיזכר אם בעיות המשמעת שמוזכרות בכתבה היו גם בזמננו (השתחררנו מהתיכון ב91). קצת קשה לדעת כי היינו בכיתה של חנונים עם חותמת.
ניסיתי להיזכר באירועי משמעת ונזכרתי שאותי העיפו מהשיעור בפעם הראשונה (וכנראה היחידה) בכיתה י"א ויובל היה מורחק משיעורי ביולוגיה באופן קבוע עוד לפני שהמורה היתה מספיקה לומר "אברון גולג'י" (ואז עברנו ללמוד פיזיקה). היינו מופרעים צעצוע.

ובעוד אנחנו מנסים להבין מה פשר ההסלמה בשנים האחרונות ואני חושבת לעצמי שזה הכל תוצאה של חבורת נערים ונערות בגיל פעלתני שמאלצים אותם לשבת יותר מדי שעות במקום אחד ולעסוק בעניינים שלא מעניינים אותם – הגענו לחלק במאמר המדבר על ביטול אפשרות ההרחקה של תלמיד מהכיתה/בית הספר, מהלך הגיוני כמו לבטל את שסתום שחרור האדים בסיר לחץ.


אנחנו קוראים עכשיו ספר שהתגלגל לידינו במקרה, שנכתב על ידי ניל, מיסדו של בית הספר סאמרהיל ומתאר את 40 השנים הראשונות של בית הספר. אני עוד ברבע הראשון של הספר (הוא כל הזמן נעלם לי) אבל כבר יכולה לומר שזה ספר שכל האנשים במשרד החינוך צריכים לקרוא.

עוד משהו שיכול להועיל (לקובעי המדיניות) היא ההרצאה של סר קן רובינסון שאני אוהבת לחזור אליה מעת לעת (ולא רק בגלל המבטא המאמם שלו).
בהרצאה (שכותרתה – איך בית ספר הורג את היצירתיות) מדבר סר רובינסון, בין היתר, על פרופסורים שהגוף שלהם הוא לא יותר מאשר מנשא לראש. זה מתחבר לי עם האקדמיזציה של מערכת החינוך עליה מלין דורון קורן.
זה נכון שמי שמפתח תרופות אלה חוקרים שיושבים בניאונים, אבל כמה כאלה יש? לעומת קופאיות? ובעלי מלאכה כמו נגרים, מסגרים ותופרות? פקידים ופקידות? אז למה לא לתת למי שחכם יותר בידיים שלו, השכלת ידיים? גם ימנע תסכולים ותחושת כשלון וגם יביא אותם לקו הסיום עם ידע משמעותי ושימושי (פעם זה לא היה נחשב בזוי לגמור בית ספר "עם מקצוע").

מי שמקומו באקדמיה, יגיע לאקדמיה גם אם יבלה את התיכון בגלישת גלים. אם יש לו היכולת – היא תהיה שם גם כשיבגר. אבל מי שיעודו אמנות או מלאכה ומקבל בגיל הנעוריםם תוית של כשלון רק בגלל שאין לו כוח ויכולת מספיקים לעבור בגרות 2 יח' בהיסטוריה, יכול להיות שיזדקק לשנים רבות של החלמה ועד שזה יקרה הוא כבר יאבד את היכולת לחלום או להאמין בעצמו.


לפני כמה ימים ביקרתי בבית הספר היסודי בו למדתי בעצמי כדי לרשום את אור לכיתה א' (הליך רשמי הכרחי בדרך לקבלת אישור לחינוך ביתי. שיהיה). כשהייתי שם, עשר דקות בערך, יכולתי להרגיש ולראות את המאמץ הגדול שהמורות עושות וגם להרגיש את היעדרה של השמחה. זה לא מהרהורי לבי כי הגעתי ללא הרהורים וללא ענין.
בשהות שלי שם ניסו לגייס אותי לצוות. בחרתי בהנאה.


אני חושבת שאפשר להחליט מה ללמד את הילד אבל אי אפשר לגרום לו לדעת.
קחו נער שלא מצליח לזכור באיזו שנה הוקמה מדינת ישראל אבל יכול לדקלם הרכבי קבוצה, מהלכי משחקים ומיקומים בליגה לאורך העשור האחרון של קבוצת הכדורגל החביבה עליו.
יש לו בעית זכרון?
יש לו הפרעת קשב?
לא.
יש לו חוסר ענין ואת זה לא פותרים עם ריטלין.


אז מה כן?
לדעתי ילדים בתיכון צריכים קודם כל שיהיה שם מישהו שיקשיב להם.
(ולא רק אוזניים צעירות אחרות, אגב "פטפטת אינסופית").
צריכים מישהו שיסתכל עליהם וממש יראה אותם.

ואחרי שיהיה להם טוב והם ירגישו בסביבה מוגנת ולא יהיו מלאים בתסכולים אותם יגלגלו הלאה במינים שונים של אלימות, אפשר להציע להם בופה נחמד של מתמטיקה שימושית (ז"א – חשבון שצריך בשביל להסתדר בחיי היומיום), אנגלית, עברית, תנ"ך, תפירה, ציור, תנועה ומעל זה יש את תפריט ה"מיוחדים" שיכול לאפשר העמקה למי שמוכשר בראש או בגוף בתחומים מסוימים. ומותר לערבב. רצוי.

(אבל זה צריך להתחיל עוד קודם, מגיל ילדות. אי אפשר לתקן בשעה מה שקלקלת במשך עשור)


ומה עם "מכנה משותף"? מה עם "הדברים שכולם אמורים לדעת"? נכסי צאן ברזל בתרבות העברית לדורותיה? ידע בסיסי בהיסטוריה?

אני חושבת שאם ניקח שני בוגרים הדנים בעניינים הקשורים בהיסטוריה (ויודעים על מה הם מדברים) נגלה שהידע שלהם הוא לא מהתיכון.
אם זה לא מעניין אותך – לא למדת כלום ולא תדבר על זה בבגרותך. אם זה מענין אותך – תלמד לבד, לפני או אחרי שיגמרו להכריח אותך.

וזה שאני יכולה לשלוף מהזיכרון את השורות הראשונות של "מליצתי בדאגתי" זה נעים ונהדר אבל זה עלה לי בכמה שנים ללא קריאת ספרים. מחיר יקר לטעמי.

רוצה לומר – אנשים יודעים מה שמעניין אותם לדעת. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות למען הילדים זה לתת להם את הכלים להשיג את הידע הנדרש להם ולא לקלקל להם את הסקרנות והיצירתיות. משם זה כבר שלהם.


יש רק בעיה קטנה במודל הזה.
אם המערכת תיצר כמעט רק תלמידים שמחים, בעלי ראש פתוח, יצירתיים, לא אלימים, חושבים – ישארו לנו בצבא די הרבה שורות ריקות.


דיון בנושא יש גם בגלוב

11 Comments

  • גל הגיב:

    תודה על ההפניה לכתבה של דורון.

    ברוב הדברים אני מסכים איתו – אבל לדעתי הפספוס הגדול הוא כמות התלמידים בכיתה.

    עם 35 תלמידים הסיכוי ללמד הוא נמוך.

    הכנסה של סייעת\מורה נוספת לכל כיתה יכול לשפר את המצב בצורה משמעותית.

    בנוסף לכך כשלמדתי בחטיבה ובתיכון המושג של כיתה לילדים בעייתיים היתה משהו רגיל לחלוטין.

    ואני לא רוצה להיכנס לתחום של משמעת כי זו בושה לדעתי שאין שום אפשרות ענישה\הרחקה לילד אלים.

     

  • אביטל הגיב:

    אם המערכת תיצר כמעט רק תלמידים שמחים, בעלי ראש פתוח, יצירתיים, לא אלימים, חושבים – ישארו לנו בצבא די הרבה שורות ריקות.

    ואז באמת לא תהיה לנו ברירה, נהיה חייבים לעשות שלום.

  • אליס בארץ המראה הגיב:

    אני מזדהה לחלוטין, גם עם התחושות וגם עם החוויות האישיות מהמערכת – עד לרגע שבו דרכה כף רגלי בביה"ס הפתוח בחדרה, שם ביליתי ולמדתי (במנות שוות) את ארבע שנות התיכון שלי (ואז גם קראתי את "סאמרהיל", סוג של קריאת חובה במקום ללא חובות :-)). את זה שהילדה שלי לא תלך לעולם, בשום אופן, לבי"ס ממלכתי רגיל, החלטתי עוד הרבה לפני שהיא נולדה. אבל לכי תמצאי בית ספר פתוח באנגליה שלא דורש מעבר לסאפו(ל)ק… :-/

  • נעמה הגיב:

    אליס, אז תקימי בית ספר.

    (בטח את לא היחידה שמחפשת)

  • אליס בארץ המראה הגיב:

    אה לא, אני הולכת על הפיתרון הקל 🙂 (חוזרת לארץ)

  • שרון הגיב:

    נעמה, דבריך החכמים נבלעים בפסי החום הבלתי אפשריים האלה. נורא קשה לקרוא את זה.

  • טלי הגיב:

    טוב, אם היא כבר אמרה את זה….

    גמאני לא מתה על המייפל.

    (הנה, אמרתי את זה)

  • שרון הגיב:

    בלי להגיד שום דבר טוב על משרד החינוך, חלילה, אז בשנים האחרונות הם עושים שם הרבה עבודה עם המכון לחינוך דמוקרטי.

    אולי זה יעבור, כי יולי תמיר הביאה את יעקב הכט בתור יועץ, ועכשיו יש שר חינוך חדש (אל תשאלו אותי מי, אני יודעת שמות של פוקימונים כי זה מה שמענין אותי 🙂

    בכל אופן, עשו שם מהפכה בבתי הספר בבת-ים. תעשי גוגל בטח תמצאי, ודווקא כמו שכתבת, המהפכה התחילה בזה שכל בוקר היה מפגש בו כל אחד מהתלמידים סיפר מה קורה איתו. והסתבר, שכשעושים קצת שרינג על הבוקר, לא הולכים מכות בהפסקה

  • דפנה י. הגיב:

    רשומה מעולה.

    תודה.

  • שירה האחת הגיב:

    מצד אחד.. מסכימה עם מה שאת אומרת.. מצד שני – חינוך ביתי אפשרי רק למשפחות מאוד מסויימות ממעמד הביניים ומעלה. זהו לא פיתרון חברתי, לא נותן מענה רחב ולרוב הילדים אין אופציה כזאת..

    • נעמה הגיב:

      צ'מעי, ראיתי גם אנשים מתחת למעמד הביניים מחנכים בבית. בכל מקרה, אני לא אומרת שזה הפתרון להמונים ושיש לבטל את בתי הספר.

הגב