יום חמישי, 11 דצמבר, 2008, 23:22

מוזיאון המדע בירושלים

לפעמים יוצאים לי פוסטים כאלה שהם גם ארוכים ומיגעים וגם נכתבים לאט מדי, בגלל ההפרעות לכתיבה המכוּנות "החיים" ובגלל שהם כאלה ארוכים ומיגעים. אבל בגלל שהסיבה בגללה התחלתי את הבלוג שלי היא נוכחות קלושה של משהו שמתפקד אצל אחרים כ"זיכרון" אני מפרסמת בכל זאת, ככה, עם כל השומן והשערות.

ערב קודם יובל ביקש מהבנות לבחור בגדים עבור יום הנסיעה. התכנית היתה להעביר אותן בפיג'מות לאוטו ולהתלבש רק כשנגיע לשם. זה הימור גדול מאוד לבחור את הבגדים עבורן.
הדבר הבא שאני זוכרת זה חצי ארון פרוש על השטיח, מנומק היטב:

אור: אני רוצה את השמלה הזאת הקצרה כדי ללבוש אותה אם נעבור במקום חם בדרך לירושלים
נטע (מצביעה על 4 זוגות מכנסיים ארוכים): זה שלי, זה שלי, זה שלי וזה שלי
אור: ואני רוצה לקחת גם את בגד הריקוד הזה למקרה שיתחשק לי לרקוד בדרך. אני אלבש אותו מעל הבגדים כדי שיראו אותו
נטע (בתנועה רחבה על חלקו השני של המרבד): זה שלי וזה שלי וזה שלי וגם זה שלי


במהלך שהפתיע אפילו אותנו הצלחנו להגיע למוזיאון המדע בירושלים כמה דקות לפני שהוא נפתח.
אני לא שומעת קריאות התפעלות. שוב:
הגענו למוזיאון לפני הפתיחה.

במוזיאון יש מספר חדרים עם תערוכות שונות הכוללות שפע מוצגים, חלקם לא עובדים. תיכף תתגלה הסיבה.
התערוכה בגללה הגענו היא "מדע זה כל הסיפור" שמציגה תופעת מדעיות הקשורות לסיפורי ילדים (לפעמים קשר קלוש אבל זה עדין נעים). למשל – "עוץ לי גוץ לי" הקשור להסתברות (ניחוש שם). המוצג הממחיש הוא מכונת מזל כמו בקאזינו בווגאס שלא עבדה כשבאנו. אחרי השיקום של הצהרים היא חזרה לעבוד וממנה היינו צריכים למשוך את הילדות מהאזניים כשעמדו לסגור את המוזיאון (כן כן, ספוילר: נשארנו עעעעד הסגירה).
ויש שם כיסא פקירים בקשר לשמוליקיפוד ומתקן נפלא המעיף עלים באויר על פי "על עלה ועל אלונה" ועוד.

אבל כל זה לא מעניין את קשת. אחרי שהיא רוקדת כמה דקות עם מכונת המזל היא לוקחת אותי לטיול ראשון מבין רבים החוצה.
יש חצר עם חצץ ושבשבות רועשות ומזנון חטיפים וזוג שנראה כמו בדייט ראשון, יושבים במזנון ומקשקשים בנינוחות שמסך עשן מאפשר.
קשת עושה להם עיניים.
ולוקחת אותי לטיול במעלה המדרגות אל השבשבת.
קר בירושלים.


קרוב לדלת היציאה לחצר יש מתקן שמחזיק כדור ים מרחף בעזרת זרם אויר. נטע וקשת נגנבות ממנו.
בזמן שיובל ואור שטים פנימה, אני איתן, שומרת עליהן מפני מפץ האורז המתרחש לנגד עיני (מקום כזה, עדיף שיהיה לו מתחם שעשועים, קרוסלה, גלגל ריצה, נדנדות ושפע שקי אגרוף, וכמו חובת מקלחת בכניסה לבריכה יעברו שם בני הנוער המשתחרים מאזיקיהם בדרך להתערבבותם בשאר העם). לא בילדים האשם, הם ילדים, מסת שרירים והורמונים ושמחה. השאלה היא מאיזה סיר לחץ פרצו ואילו תבלינים חריפים הטיחו בהם שם שכעת משפריצים לנו בתגובה בפרצוף.

קרוב אלינו יש מתקן איקס עיגול המורכב משלושה רמזורים ולוח לחצנים להדלקת הסימנים. ילד אחד, אולי בן 12, גדול ורחב עם חולצה רחבה אבל צמודה וכובע ושפם בהתהוות ושרשר צוואר. תחפושת מושלמת של ראפר קשוח וכולו רופס. כשהוא פותח את הפה נדמה שיצא ממנו בס אימתני אבל מה שיצוא זה דיבור בס'מך כזה שנאחז בתינוקוּת.
מולו יושב אותו הילד רק ללא הגודל וללא התחפושת. שניהם נראים כאילו חובטים בהם הרבה בכיתה בגלל שהם לא עונים את התשובות הנכונות.
הם משחקים זה מול זה כשלידם עומד נמוך ורזה ובלונדיני שגם הוא חוטף כאפות אבל דווקא בגלל שתמיד יש לו את התשובה הנכונה וכולו נרגש ומעודד כמו גבר מול משחק כדורגל בטלויזיה: "שים פה, פה… לא! היה לך פה ניצחון במתנה!".
2 השחקנים עוברים להתגוששות של ידיים והבלונדיני מתישב שלא על מנת לקום. כמה מחבריו מתישבים מולו זה אחר זה והוא אוכל אותם אחד אחד בלי מלח. היום הוא בטריטוריה שלו והוא מלך.

בין כל אלה מסתובבות 2 המורות שלהם. דומות מאוד זו לזו: מעילי צמר בסגנון צרפתי עד הירך ופלאפון צמוד לאוזן. מוודאות שהם לא חונקים אחד את השני.
הילדים מצידם עושים כל שביכולתם כדי לקבל מעט תשומת לב מהמבוגר האחראי. (עוד מקרה בו עצם התצפית משפיעה על מהלך האירועים).

(משהו שלא הצלחתי להסביר לעצמי זה למה הילדים מבתי הספר הדתיים נראים כאלה רפים. מה במערכת משפיע כך על היציבה והמבע שלהם?).


זוכרת איך זה ללכת למוזיאון עם בית ספר. זה בעסה מהתחת.
כשהייתי בבית ספר יסודי הלכתי עם ההורים למוזיאון ראשית ההתישבות בקיבוץ יפעת. היה תענוג.
כמה חודשים אחרי הגעתי לשם עם בית ספר והיה בינוני לתפארת. לא הסברים שחיפשתי, לא חופש להתבונן בקצב שלי, בלי עיבוד סביר של החוויה.

מצד שני, ממה שראינו, נוער לא מגיע למוזיאון בדרך אחרת. הורים לוקחים לשם רק ילדים קטנים.


בחדר פנימי יש תערוכת תקשורת. יובל גילה אותה בשיטוטיו עם אור. אני מצליחה לנתק את נטע וקשת מהכדור ומצטרפת. תראי איזה יופי. נסי להבין מה קורה פה.
אני מתקרבת ובוחנת את המוצגים. יש שם סיבים אופטיים שמעבירים מוזיקה בעזרת אור. אני מנסה להעביר את מוזיקה מפה לשם ולא שומעת כלום בתוך הרעש.
מנסה להתקרב לשולחן ו… עדר של באפלו שוטף את החדר. מרים צועק מושך חובט ונעלם. עוד לא שקע האבק, אני מתבוננת במוצג, מניחה עליו יד ועוד עדר.
נסוגה.
וכך הם מתחלפים, בנים, בנות, כיפות, חצאיות, ברזלים בשיניים, תסרוקות מאאגניבות, ורק כשיובל בא לשאול אותי איך הולך אני מתפנה לבדוק מה קורה איתי ומגלה עורף צמרמר וגוף מכווץ. אני מוצאת אותי מבועתת מיניקה את הקצ'קר בחסות מוצר לא דפיק.

איזה לחץ.

ברבע לשתיים, בבת אחת, מישהו מסובב את הכפתור של הבלנדר סיבוב מהיר בכיוון ההפוך ותוך שניות הרעש הגדול גווע. פיסות נייר אחרונות נאחזות באויר וצונחות מותשות על הרצפה ליד פגרי מוצגים. המדריכים מתחילים לשוטט ללא אומר בין החדרים ולשקם.


בין שתיים לארבע המוזיאון ישן.
אנחנו יוצאים להפסקת צהרים ליד כדור האבן הגדול שמסתובב נמרצות על המים. חוזרים כמו חדשים, כולל קשת שלפני רגע עשתה קולות של הולכת להירדם.

עכשיו אנחנו מגלים את התערוכה לילדים.
הו-הו הו-הו! זה ממש כמו עם הדיסק החדש של עידן רייכל. בשביל מה לעשות את כל החדרים האחרים? אפשר את הראשון בלבד לשכפל 10 פעמים.
מדובר בתערוכה שמיועדת לילדים בני 3-9 ולנעמה. אין בה הסברים משום סוג שהוא ויש בה, בעיקר, מתקן ענק עשוי ברזל ובו עשרות מטרים של מסילות פתוחות וכמה מעליות ומשגרים ושפע כדורי פלסטיק לבנים אותם אפשר להסיע במסילות הללו שוב ושוב ושוב (אני) או ללקט ולהעביר ממקום למקום בחדר (קשת).
זה היה החדר היחיד בו קשת שיחררה אותי לעשות מה שאני באמת רוצה (להעיף כדורים).

יש שם מתקנים נוספים למשחק עם כדורים וחדר מראות אחד שמאפשר לך לראות את עצמך אלפי פעמים (אור) או פשוט לראות את התחת של עצמך (אמא שלה).

איזה חדר… זה היה כמעט בלתי מצער להפסיד את ההדרכה הפרטית בחדר החושך לה זכו הילדות (בגלל קצ'קר עַצבַּן). גלגלתי כדורים עד שכבר לא יכולתי לנשום.


אחרי שאנחנו מצליחים לצאת בטרם נינעל בפנים, אנחנו מבטלים ביקור אצל חברה כי הן בטח ירדמו עוד בחניון. הילדות נכנסות לאוטו וצועקות: "אוכל! אוכל!" ואנחנו יוצאים לשוטט ברחובות הבירה בחיפושים אחר מזון שאפשר לקטוף ולהביא לילדות קשורות. במקום דוכנים אנחנו מוצאים אמבולנס תקוע בפגוש האחורי (אופס, השבור) שלנו.
מה שטוב בנהגי אמבולנס זה שהם יודעים מכירים את העיר וכך אנחנו מגיעים לפלאפל 4 טעמים, שהוא גם טעים מאוד, גם צפוף מאוד, גם יש בו צ'יפס כמו שהיה פעם בטבריה (פרוסת תפו"א בשמלה. שפתיים ישקו) וגם צמוד למקדונלדס.


יום אחרי:
נטע, מה עשיתם אתמול בירושלים?
היינו במויזאון המדע ואז אכלנו כדורי פלאפל ושתינו מיץ ענבים וגם אכלנו גלידה!!!

5 Comments

  • אילאיל הגיב:

    אני מאד נהנית לקרוא את הרשומות שלך. תודה!

    בנוסף…. אשמח לקבל ממך מידע (אולי אפילו לשוחח?) על חינוך ביתי.

    אילאיל

  • שרה הגיב:

    איך אתם יודעים שהורים לא לוקחים לשם בני נוער? הרי הייתם ביום לימודים – אם לוקחים זה בטח יהיה בסופ"ש, לא? ד"א, שמעתי שיש מוזיאון מדע גם בחיפה – זה לא יותר קרוב לכם או שהוא פחות שווה?

    • נעמה הגיב:

      אני מאוד מקווה שבסופש מגיעים לשם בני נוער עם ההורים. בכל מקרה ממה שראינו ביום שהיינו שם, הורים מגיעים עם קטנים בלבד. זה היה ממש גורף.

      נסענו עד ירושלים בשביל התערוכה של המדע בספרים. (לא חושבת שהטכנודע פחות שווה. וגם בו לא הייתי כבר עשור וחצי בערך)

  • […] הבלוג “המסע ליפן ובחזרה” עורכת מסע עם בנותיה למוזיאון המדע בירושלים ובחזרה […]

הגב